אפרים ומנשה - שיטות בעימות תרבותי
אפרים ומנשה
שיטות בעימות תרבותי
(לפרשת מקץ)
ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי (כלומר, את צרותי בבית אבי). ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני א-להים בארץ עניי.
כשנתבונן במשמעותם של השמות מנשה ואפרים, נמצא שמנשה מציין את השלילה, את שכחת הרע של העבר, ואפרים את החיוב, את ההפריה והבניה בהווה ובעתיד. ואכן זהו בדרך כלל הסדר הרצוי, קודם אדם מוחק את הרע ורק אחר כך יכול ליצור טוב חדש במקומו. וכן בחיי המוסר והמידות. "סור מרע" קודם ל"עשה טוב". (עפ"י הגרש"י זווין).
אולם יעקב הופך את הסדר, משכל את ידיו ומניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר, ואת שמאלו - על ראש מנשה הבכור. החיובי קודם לשלילי. עשה טוב קודם לסור מרע. מה ראה יעקב להפוך את הסדר ההגיוני? סיבות רבות לדבר. יוסף הגולה בנכר אינו מסוגל להתחיל בחיים חדשים לפני ששכח קודם את צרותיו ועינוייו בעבר. תהליך זה היה הכרחי למצבו. יעקב מברך את הדורות הבאים, את הבנים המתנחלים בארץ-ישראל. וידגו לרוב ב ק ר ב ה א ר ץ . כאן יש צורך בהקדמת החיוב לשלילה. העיסוק בחיוב מסייע לטשטש את הרושם השלילי של העבר. בארץ אין צורך למחוק תחילה את הגלותיות. יש להשקיע את מירב המאמצים בבנייה החיובית, ונמצא הרע מסתלק מאליו. תורת ארץ-ישראל אינה נלחמת בשלילה. היא עוסקת בחיוב. השלילה נעלמת מאליה.
סור מרע ועשה טוב
בחיים הרוחניים והחברתיים, של אדם פרטי, ושל ציבור, עומדת תמיד השאלה מה קודם למה, סור מרע או עשה טוב? מבעלי המוסר היו שהתמקדו בעיקר בשבירת המידות הרעות - בקנאה, בתאווה, בכבוד ובכל יתר המידות המושחתות שבאדם. שיטות המאבק היו מתוחכמות מאוד, ותוצאותיהן היו גם ברוכות. לעומתם, היו שהלכו בדרך אחרת. הם עסקו בחיוב - שקידה בתורה, דקדוק במצוות, עשיית חסד עם הבריות, ראיית הטוב שבכל אדם, ונמצא הרע מסולק ממילא. וכלשון הרמב"ם (סוף הלכות איסורי ביאה), אחרי שהוא מייעץ לאדם להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים כדי להימנע מכל גירוי שלילי, הוא מוסיף ואומר:
יתירה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה. שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה..
כלל ידוע הוא בפיסיקה: לחץ נמוך במקום אחד גורר את הלחץ הגבוה במקום אחר לחדור ולתפוס את מקומו של הלחץ הנמוך. הפתרון לכך הוא העלאת הלחץ במקום הנמוך ובכך נמנעת החדירה של הלחץ הגבוה החיצוני.
והוא הדין בחיי החברה. כל מסגרת וארגון חברתיים חייבים להיבנות על תוכן פנימי חיובי. גישה שטחית בונה את עצמה על שלילת זולתה. פסילתו של גוף אחר, זלזול בו, התנשאות מעליו, הן הן המציינים את ההבדל בינה לבין זולתה.
חברה כזאת, שכל תוכנה הוא שלילת זולתה, ריקה היא מתוכן. בעצם השלילה מדגישה היא את ריקנותה העצמית. כי מי שיש לו תוכן חיובי ועסוק בפיתוחו אין לו זמן ואין לו צורך לעסוק בשלילת זולתו. קבוצה המנסה להיבנות על ידי השמצת זולתה בלבד, דוחה מעליה את הקהל הרציני שהיא עשויה לכבוש את לבו. הוא חש שאין לה מסר חיובי משלה. זהו המתכבד בקלון חבירו, המנסה להיבנות משלילת זולתו. קנאת סופרים מרבה חכמה רק כאשר כל סופר משתדל לפתח את עצמו יותר. אולם אם כל עיסוקו הוא בהכפשת זולתו, זו קנאת רקב המרבה סכלות.
בין ישראל לעמים
נוסח הברכה המקובל אצלנו הוא שלא עשני גוי. הרא"ש לעומת זאת הציע לברך באופן חיובי: שעשני ישראל. למעשה, גם הנוסח שהתקבל לא בא לבטא שלילת הגויים, לשמה. כוונתו לתוכן החיובי המבדיל בין ישראל לעמים. טשטוש הבדל זה עלול לרוקן את עם ישראל מתוכנו, יעודו ובשורתו. לדעת הרב קוק, התוכן החיובי הוא כה נשגב, עד שלא ניתן לתארו אלא באופן שלילי. גישה פשטנית, הנקוטה בעיקר בגילאים צעירים, מדגישה את השלילה כלפי חוץ יותר מאשר את הדגשת התוכן החיובי כלפי פנים. בדרך כלל זהו תהליך טבעי של התבגרות (אעפ"כ ראוי הדבר לטיפול חינוכי!). האנטי-תזה לגישה זו היא הגברת הטוב הפנימי, חיזוק לימוד התורה והמעשים הטובים בתוך עם ישראל. לכן יעקב ברך את הנערים על ידי שּׂיכול ידיו - אפרים קודם למנשה. הנערים הם שזקוקים יותר מכל להעדפה מכוונת זו. המברכים שלא עשני גוי בכוונה אמיתית, לא הרימו מעולם ידם על איש, לא יהודי ולא גוי. כי ידעו שההבדלה בין ישראל לעמים מתבטאת בעיקר בכך שאלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' א-להינו נזכיר.
מוסיף והולך
בעימות שבין תורת ישראל לבין השפעות שליליות מבחוץ תיתכנה שתי שיטות. האחת תעסוק בעיקר בשלילת השלילה; תיאבק ברע, תגנה אותו, תפסול אותו, תאסור ותחרים אותו. בדרך זו קורה לא אחת שהפסילה גורפת גם דברים חיוביים ונחוצים, שכל פסולם הוא רק משום שהיו בחינת אוי לרשע ואוי לשכנו. יש כאלו ששיטה זו אולי נחוצה להם. בלעדיה הם עלולים להתמוטט. אין ספק שיש מצבים וגילים שזו הדרך היעילה בשבילם. אולם ישנה שיטה אחרת שכל עיסוקה הוא עשה טוב. הגברת לימוד התורה, העמקתו, הרחבתו, העשרתו במידה כה גדולה, עד שלא זו בלבד שאין להשפעה השלילית כל דריסת רגל בתוכה, אלא שהשלילה עצמה, במידה מסוימת, מתהפכת לטוב, ואותם חלקים חיוביים שבה נספחים לתורה ומסייעים לה כרקחות וטבחות.
במאבק שבין התורה לתרבות יוון, היו שתי גישות, בית שמאי ובית הלל. לבית שמאי פוחת והולך. פרי החג, המסמלים את שבעים אומות העולם ותרבותן השלילית, פוחתים והולכים. לבית הלל מוסיף והולך. מעלין בקודש. ככל שאדם עולה במעלות הקדושה כך מתגמדת ההשפעה השלילית. כשאדם כזה נמצא ברום המעלה בקודש אזי הרע, הנמצא הרחק הרחק למטה, לא זו בלבד שאינו מזיקו, אלא אדרבה, חלקים שבו מצטרפים לסייע לו בעלייתו הרוחנית. להלכה יש אומרים שבמחלוקת זו לא הוכרעה ההלכה כבית הלל לעומת בית שמאי (עיין ביאור הלכה סי' תרע"ה). כי לשתי השיטות יש צורך ומקום.
למעשה נתקבלה שיטת בית הלל. אולם אלה המיישמים שיטה זו גם בחיי הרוח והתרבות שלנו חייבים לדעת שרק שקידה בתורה, גידול בתורה, עמקות בתורה, הרחבת אוהלה של תורה בכמות ובאיכות, רק הם יכולים להבטיח שאכן התוכן החיובי הפנימי לא יינזק מההשפעה השלילית, אלא אדרבה, יוכל להשפיע ולהקרין גם החוצה.
העוסקים במדע, בהשכלה כללית, בתרבות ובאמנות חיצוניים, חייבים להיות מושרשים בתורה ועוסקים בה בהעמקה יותר מאלו שגדרו את עצמם מכל השפעה חיצונית. מספר לומדי התורה, איכותם ורמתם, חייבים להיות גדולים פי כמה וכמה בציבור שהחליט ללכת בדרך זו, יותר משל אלו שהדירו את עצמם מהעיסוק בחול ובחיי החברה הכלליים. חייבים הם להיזהר במשנה זהירות לא להיגרר אחרי כל אופנה וכל תופעה שלילית, שחיי החול כה מרבים להשריץ. ורק עצה אחת יש לכך: להגדיל תורה ולהאדירה. את החושך אין מגרשים במקלות. את הרע אין מחסלים בהבל פה. רק ריבוי אור, הוא המסלק את החושך. וכדברי מרן הרב זצ"ל (ערפילי טוהר עמ' ל"ט):
הצדיקים הטהורים:
אינם קובלים על הרשעה - אלא מוסיפים צדק.
אינם קובלים על הכפירה - אלא מוסיפים אמונה.
אינם קובלים על הבערות - אלא מוסיפים חכמה.
