פרק יד - מיץ גזר בשביעית

 

 פרק יד - מיץ גזר בשביעית

האם מותר לסחוט מיץ מגזר הקדוש בקדושת שביעית?

א. הצגת הבעיה

ב"ה, זכינו לכך שניתן להדר בשמיטה בגזר ישראל שנזרע בשישית וגדל ונאסף על ידי אוצר בית-דין. גזר זה - אין בו איסור ספיחין, לרוב הדעות 259, והוא קדוש בקדושת שביעית. קדושה זו היא מעלה לדעת הרמב"ן, הסובר שיש מצוה לאכול פירות שביעית בקדושה 260. גם לדעתם של החולקים עליו, הרי יש מעלה בגזר זה על פני גזר נוכרי, משום שבאכילתו אנו מסייעים ליהודים שומרי שמיטה להתפרנס, ובכך אכילתנו אינה רק למילוי התיאבון האישי, אלא יש בה השתתפות בנשיאה באחריות לקיום ההתיישבות היהודית ועידוד שמירת השמיטה בהידור במשק הישראלי 261. גזר זה מותר באכילה רק בדרך המקובלת, בין חי ובין מבושל; ואסור להשתמש בו בדרך שאינה מקובלת 262. והשאלה הנשאלת היא, האם עשיית מיץ מהגזר היא דרך אכילתו של הגזר? 

המציאות היא שרק מיעוט מהגזר נסחט למיץ, ורק חלק קטן בחברה שותה אותו. עם זאת הוא היה ראוי לשתייה לציבור רחב ביותר, אילו היה בהישג ידו, ואילו היה מודע לתכונותיו התזונתיות. האם במצב כזה נחשבת עשיית המיץ לדרך אכילה מקובלת והיא מותרת, או שהיא אסורה?

ב. הדמיון לסחיטה בשבת

בעיה דומה - אך בכיוון הפוך - מצינו בהלכות שבת, שם אנו מסווגים את הפירות לשלושה סוגים:

א. הסוחט זיתים וענבים בשבת – חייב חטאת, משום שעיקר ייעודם של הזיתים והענבים הוא לשמן וליין 263 (אמנם בימינו נשתנה המצב; אך בענבי יין וזיתי שמן הייעוד העיקרי נשאר כפי שהיה).

ב. הסוחט תותים ורימונים בשבת - פטור אבל אסור, משום שמקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים 264. 

ג. תפוחים, אגסים ופירות קשיחים אחרים, שכמעט ואין מי שסוחט אותם למיץ - מותרים בסחיטה לכתחילה, מפני שאינן בני סחיטה 265.

בשבת הארץ הדירוג יהיה, כמובן, הפוך: זיתים וענבים - מותר לסוחטם לכתחילה 266. תותים ורימונים - ספק אם מותר לסוחטם. ואילו תפוחים ואגסים יהיו אסורים בסחיטה בשביעית. הגזר, לפי דירוג זה, דומה לתפוחים ואגסים, שהם פירות קשיחים, שבדרך כלל אי אפשר לסחוט מהם מיץ, ולכאורה יהיה אסור לסוחטו למיץ. 

ג. סחיטת אגסים

אולם מצינו בפוסקים דיון בדבר סחיטת אגסים. ה"מגן אברהם" (סי' ש"כ ס"ק א') פוסק שמאחר שבאשכנז נהגו לסחוט אגסים למיץ, אסור לסחוט אגסים בכל העולם בשבת. נימוקו הוא שכל דבר הנוהג במקום מסויים, ואילו היתה הזדמנות דומה לעשות כן גם במקומות אחרים היו אף הם נוהגים כן - אסור גם באותן מקומות 267. 

מקורו של ה"מגן אברהם" בתופעה שהיתה קיימת בארץ ערב. בערב מצויים, כידוע, גמלים רבים, הניזונים בין השאר מאכילת קוצים. בגלל ריבוי הגמלים, היו נוהגים שם לגדל קוצים למאכל גמלים. הקוצים נחשבו אפוא למאכל בהמה בערב. לכן גם במקומות אחרים יש להתייחס אל הקוצים כאל מאכל בהמה (שבת קמ"ד ע"ב). וזאת משום שאילו היו גם במקומות אחרים גמלים לרוב כמו בערב, היו אף הם מגדלים קוצים ומתייחסים אליהם כמו מאכל 268. 

אולם הגמרא (שם) מבחינה בין מקום (כגון: ערב) לבין יחידים. הדוגמא המובאת לכך בגמרא היא בית מנשיא, שהיו להם מטעי רימונים רבים, ולכן היו סוחטים רימונים לעסיס. מסתבר שאם לכל הציבור היו רימונים בשפע כמו לבית מנשיא היתה סחיטת הרימונים נפוצה יותר. אולם מאחר שכרגע רק יחידים עושים זאת, אין להקיש מיחידים לציבור כולו. 

להלכה נחלקו הפוסקים אם בגלל מקום אחד בו מצויה התופעה אנו חוששים ליתר המקומות (שו"ע או"ח סי' ש"כ): יש הסוברים שהאיסור מתפשט לכל המקומות 269. ויש הסוברים שהאיסור קיים רק באותו מקום בו נהגו לסחוט פרי זה או להשתמש בו לשתיית מיץ 270. ה"מגן אברהם" (ס"ק א') הכריע שאם יש מקום מסויים שבו נהגו לסחוט פרי כלשהו - אסור לסחוט את אותו הפרי בכל העולם, אם אכן מסתבר שאילו היה שפע גדול של פרי זה בכל העולם היו כולם סוחטים אותו 271. 

ד. היישום לשביעית

מסתבר שאין להקיש מפסיקה לחומרא בהלכות שבת, לפסיקה לקולא בהלכות שביעית. לכן יש להתיר רק במקום בו עשיית המיץ נפוצה מאוד ורוב בני האדם באותו מקום שותים מאותו המיץ (מיץ תפוזים, למשל, עונה על קריטריון זה) 272. אך מיץ גזר אינו משקה המקובל על רוב בני האדם, ועשייתו מצומצמת למספר מקומות מוגבל. לכן נראה שייתכן שאין לסחוט גזר של שביעית למיץ 273. 

אך עדיין יש לשאול, מה דינו של גזר מסוג ב'. גזר זה - אין לו אוכלים, ובגלל מצבו (הוא סדוק, שבור וכדו') הוא עלול להירקב מהר. ואז יש לשאול: מאחר שבלאו הכי הפרי עומד להיפסד, האם לא עדיף שננצל את הפרי לפחות למיץ, שהוא הרע במיעוטו?

ה. הפסד בידיים והפסד ממילא

שתי אפשרויות עומדות בפנינו: אם נשאיר את הגזר להירקב מאליו - לא הפסדנו אותו בידינו, אבל הוא יכלה מן העולם מבלי שייעשה בו שימוש לתועלת האדם. מאידך גיסא, אם נעשה ממנו מיץ – אמנם הוא יוכל לשמש את האדם; אך יצא שאם נניח שעשיית המיץ היא הפסד לפרי, הרי הפסדנו את הפרי במו ידינו!

מצינו דוגמא לכך במשנה (תרומות פ"ח מי"א):

חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה, ותחתונה חולין טמאין - מודים ר' אליעזר ור' יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה, יציל; ואם לאו, רבי אליעזר אומר: תרד ותיטמא, ואל יטמאנה ביד. רבי יהושע אומר: אף יטמאנה ביד.

גם שם מדובר במצב דומה לשלנו. התרומה עומדת להיפסד כתוצאה מזרימתה לגת התחתונה. היא עלולה להפסיד גם את היין שבגת - שהוא חולין טמאים - על ידי זה שתתערב בו; וכידוע, אם נתערבה תרומה טהורה בחולין טמאים – התערובת אסורה בשימוש, הן לישראלים והן לכוהנים. לדעת ר' יהושע, מותר להציל את היין שבגת התחתונה על ידי קליטת התרומה בכלי טמא ולהפסידה בידיים. הסיבה לכך היא משום שבין כך ובין כך התרומה עומדת להיפסד, ולכן אין שום מניעה להפסידה בידיים 274.

אמנם יש להבחין בין יין הזורם למקום שבו הוא עומד להיפסל משתייה לבין פרי העומד להירקב. היין עצמו נמצא בעיצומו של תהליך ההפסד בשעה שהוא זורם למקום שאליו הוא נופל, ורואים בעליל שהיין נופל לתוך הגת התחתונה. ואילו הפרי עומד להירקב מאליו בגלל הזמן העובר עליו, ולא ניכר בעליל שהוא נמצא בתהליך של ריקבון. 

הבחנה דומה הבחינו בעלי התוספות 275 בין כלי הנופל מהגג ארצה ועומד להישבר, לבין כלי העומד במקומו ומישהו זורק עליו אבן על מנת לשוברו. אלא ששם ההבחנה היא להלכות נזיקין. שהכלי העומד במקומו הוא עדיין בר שימוש ובעל ערך מצד עצמו. לעומת זאת, הכלי הנופל – הנמצא בתנועה לקראת שבירתו – איבד כבר את ערכו, והוא בבחינת "מנא תבירא". ואף שם ראשונים אחרים חולקים על בעלי התוספות 276. 

ו. ההיתר בגזר מסוג ב'

שאלה דומה נשאלה בענין היצוא של פירות שביעית לחו"ל. ויש שכתבו שאם עודפי הפרי בארץ הם כה מרובים עד שאין סיכוי שכל הפרי ייאכל בארץ והוא ירקב - אין איסור להוציאו לחו"ל (בית רידב"ז, קונטרס אחרון, דף כ"א-כ"ד, בשם הגר"נ וויינדנפלד והגרא"מ שטיינברג). וייתכן שהוא הדין בנד"ד. גזר סוג ב' שאין לו אוכלים והוא עלול להיפסד - יש מקום להתיר את עשיית המיץ ממנו 277. 

במקום שעשיית המיץ מהגזר נפוצה יותר (כגון: משקים המגדלים גזר ומשתמשים במיץ הגזר בכמות גדולה מאוד, וכן באותן ערים בארץ, שבהן כ10- מהגזר מיועד למיץ) אפשר לצרף גם עובדה זו כסניף נוסף, ולהתיר את עשיית המיץ באותם מקומות מגזר מסוג ב' 278.

 

 

259 ראה לעיל (פרק ה').

260 ראה לעיל (פרק ד' אות א'). 

261 ראה לעיל (פרק ד' אות ג'). 

262 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה ה"ג).

263 שבת (קמ"ה ע"א); משנ"ב (סי' ש"כ ס"ק א').

264 (שבת (קמ"ג ע"ב); משנ"ב (סי' ש"כ ס"ק ה').

265 שו"ע (או"ח סי' ש"כ סעי' א').

266 עפ"י רמב"ם (תרומות פי"א ה"ב).

267 ועי' בהרחבה ב"מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ז' הע' 4).

268 תוס' (שבת צ"ב ע"ב ד"ה ואת"ל).

269 ב"י (שם) עפ"י הבנת המגן אברהם.

270 רמ"א (סי' ש"כ סעי' א' בהג"ה). 

271 וכן פסק המשנ"ב (ס"ק ח'). 

272 עי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ז' סעי' י"ט והע' 31-33).

273 וכך נכתב ב"מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ז' סעי' י"ט) עפ"י כרם ציון (הלכות פסוקות, פרק י"ג סעי' ח').

274 ראה מאמרנו "איסור הפסד וטומאה בתרומה" ("התורה והארץ" ח"ג עמ' 221-224).

275 בבא-קמא (י"ז ע"ב ד"ה זרק).

276 עי' "קצות החושן" (סי' ש"צ ס"ק א').

277 עי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ז' סעי' ד6/). וכך הורה הראשל"צ, הגר"מ אליהו שליט"א.

278 החזו"א (שביעית סי' כ"ה ס"ק ל"ב ד"ה ויש) מסתפק בדבר ש"מיעוט מצוי" מהאוכלוסייה נוהג לעשותו, אם הוא מוגדר כ"שינוי פירות מברייתן". וה"ה בנד"ד.