בלעם - איש הרוח

בלעם - איש הרוח

(לפרשת בלק)

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" - בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו (מיהו)? בלעם בן בעור (ספרי דברים ל"ט).

דברי המדרש תמוהים ביותר. הייתכן לומר על בלעם שהיה גדול ממשה רבנו? ואמנם המדרש עצמו מקהה את עוקץ דבריו בהביאו משל לטבחו של המלך היודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו. מבחינה מסוימת, יש לטבח זכות כניסה לארמון המלך יותר מאשר לשרים, וממילא ידיעותיו על הנעשה בארמון רבות יותר משלהם. אך בסופו של דבר הוא רק טבח...

בספרות העולמית ידוע השימוש במוטיב זה של איש חצר פשוט שהפך להיות ראש מדינה בזכות הלצותיו ומליצותיו. בטחונו העצמי והופעתו החיצונית כאיש רם-מעלה הקנו לו תדמית של מדינאי מפוכח ומנוסה. איש לא העז לפקפק בכישוריו. את בורותו וטפשותו הסבירו בקוצר המשיג ובעומק המושג. החנופה והרצון להתחכך בו יצרו הילה סביבו. ולא היה ילד תמים שהעז לומר "המלך עירום"...

כל זה ייתכן בחברתנו האנושית, המסוגלת ללכת שולל אחרי מוסכמות, שהדמיון גובר אצלה על ההיגיון הביקורתי והצלול. אין לייחס, כמובן, יחס כזה כלפי שמים. אין ספק שכוונת המדרש היא אכן למושגינו הסובייקטיביים, האנושיים.

נביא מהו

המדרש רוצה לצייר קריקטורה, ויימחל לנו אם נתרגם את הרעיון לשפתנו, כשאין כוונתנו לתאר כאן אדם מסוים, אלא מודל ציורי בלבד, ועם הקוראים הסליחה.

למושג "נביא" יש שתי משמעויות. האחת - משמעות אנושית-חילונית, שמקורה בביטוי "ניב". ולפיכך כל מי שיש לו כושר ביטוי ומליצה נחשב ל"נביא", בפרט כשמצטרפים לכך גם כישרון יצירתי, חוש פוליטי מחודד ואינטלקט מפותח. הציבור כולו מתרשם מדבריו ונגרר אחריו כסומא בארובה. איש לא מעז לחלוק על קביעותיו של איש הפרסים והפירסום. חתימתו המתנוססת על עצומות שונות, השתתפותו בהפגנות רחוב, תמיכתו במישהו או התנגדותו למשהו - חורצות גורלות. כזה היה "נביא" השקר.

אולם המשמעות האמיתית של המושג "נביא" היא שונה לחלוטין. נביא האמת יכול להיות כבד פה וכבד לשון. אין הכרח שיהיה בעל כישרון גאוני. כשמו כן הוא, נביא אמת. הוא חותר אל האמת המוחלטת. הוא לא מוכתב על ידי יצריו וכושר יצירתו, הוא מצטיין בעיקר במידותיו התרומיות, ובראשן במידת הענווה. אין הוא בטוח בעצמו, הוא פתוח, זהיר, אחראי; ורק לאחר שהאמת האמיתית מתגלה לו, הוא לוחם למענה ללא חת.

טיפוס של איש רוח

בלעם הוא אב-טיפוס של איש הרוח בחברה המערבית. הוא משורר גדול, בעל ביטוי עז ביותר. הוא אינטלקטואל מבריק, יודע דעת עליון. הוא גם יודע להתפאר בכשרונותיו. לא נאה לו להיענות מיד לבקשתו של בלק; הוא מחכה למשלחת מכובדת יותר. הוא גם יודע לדרוש תשלום נכבד על הופעותיו המרשימות. הוא חד-עין - "שתום העין" כהגדרתו. חד-עין תרתי משמע. גם ראיה חדה ומפוכחת. אך גם ראיה חד-צדדית. אין הוא בודק לעומק, אם לתלונתו של בלק יש סימוכין, אם עם ישראל בכלל מעלה על דעתו להרע למואב. הוא רואה כוח מכאן, ומישהו השם עצמו לנרדף מאידך, ומיד מקיץ כינור שירתו. לרשותו עומדים מוטיבים ספרותיים מן המוכן: רודף ונרדף, ומשורר אביר הנחלץ להציל כביכול עשוק מיד עושקו. גם כשהוא מברך בעל כורחו את עם ישראל, הוא מתאר אותו במושגים כוחניים: כלביא יקום וכארי יתנשא... כארזים עלי מים. אין אצלו תיאור פסטורלי של שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה'. אין הוא מסוגל לראות גבורה בקנה אשר שרד בכל השטפונות. הוא מעריץ כוח, כשם שהוא מעריך כסף. משוררה של ההישגיות הוא, של התועלתנות ושל הנהנתנות. מכיר הוא היטב את כוח היצר שבאדם, ונותן לכך ביטוי בולט ביצירותיו. הוא יודע היטב שבאמצעות גירויים כאלו הוא מושך את קוראיו ומשכנעם ברעיונותיו. לכן העצה שהוא מייעץ לבלק היא גרירת צעירי ישראל על ידי בנות מואב. מן הסתם הוצגו הדברים על ידו במונחים מודרניים ו"מתקדמים" כמו: מתירנות, שחרור מדעות קדומות, התנערות ממנהגים מיושנים, אחוות עמים, אהבה מעל לכל; ועוד כהנה וכהנה.

חייו הפרטיים של איש הרוח

הופעתו של נואם כריזמטי כבלעם, גדול משוררי קדם, בככרות מואב - נועדה להרים את המורל במואב, ולהביא לכך שגם העמים השכנים, מדין ועיפה ובני קדם, יזדהו עם סבלו המדומה של מואב וייחלצו לעזרתו. אם אישיות כבלעם מצדיקה את בלק, אין כל ספק שאכן הצדק עמו. אולם איש לא טרח לבדוק מה הן אמות הצדק של בלעם עצמו. האם גם חייו האישיים הם חיי צדק וחסד? מי יודע, ולמי איכפת הדבר, שכשבהמתו מתקשה ללכת, הוא, ההומניסט הדגול, איש המצפון והמוסר, מכלה בה את זעמו עד מוות?

הרכיבה על החמור, וליתר דיוק: על האתון, היא הביטוי המוצלח ביותר לתיאור אישיותו המורכבת של "איש הרוח". לעומת אברהם ומשה, החובשים את  ח מ ו ר י ה ם ,  הכובשים את כל אישיותם הפרטית למען שליחות א-להית נעלה, חובש בלעם את  א ת ו נ ו .  תיאור מינו של החמור בא לציין את קשר השותפות שבין בלעם לאתונו, כקשר משפחתי. "איש הרוח" חי בפרדוכס. מצד אחד מעריכים את רוחניותו, את יצירותיו המדעיות והאומנותיות. אך מאידך, מהי "רוח האדם" בתרבות החומרנית? הרי לפי תפיסתה אין האדם אלא חמור מפותח. אין בין דיבורו של האדם לבין נעירותיו של החמור שום הבדל מהותי. החמור יכול לדבר כאדם, כשם שהאדם יכול לנעור כחמור. זה היינו הך! אלו ואלו רפלקסים הבאים לבטא תחושות בהמיות ויצריות...

אם האדם אינו יצור הנברא בצלם א-להים, אם אין רוח באדם, אלא הכל רק חול וחול - מדוע זוכה "איש הרוח" להערכה והערצה? "איש הרוח", הרי אינו אלא חמור נושא ספרים! החמור לחוד והספרים לחוד. האישיות הפרטית לחוד והיצירה הרוחנית לחוד, ולא קרב זה אל זה. חייו האישיים אינם רלוונטיים. בשירתו הוא מטיף לצדק ולוחם נגד העוול, גם אם ה"רשע" המתואר בכישרון כה רב על ידו הוא שֵׂיָה תמימה שלא הרעה לאיש, אלא לשם הגנתה העצמית בלבד. האמת האובייקטיבית אינה חשובה. העיקר הוא כושר הביטוי האסתטי. חייו האישיים יכולים להיות חיי זימה וזוהמה, אולם אין בכך כדי לפגום ביצירתו ובסמכותו. המוות והחיים, הצדק והעוול, ביד הלשון והלצון. האסתטיקה היא הקובעת, לאתיקה אין מעמד. וכשהתהילה והכבוד, המעמד והסמכות, מטילים את כל כובד משקלם למען ה"צדק", מי הוא זה ואי זה הוא אשר יהין לצאת נגדם?

חכמה ותורה

חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין. כישרון וגאונות, אסתטיקה ורטוריקה, אכן יכולים להגיע לשיאים גבוהים בחברה הכללית. השפעתם אדירה. אולם צדק ואמת, צניעות וענווה, אתיקה ומידות טובות - זהו הכישרון הישראלי. אין הוא נחשב בעולם המושגים ההישגי, העכשווי והנהנתני. הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב... מי מנה עפר יעקב... תמות נפשי מות ישרים... רק באחרית הימים ידרוך כוכבו של יעקב וימחץ את תרבות השקר של זימת מואב. רק אז תגיע האנושות להכרה מיהו נביא אמת; מהי "נבואה" מהשפה ולחוץ ואיזו היא מהשפה ולפנים.

ואף על פי כן אין התורה מבטלת את כל התרבות המזויפת כעפרא דארעא. טבחית כשֵׁרה היא בארמון המלך. כטבחות ורקחות המשרתות את מלכן באמונה, כן סופה של תרבות זו לשרת את ערכי הרוח והמוסר של נבואת האמת. לכן היה הכרח להפוך את קללותיו של בלעם לברכה. לא להתעלם מהן ולהיאבק בתוצאותיהן המסוכנות בלבד, אלא לנצל את כל הכשרונות ולרתום אותם למטרות חיוביות. העולם כולו, סופו להכיר שאין נביא כמשה, ואין נבואת אמת אלא נבואה זו של חזון ה' בפי נביאיו. זוהי תורה שאינה מסתפקת ברעיונות מופשטים ומליצות נבובות; אלא מחייבת מעשים טובים והתנהגות אישית מוסרית, ומשתמשת לשם כך בכל האמצעים האסתטיים האפשריים.

ביטוי מתומצת לסוגיה מורכבת זו נותן לנו יחזקאל. הנביא יחזקאל מתאר את יחסן של הבריות לאסתטיקה שבשירתו. היא יפה, אולם אין הם חשים מחויבות מעשית כלפיה:

ויבואו אליך... וישבו לפניך עמי, ושמעו את דבריך ואותם לא יעשו. כי עגבים בפיהם המה עושים, אחרי בצעם לבם הולך. והנך להם כשיר עגבים, יפה קול ומיטיב נגן. ושמעו את דבריך ועושים אינם אותם.

אך לבסוף:

ובבואה, הנה באה! וידעו כי נביא היה בתוכם!

toraland whatsapp