בנסוע הארון - כיבוש הארץ בדרכי שלום

בנסוע הארון

כיבוש הארץ בדרכי שלום

(לפרשת בהעלותך)

שני הפסוקים: ויהי בנסוע הארון... ובנוחֹה יאמר... - מוקפים בשתי נו"נין הפוכות. רבותינו ראו בשני פסוקים אלו ספר בפני עצמו (וקבעו על פי זה הלכה בעניין הצלת קטעי ספרים בשבת). מדוע החשיבה התורה כל כך שני פסוקים אלו?

עלינו להתבונן ברקע שעליו נכתבו שני פסוקים אלו. העיתוי היה כ' אייר בשנה השנייה ליציאת מצרים, כאשר עברה כמעט שנה לחנייתם של בני ישראל ליד הר סיני. כאן קיבלו את התורה (פעמיים: הלוחות הראשונים נשברו בי"ז בתמוז, והשניים ניתנו ביום הכיפורים). כאן הקימו את המשכן, כאן הקריבו את הפסח הראשון והשני, כאן עמדו למניין ונערכו איש על מחנהו ואיש על דגלו, ערוכים, מסודרים, מוכנים ודרוכים כקפיץ לקראת המסע הגדול לארץ ישראל תוך ימים ספורים...

חטא המרגלים עיכב את עם ישראל במדבר ארבעים שנה. אולם לא רק עיכוב זמן היה כאן, אלא שינוי מהותי בתוכנית כולה. אלמלא חטא המרגלים היתה ארץ ישראל נכבשת על ידינו ללא קרב!

הספורנו אומר על הפסוק ויפוצו אויביך, כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה, שהיו האומות בורחות כעזובת החורש והאמיר. רעיון זה של הספורנו נמצא כבר ברש"י (דברים א' א'):

"בואו ורשו" - אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה. אילו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכים לכלי זיין.

ומקורו בספרי על אתר. אלא שרש"י והספרי סתמו, ודבריהם ניתנים לפירוש מורחב יותר משל הספורנו, שאלמלא החטא לא היתה נערכת כלל מלחמה בארץ ישראל, וייתכן לומר שעמי כנען היו משלימים עם ישראל.

שלוש פרוזדוגמאות

כידוע, שלוש פרוזדוגמאות (הצעות) שלח יהושע לעמי כנען: (א) הרוצה להשלים - ישלים. (ב) הרוצה לפנות - יפנה. (ג) הרוצה להילחם - יילחם.

לצערנו, לא קיבלו עמי כנען הצעות אלו, ובמפורש נאמר ביהושע (י"א י"ט): לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל, בלתי החיוי יושבי גבעון - משמע שאם היתה משלימה, היו מקבלים אותה (וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ו').

הדירוג האמור בא לציין את סדר העדיפויות מבחינה רעיונית:

א. השאיפה האידיאלית צריכה להיות תיקון העולם במלכות ש-די. אילו זכינו, היתה כניסת עם ישראל לארצו מבשרת מהפכה מוסרית כלל-אנושית, שבה היו עמי כנען מקבלים על עצמם את שבע מצוות בני נח, ובעקבותיהם היה הולך העולם כולו. אין ספק שלשם השגת מטרה נעלה זו עם ישראל צריך להימצא בשיא שלמותו, כך שיוכל להשפיע על העולם.

ב. הרע במיעוטו הוא הכרת עמי כנען בזכותו של עם ישראל על ארצו ופינויה מרצון. אין כאן עדיין קבלת מצוות. אך יש כאן הכרה עמוקה בבכורתו של עם ישראל, ויש בכך סיכויים להשפעה חיובית יותר לעתיד לבוא. גם הכרה זו מחייבת רמה רוחנית גבוהה מצד עם ישראל, כדי שההערכה כלפיו תהיה גבוהה.

ג. בדלית ברירה הותרה המלחמה. אמנם במצב שנוצר נחשבת מלחמה זו למלחמת מצוה, אולם מצוה זו היא תוצאה של מצב מסוים, שמלכתחילה לא היה רצוי (יש מצוות כאלו שקיומן מותנה במצב נחות, כגון לגרש אשה. יש מצבים שבהם חייב אדם לגרש רשעה מביתו. אולם בוודאי שמלכתחילה מצב זה אינו רצוי).

המלחמה היא הכרח, וגם כשעם ישראל נאלץ לנקוט בה, הוא מביע את שאיפתו לכך שבעקבותיה תיפתח האפשרות להשפעה חינוכית חיובית (מסתבר שלפני חטא העגל היתה נוצרת האפשרות הראשונה, ולפני חטא המרגלים האפשרות השנייה. עיין אורות, המלחמה, ד').

מטרת המלחמה

גם כשעם ישראל יוצא למלחמה, אין זו מלחמה רגילה. קודמת לה הפנייה אל ה': וכי תבוא מלחמה בארצכם... והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' א-להיכם. בנוהג שבעולם כל צבא משתמש בחצוצרות ובקרנות בשעת מלחמה. התורה אינה באה ללמדנו טכסיסי קרב. החצוצרות בעם ישראל נועדו למטרה אחרת, לתפילה לפני ה' על מהותה של המלחמה ומטרותיה.

על פי האמור במסכת תענית (.י"ז ע"א), ערב היציאה לקרב נהגו להתפלל את תפילת המוסף של ראש השנה, ולתקוע בשופר במלכויות, זכרונות ושופרות. הנושא המרכזי של תפילה זו הוא: ועל כן נקווה לך... יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון. ועל זה נאמר: אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון.

המלחמה אינה עימות פיזי בלבד בין ישראל לאויביו, אלא עימות רעיוני בין אמונת הייחוד לבין מתנגדיה. כי עם ישראל אינו עם במשמעותו המקובלת. אין הוא קבוצת אינטרסנטים המעוניינים לשמור על קיומם מפני מתנכליהם. המכנה המשותף שלו הוא אמונתו ושליחותו. אויביו אינם אויביו האישיים בלבד, אלא אויבי הרעיון אותו הוא נושא. ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך... הם אויבי ה' ושונאי תורתו. אף כיבוש הארץ אינו כיבוש טריטוריאלי ככל עם המשתלט על ארץ כדי להתקיים בה. כיבוש הארץ הוא יצירת הקשר העמוק בין עם הקודש לבין ארץ הקודש, כדי שמההפריה המיוחדת ביניהם תוכל לצאת הבשורה לאנושות כולה. משום כך הארון, שבו התורה, חייב לנסוע לפני המחנה. לא רק את הדרכים הפיזיות הוא מפלס, אלא בעיקר את הדרך הרעיונית. בלי הארון בראש אין משמעות לכניסת עם ישראל לארצו. (ואכן כשהמרגלים ניסו להעפיל אל ראש ההר, אחרי שנגזרה הגזרה שישארו במדבר, נאמר: "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה". ולכן אמר להם משה: "והיא לא תצלח". בלי הארון, בלי התורה בראש, אין לכם סיכוי להצליח).

שני שלבים בתיקון העולם

מעתה מובן לנו מדוע נחשבים שני פסוקים אלו לספר בפני עצמו. בשני פסוקים אלו מקופלת תמצית התורה כולה: הזיהוי המלא שבין עם ישראל לבין ה' באמצעות התורה, והיחס לארץ ישראל וכיבושה כערך תורני צרוף ולא ככיבוש צבאי בעלמא. סטייתו של עם ישראל מדרכו המקורית - אם על ידי המתאווים תאווה ואם משום שנסעו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר (עיין רש"י ורמב"ן) - היא שגרמה לכך שהרעיון המקורי לא מומש, והמסע המתוכנן לארץ ישראל, שיביא מהפכה מוסרית לעולם כולו, לא הושלם עדיין. לכן הוכנסו שני פסוקים אלו למעין מאמר מוסגר, המוקף שתי נו"נין הפוכות. האות נו"ן מסמלת את הנפילה הרוחנית שלנו, ובעקבותיה של האנושות כולה, עד אשר יסמוך ה' את כל הנופלים והנפילה תהפוך לעלייה. לכן ה"נון" הפוכה.

שני הפסוקים של ה"ספר" קטן-הכמות ורב-האיכות שבו אנו עוסקים, מציינים שני שלבים בתיקון העולם. במצב הריאלי בו אנו נתונים, כשהמלחמה היא הכרח בלתי נמנע, עלינו להתייחס אל המלחמה בצורתה הנכונה. הארון נוסע בראש. עם ישראל הצועד בעקבותיו חייב לדעת שהמלחמה אינה אינטרס קיומי שלו, אלא על ייחוד ה' ותורתו היא. לאחר מכן בא השלב השני, ובנוחֹה יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל. כשהארון נח וממוקם במקומו, עם ישראל חי בשובה ונחת, הן ביחסו לה' והן ביחסו לשכניו (והא בהא תליא!), ובית המקדש הוא בית תפילה לכל העמים.

שני אישים מציינים שני שלבים אלו: דוד ושלמה. וכן לעתיד לבוא מיוחס המשיח, פעם לדוד ופעם לשלמה. כשהכניס שלמה את הארון למקדש אמר את המזמור: לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה... בסופו יש חזרה כפולה לכאורה שאו שערים ראשיכם... הראי"ה קוק (עולת ראי"ה ח"א עמ' שט"ו-שי"ז) עומד על ההבחנה בין שני שלבים, המקבילה לשני הפסוקים של ספרנו: השלב הראשון הוא: והנשאו פתחי עולם... ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה. פתחי הלבבות בעולם אינם נפתחים מאליהם. כוח חיצוני מאלצם לכך: והנשאו. זהו שלב הכרחי שבו העולם אינו מכיר בזכות קיומו של עם ישראל, נושא הבשורה הא‑להית בעולם, ורק בכוח הזרוע הוא נאלץ להכיר בו. אין זה מצב אידיאלי. השלב השני הוא: ושאו פתחי עולם... פתחי הלב נפתחים מעצמם, בהכרה ורצון, רק כך יבוא העולם על תיקונו המושלם, ויבוא מלך הכבוד.