פרק ה - איסור "ספיחין"

 

פרק ה - איסור "ספיחין"  

במהלך החודשים הראשונים של השמיטה, מתחילים להגיע לשווקים ירקות שנזרעו בשנת השמיטה. המין הראשון המגיע לשווקים הוא הצנונית. חלק מירקות אלו אסורים באיסור ספיחין.

א. מהו איסור ספיחין?

הרמב"ם פוסק (הל' שמיטה ויובל פרק ד): 

[א] כל שתוציא הארץ בשנה השביעית בין מן הזרע שנפל בה קודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם שחזרו ועשו... בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן... 

[ב] ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחין אסורים באכילה. ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר וכשיצמחו יאכל מהן ויאמר ספיחים הם. לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחים בשביעית. 

[ג] הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם... אבל הירקות שדרך רוב האדם לזרוע אותן בגינות ומיני תבואה וקטניות, כל הצומח מהן אסור מדבריהם. 

כלומר, התפריט המוצע לנו בשנת השמיטה צריך להיות מורכב בעיקר מפירות האילנות. ואכן, הברכה שרויה בפירות הארץ ויש בהם בכדי לכלכל אותנו במשך שנה שלמה בטוב טעם, בריאות ומחיר מוזל. היה מקום אפוא להפנות את עיקר המאמץ השנה לאכילת פירות במקום לחפש ירקות של נוכרים, ושיש בהם בעיות נוספות, הלכתיות ואחרות 55.

בתחנות החלוקה של אוצר בית-דין משווקים גם ירקות שנזרעו בשישית וגדלו ונאספו בשביעית על ידי אוצר בית-דין. מה דינם של ירקות אלו? 

ב. איסור ספיחין בירק שנזרע בשישית

ירקות אלו נזרעו ונבטו בשישית. לדעת הרמב"ם 56 יש בהם איסור ספיחין, כי הרמב"ם סובר שכל ירק הנלקט בשביעית, אף על פי שרובו גדל בשישית, אסור באיסור ספיחין. ר' שמשון משאנץ 57 (הר"ש) חולק עליו וסובר שתחילת הגידול היא הקובעת. ומכיון שתחילת הגידול היתה בשישית, אף על פי שההמשך היה בשביעית - הירק מותר באכילה. 

ג. פסק ההלכה במחלוקת זו

מאחר שאיסור ספיחין הוא רק מדרבנן 58, אפשר לפסוק במחלוקת זו לקולא, כדעת הר"ש; ובפרט ששמיטה בזמן הזה, לרוב הדעות, אף היא רק מדרבנן 59. ואכן כך נהגו בארץ-ישראל, לפסוק לקולא בדין ספיחין 60. 

בין הפוסקים הספרדים יש הסבורים שהרמב"ם הוא הפוסק הבלעדי במצוות התלויות בארץ 61. ואכן בשולחן ערוך 62 פסק מרן בהלכות אלו כדעת הרמב"ם בלבד, מבלי להתחשב בדעות אחרות. לדעתם, יש לאסור את הגזר שנלקט בשביעית באיסור ספיחין. 

הרבה חולקים על גישה זו, וסבורים שגם בהלכות ארץ-ישראל תקפים כללי הפסיקה המקובלים 63; ובספק דרבנן כגון זה יש לפסוק לקולא, למרות שהרמב"ם מחמיר 64. ואכן נהגו גם הפוסקים הספרדים לסמוך בהלכות שונות כדעת החולקים על הרמב"ם. למשל בביעור 65: לדעת הרמב"ם 66, הביעור חייב להיעשות בשריפה. החולקים עליו סוברים שדי בהפקר 67. ונהגו בארץ כמקילים 68, למרות שהביעור הוא כנראה מהתורה 69. כמו כן, אוצר בית-דין לא מוזכר במפורש ברמב"ם 70; ואף על פי כן הפוסקים הספרדים נוהגים לסמוך על התוספתא והראשונים המביאים את אוצר בית-דין להלכה 71, ועוד כהנה.

ד. דעת הרמב"ן

דעתו של הרמב"ן בנושא זה - יש בה כדי לסייע בהכרעת ההלכה. שהרי הרמב"ן אף הוא היה מספרד; ואם גם הוא חולק על הרמב"ם, נמצא שאין זו מחלוקת בין מנהג ספרד לבין מנהג אשכנז, אלא מחלוקת גם בין פוסקי ספרד. משום כך יש מקום ללכת אחרי רוב הפוסקים, הר"ש והרמב"ן, ולא אחר הרמב"ם. 

השאלה היא אם כן, מהי דעת הרמב"ן? 

וזו לשון הרמב"ן (בפירושו לתורה, ויקרא כ"ה ה'): 

הירקות שצמחו בשישית ונלקטו בשביעית יש בהן משום קדושת שביעית... אכן אין בהם משום ספיחין... שהרי בשישית צמחו, ואפילו הוסיפו בשביעית - אין בהם דין ספיחין. 

ברור שהוא חולק על הרמב"ם וסובר שירק שנלקט בשביעית אין בו משום איסור ספיחין, מאידך גיסא, לא ברור אם הוא סובר כדעת הר"ש, שהרי הוא מדבר על ירק שצמח בשישית והוסיף בשביעית. האם כוונתו לומר שרוב גידולו היה בשישית ורק מיעוטו בשביעית? ואכן לפירוש זה האחרון נוטה דעת מרן הרב קוק זצ"ל 72. לדעה זו, גזר, למשל, שנבט בשישית ורובו גדל בשביעית - אסור, לדעת הרמב"ן, משום ספיחין. 

הגרי"מ טוקצ'ינסקי 73, לעומתו, סבור שדעת הרמב"ן כדעת הר"ש, שגם אם התחלת הגידול היתה בשישית ורובו בשביעית - אין בו משום ספיחין. יש להוסיף לדעתו, שבדרך כלל משתדלים הפוסקים לצמצם במחלוקת, ולכן ייתכן שהרמב"ן לא נקט דרך חדשה, אלא התכוון להצטרף לדעת הר"ש. ולדעה זו, הירקות שהתחילו לגדול בשנה השישית - מותרים באכילה.

הגרש"ז אויערבך העלה ספק חדש. לדעתו, גם הר"ש והרמב"ן לא התירו אלא ירקות עלים שהחלו לצמוח בשישית והמשיכו לגדול בשביעית. אך בפרי האדמה הגדל כירקות (כגון: מלפפונים, עגבניות, פלפל ודומיהם), מכיון שהפרי עצמו החל לגדול בשביעית, על עליו איסור ספיחין. למעשה, העולם נוהג להקל גם בפרי האדמה, משום שיש סניפים נוספים להקל בספיחין, כמבואר להלן. 

ה. ההלכה למעשה

פוסקי דורנו העלו סניפים נוספים להקל באיסור ספיחין. לדעתם, מכיון שכל הגזירה היתה בגלל חשש שמא יזרע אדם בסתר ויאמר ספיחין הם, חשש זה קיים רק בשטח קטן ומצומצם, ולא במרחבי השדות הגדולים הקיימים כיום 74. בשדות כאלו רואים שאדם זרע לכתחילה בשביעית. יש להוסיף עוד, בעיקר בגידול גזר ודומיו, שבשדות גדולים יש הבחנה ברורה בין צמיחת ספיח לבין זריעה מסודרת. הזריעה כיום היא ממוכנת, בשורות ישרות ובמרחקים קבועים כדי שיהיה ניתן גם לעבד את הירק לאחר זריעתו. ספיח צומח בערבוביה, ללא סדר וקל מאוד להבחין בין ספיח לזריעה מסודרת. ולכאורה אדרבה, מי שרואה שדה בור זרועה בצורה מסודרת, יודע שנזרעה בשביעית. ואם כן, הדבר חמור יותר מאשר חשד בעלמא. אם רק על חשד גזרו, כשהזריעה נעשתה בשישית או כשהזרע נזרע מאליו, אם כן, כאשר הזריעה נעשתה לכתחילה בשביעית, על אחת כמה וכמה! אולם יש לומר שהיא הנותנת: חז"ל לא גזרו אלא כשאדם עלול לטעות. לפיכך, גם לדעת הרמב"ם ייתכן שאין איסור ספיחין כלל בגזר בימינו, מכיון שרבים סומכים על היתר המכירה, הרואה שדה זרועה בשביעית תולה בכך שהיא שדה נוכרים. 

הגאון רבי מרדכי אליהו שליט"א, הרב הראשי לשעבר, סבור שכדי לצאת ידי חובת כל הדעות עדיף לסמוך על היתר המכירה, שהוא מבוסס לדעתו גם על דעת הרמב"ם. הוא ממליץ אפוא לקיים "אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך" (קהלת ז' י"ח), ולסמוך גם על היתר המכירה וגם על אוצר בית-דין. זוהי לדעתו הדרך המהודרת ביותר, אולם מכיוון שלא כל חקלאי מסוגל ללכת בדרך מורכבת זו, סבורים אנו שעדיף ללכת בדרך זו, של גידול בשמיטה מבלי למכור את הקרקע, ולשווק באמצעות אוצר בית-דין, מאשר לחשוש כאן לאיסור ספיחין. 

הדרך של אוצר בית-דין היא פריצת הדרך העיקרית לפתרון בעיית השמיטה בהיקף ארצי רחב, בחלק מהירקות וברוב הפירות. הערמת חומרות והידורים על דרך זו - משמעותה הקלה בדרכים האלטרנטיביות, שהן פחות מהודרות, הן מבחינת ההלכה ובעיקר מבחינת המגמה של חתירה מתמדת לפיתרון אמיתי של בעיות השמיטה. עלינו להסתכל במבט כללי יותר של עתיד החקלאות הישראלית שומרת השמיטה בארץ-ישראל, בשמיטה זו ובשנים ובשמיטות הבאות. הידור המצוה הוא שכולנו נעדיף את הירקות מאוצר בית-דין, כי זו הדרך שבה נזכה לקיים, אם ירצה ה', שמיטין כהלכתן.

 

 

55 ראה לקמן (פרק ו').

56 הל' שמיטה ויובל (פ"ד הל' ג', י"ד, י"ז, י"ח).

57 בפירושו למסכת שביעית (פ"ט מ"א ד"ה כל הספיחים). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ג אות ב3/).

58 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ב-ה"ג). ועי' "שבת הארץ" (ה"ב אות א').

59 עי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ה אות ב'). וכן דעת הרמב"ם (מהדורת פרנקל, הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ט).

60 חזו"א (שביעית סי' ט' ס"ק י"ז ד"ה ירק); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק י"ב סעי' ב').

61 דעת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו, שליט"א, עפ"י דברי מרן הב"י (שו"ת אבקת רוכל סי' כ"ד) והרש"ס (לירושלמי שביעית פ"ו ה"א ד"ה ועכשיו שפירשתי), שהרמב"ם הוא "מרא דארעא דישראל".

62 הלכות כלאיים (יו"ד סי' רצ"ה-רצ"ז) ותרו"מ (סי' של"א).

63 חזו"א (שביעית סי' כ"ג ס"ק ה').

64 חזו"א (סי' ט' ס"ק י"ז ד"ה ירק).

65 ראה לקמן (פרק י"ח אות א'). 

66 הלכות שמיטה ויובל (פ"ז ה"ג).

67 רמב"ן (ויקרא כ"ה ז') ועוד ראשונים: עי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות ב'3-4/).

68 מהר"י קורקוס וכס"מ (פ"ז ה"ג); שו"ת המבי"ט (ח"א סי' כ"א); שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מ"ג, פ"ה). ועי' מדריך שמיטה לצרכנים (פרק י' סעי' ב').

69 עי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג והע' 13, 19).

70 בפרקים העוסק בדיני קצירה (הל' שמיטה ויובל פרק ד' בסופו) וסחורה (פרק ו').

71 ראה לקמן (פרק י"ח). ועי' מדריך שמיטה לצרכנים (פרק ה' הע' 40).

72 "שבת הארץ" (פ"ד ה"ג אות ב'1/ והע' 7).

73 ספר השמיטה (עמ' כ"ז סעי' ב'). ועי' חזו"א (סי' ט' ס"ק י"ג ד"ה ירק). 

74 ישועת משה (זרעים סי' י' אות ב'; סי' י"ב אות א'). אך הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א, שביעית, הוספות סי' י"א; מובא בישועת משה סי' י"א אות ב') חולק על כך.