גאולת הדם
גאולת הדם
(לפרשת מסעי)
גאולת הדם נתפסת בדרך כלל, כפריעת חוק ומוסר, כאנרכיה, כמתן דרור ליצרים, כפראות פרימיטיבית. שלטון החוק מחייב מערכת משפט מסודרת, שהיא ורק היא תחרוץ את דינם של רוצחים, על פי כללי משפט הוגנים וצודקים. ואכן גם התורה מגינה על הרוצח (בשגגה - היינו: רשלנות פושעת) על ידי הגלייתו לעיר המקלט. אולם עם זאת התורה מכירה במעמדו של גואל הדם: גואל הדם הוא ימית את הרוצח. מדוע לא עקרה התורה את עצם המושג מיסודו? מדוע הכירה בו בכלל?
הדירוג ההלכתי של גואל הדם
ראשית כל עלינו להגדיר את מעמדו של גואל הדם על פי ההלכה:
א. הוא המוציא לפועל את גזר הדין, אחרי דיון משפטי מסודר.
ב. הוא צד בתביעה. ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם. עליו להשיג את הרוצח ולהעמידו לדין, למצוא ראיות, לשכור עורכי דין מעולים (כשהמדובר בערכאות), ולעשות הכל, כולל הפעלת דעת הקהל, כדי למצות את הצדק עד תומו (עיין פתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ו).
ג. עליו לשמור על הרוצח לבל יצא מעיר מקלטו. וכשיצא, מותר לו (אולם אין מצוה על כך) אף להורגו, מאחר שהוא מותרה ועומד על כך. אין לו דם, כלומר, ביציאתו, התיר את דמו.
ד. במקרים חריגים, כשבית הדין משוכנע שהרוצח ראוי לעונש חמור, אלא שבגלל שיקולים פורמליים אין אפשרות להוציאו להורג אלא בהוראת שעה, אין מענישים את גואל הדם על הריגת הרוצח (רמב"ם הל' רוצח פ"ו ה"ה, ועיין "אור שמח" הל' מלכים פ"ג ה"י).
ה. אם גואל הדם הרג את הרוצח ללא דין, למרות שהדבר אסור לו, אין הוא נענש בכל חומר הדין. התורה התחשבה בכך כי יחם לבבו. אין כאן איפוא שום מתן לגיטימציה לגאולת הדם כפי שהיתה ועדיין נהוגה במזרח הפרוע. יש כאן סובלימציה של גאולת דם, גישה המאפיינת את התורה שאינה מדכאת רגשות טבעיים אלא מאצילה אותם ומתעלת אותם לכיוון הרצוי (עיין "אור שמח" הל' רוצח פ"ב ה"ד).
משפט ממוסד ואמביציה פרטית
מערכת משפט מסודרת, באמצעות שופטים מומחים ובלתי תלויים, היא בסיס הכרחי לחברה מתוקנת. אולם התורה, בכוונה, לא הפקיעה את האחריות מהאדם הפרטי. יש שדווקא מומחיותו ואי תלותו של בית הדין יש בה גם פגם מסוים, לכאורה. ההתייחסות אל הנידון עלולה ליהפך כאל "תיק" בלבד, שבו נערמים תילי תילים של הלכות משפטיות מפורטות ותחתיהן "נעלם" הנושא הנדון החי. בפרט עלול הדבר לפגוע במשפט רצח. הנרצח כבר מת ואינו לפנינו, רק הרוצח הוא היצור החי העומד בפני בית הדין כשכבר עבר זמן, לפעמים רב מאוד, מאז הרצח. הדיון עלול להיות מופשט מידי. אמנם כך נאה וכך יאה לשיפוט מקצועי ורציני, והרי בדיני נפשות עסקינן. אולם היא הנותנת. הרי דמו של הנרצח זועק מן האדמה. הוא תובע את הצדק. אלא שקולו לא נשמע באוזני בשר ודם. יש צורך שאדם חי יזעק את צעקתו האילמת של הנרצח, כדי שהמשפט יהיה הוגן, לא רק מבחינת הנימוקים המשפטיים, אלא גם מבחינת השבת הצדק שעוות על ידי הרצח. ודווקא משום שהתורה מחמירה מאד בדיני נפשות, עד שכמעט ואי אפשר היה להוציא רוצח להורג, יש צורך לאזן את הצדק במקרים קיצוניים וחמורים, על פי הוראת שעה חריגה, במסגרת החוק. לשם כך יש צורך בגואל הדם.
בגמרא מסופר על ר' יהודה בן טבאי שדן למיתה עד זומם שלא כהלכה. לאחר שהעמידו ר' שמעון בן שטח על טעותו, היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע, וכסבורין העם קולו של הרוג. אמר, קולי שלי הוא. הצדק מחייב שקולו של ההרוג "יישמע" כמו קולו של ההורג. שהדיון יתייחס לא רק לעבירתו של הרוצח אלא גם לדמו של ההרוג שנגדע בדמי ימיו (מכות ה ע"ב, ועיין צפנת פענח מכות שם). אין תחליף לקרוב משפחה, הקרוב ביותר לנרצח, שהוא יְיַצג את ההרוג. תפקידו של גואל הדם הוא לאזן את מערכת הצדק, כדי שאכן תהיה שקולה ותביא בחשבון גם את חובת הענישה של הנאשם במלוא חומרתה. המשפחה הקרובה תשקיע מאמצים כבירים כדי להביא הוכחות או כדי להשיג את הרוצח. יש למשפחה אמביציה נפשית גבוהה לאין ערוך מאשר למערכת המשפט הממוסדת. לכן חובתה של המשפחה להשקיע את כל האנרגיה הנפשית כדי להעמיד את הרוצח לדין, להשיג עדים ולוודא שהרוצח ייענש כדין. שוטר שיועמד לשמור על הרוצח בעיר המקלט, יעשה זאת ביעילות נמוכה יחסית לקרוב משפחה, שדמו של הנרצח לא נותן לו מנוח. הפקדת השמירה בידי גואל הדם היא יעילה יותר.
דורש דמים
התרגום הירושלמי מתרגם בפרשתנו את המושג גואל הדם במלים: תבע דמא, דהיינו דורש דמים. הוא התובע. בתביעה הממוסדת לא סגי, גם קרוב המשפחה הוא צד בדין (עי' סנהדרין ל"ג ע"ב). חזקה עליו שיעשה זאת במלוא הלהט והמסירות, יותר מהתובעים המקצועיים. בית הדין אמנם ידון על פי ידיעותיו בהלכה, על פי שיקולים הגיוניים קרים, אולם חשיבתו תהיה יותר אובייקטיבית עקב כך. הגישה המקורית של התורה בפרשת גואל הדם מאצילה ומעלה את רגשי הכעס והחימה של המשפחה הקרובה. היא מתָעלת את הרגשות הלוהטים לאפיקים חיוביים. במקום למצוא פורקן בנקמה רגשנית עיוורת, במקום ליצור תיסכול על ידי העמדת המשפחה מחוץ למערכת המשפט במשך כל מהלך הדיון המשפטי, במקום להעמיק את תחושת האבל ללא מוצא - מציעה התורה פורקן חיובי. על המשפחה מוטלת החובה להביא למיצוי הצדק עד תומו. היא מעורבת במהלך הדיון המשפטי באופן פעיל. מטילים עליה משימות ומנווטים את הרגשות הסוערים לקרקע המוצקה של הצדק והמשפט.
נקמה רגשנית, כעסנית - פסולה היא. אולם נקמה שיש בה שאיפת צדק היא חיובית. שני פסוקים במקרא נאמרו דומים זה לזה: א-ל נקמות ה', ולעומתו א-ל דעות ה'. הנקמה והדעה ניתנו בין שני שמות ה'. כשהנקמה נעשית מתוך דעה צלולה, היא לא נקמה אישית פרימיטיבית, היא נקמת ה', של השגת הצדק והמשפט. נקמה כזאת היא חיובית, ורק מי שלבו חם, לאחר שזה סונן וצונן על ידי ביקורתו הנוקבת של השיפוט הרציונלי, יכול לבצעה כהלכה.
גאולה תתנו לארץ
ראויים הדברים להיאמר בעיקר כאשר הציבור עומד חסר אונים, ומלא חרון אף וכעס ליד דמם הניגר של חללים שנרצחו בידי בני עוולה. אין להסתפק בכך שהממסד הביטחוני או המשפטי יטפל בבעיה. מוטלת אחריות אישית על הקרובים, המכרים ועל כל אדם הרואה עצמו קרוב נפשית לנספים, להבטיח מיצוי מלא יותר של הצדק: הן בחקיקה ההולמת את התנאים, והן בהחמרת הענישה. אולם יותר מכל מחייב הצדק את הפרת זממם המהותי של הרוצחים. מטרתם - נישול עם ישראל מנחלתו. הלכות גאולת אדמה, גאולת אדם וגאולת דם דומות במידה רבה. בשלושתן הקרוב חייב לגאול את קרובו. הקרוב הקרוב קודם. בשלושתן מופיע המונח: גאולה.
לא רק קירבה לשונית יש בין המלים - דם - אדם - אדמה, אלא גם קירבה רעיונית. לא רק האדם נפגע על ידי הרצח המתועב, גם האדמה "נפגעה" כביכול. לכן אין לרוצח מקום עלי אדמות, רק עיר המקלט - עיר אקס-טריטוריאלית שלא נפלה בנחלה בדרך הרגילה, יכולה להיות מרחב מחייתו. ביציאתו ממנה הוא ניתק את פתיל חייו. ולא תחניפו את הארץ. לכן גאולת הדם, המוטלת על כל הקרובים והמכרים, היא בטיהור אדמת ארץ ישראל מידיהם של אלו המגואלים בדם, והעברתה לידיים זכות ונקיות, ידיהם של שוחרי צדק, שלום ואמת.
