גדלות מול בינוניות - הנזירות, רצויה או לא?

גדלות מול בינוניות

הנזירות, רצויה או לא?

(לפרשת נשא)

ידועים דברי ר' אלעזר הקפר (נזיר ג' ע"א):

"אשר חטא על הנפש". וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. וקל וחומר. ומה זה, שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה?

רבים המבליטים רק דעה זו, ומתעלמים מדעות אחרות. ר' אלעזר, למשל, חולק על דעה זו ואומר (תענית י"א ע"א):

- נקרא קדוש, שנאמר "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד, נקרא קדוש; המצער עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה.

להלכה פסק הרמב"ם (סוף הלכות נזירות) כשתי הדעות גם יחד:

האומר: הריני נזיר אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה, וכיוצא בזה - הרי זה רשע... אבל הנודר לה' דרך קדושה - הרי זה נאה ומשובח... ושקלו הכתוב בנביא, שנאמר: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים".

הנזיר מגיע לדרגה גבוהה ביותר של קדושה. ואכן קדושת הנזיר דומה מאד לקדושת הכוהן הגדול. הן באיסור הטומאה לקרובים והן באיסור שתיית היין. אמנם לא מצינו שכוהן גדול נאסר בשתיית יין. אולם מאחר שמצינו איסור לכוהן לשתות יין בעבודתו, ומכיוון שהכוהן הגדול היה צמוד למקדש, ועומד בכוננות מתמדת שמא יזדקקו כל רגע לעבודתו ולהשראת רוח הקודש שבו - מסתבר שנזהר למעשה מלשתות יין. הנזיר נמצא כנראה ברמת כוננות רוחנית דומה, ולכן אף הוא נאסר בשתיית יין. אלא בעוד שהכוהן עובד את ה' במקדש, עובד הנזיר את ה' בתוכו, בראשו, במוחו, ולכן אסור לו להעלות מורָה על ראשו. אף הקדשתו של שמשון מרחם אמו על ידי מלאך ה' מוכיחה שהנזירות במקרה זה רצויה היתה, וה' עצמו הוא שציווה עליה.

שמשון - הגבור והקדוש

פרשת שמשון - יש בה בכדי לאלפנו על ערכה של הנזירות. על שמשון הוטלה נזירות בגלל אישיותו ושליחותו המיוחדות במינן. הוא נועד להושיע את ישראל מיד פלישתים. עליו לפעול כיחיד, כבודד במערכה. עליו להתערות בתוך פלישתים, ושם להראות להם את נחת זרועו. הוא נֵחן משום כך בכוחות גוף אדירים, אולם באותה מידה - גם ביצרים עזים. האריה והדבש מסמלים את העוצמה שבכוחות הגוף ויצריהם. את זה לעומת זה עשה הא-להים. הגדולה מוצאת את ביטויה בכל כוחות הנפש, הגופניים והרוחניים גם יחד. שמשון זכה גם בנשמה גדולה, גם בגוף חזק, אולם קשה היה לו לשמור על האיזון במצב בו היה נתון. היה עליו להטות את עצמו, מעבר לממוצע, לצד הרוחני, כדי שכוחות הגוף לא ישתלטו עליו יתר על המידה. ואף על פי כן היו לו רגעי נפילה, שבהן מעד...

מכאן למד הרמב"ם את "שביל הזהב" הידוע. כדי להיות ממוצע, יש הכרח לפעמים לנטות לצד הנגדי. בדרך כלל זו דרך זמנית, כאמצעי לשמירת האיזון. לכן הנזירות מצד עצמה היא מוגבלת לשלושים יום. אך יש אישים שעליהם להתנזר לכל ימי חייהם, כי בעייתם היא בעיה קבועה ולא ארעית. כזה היה שמשון.

דור שמשוני

על דורותינו הוטלו משימות שמשוניות. אחרי הגלות הארוכה היה הכרח דחוף לשקם את הריסות ארצנו, ליישבה ולגונן עליה. אילוץ זה חייב גיוס כוחות גוף רבים. פיתוח הכוחות הגופניים שיחרר את היצרים הגופניים מריסונם. לשם שמירת איזונו הנפשי זקוק דורנו להקצנה בתחום הרוחני. בינוניות וממוצעות בתחום זה לא יוכלו לעמוד מול הסחף העצום של כוחות הגוף שאיבדו כל שליטה ורסן. אלא שחברה אינה פועלת כאדם יחיד. יחיד מסוגל לשמור על איזונו הפנימי על ידי הטיה לכאן ולכאן. שמשון החל את דרכו בזהירות יתירה. אפילו לכרם לא התקרב. סחור סחור אמרין לנזירא, לכרמא לא תקרב. לכן רק שמשון נתקל באריה, בעוד שהוריו, שקיצרו את דרכם דרך כרמי תמנתה, לא ראו ולא ידעו - (הנצי"ב בהעמק דבר). לאחר מכן ירד משפלת ההר לחוף פלשת, תרתי משמע. וממעמקי הבור אליו נפל החל בעלייתו מחדש עד שחזר לבסוף לאיתנו. העליות והירידות מתחוללות באותו אדם. בחברה יש סכנה שמעברים קיצוניים כאלו יִיצרו עמדות מקוטבות. כל אחד ינקוט לו עמדה משלו, וכדי להגן עליה יאלץ להיכנס ביריבות עם עמיתו. וכך יתחילו הרס פנימי והתפוררות, חלילה, כשזה מושך לכאן וזה מושך לכאן.

הפיתרון - גדלות

טעות בידי אלה הסבורים שהפיתרון לבעיה כאובה זו הוא פשרנות, של אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.

פשרנות כזו דוחפת את הקצוות לכיווניהם המנוגדים. כי פשרנות, הרואה בבינוניות ובקטנות המוחין אידיאל - גורמת לאנשים המחפשים שלמות להרחיק את עצמם ממודל זה. האחריות לציבור על כל מרכיביו, מחייבת "ראש גדול": גם רוח גדולה וגם גופניות חזקה. רק שאיפות גדולות יכולות למשוך את מרץ הפעילות לעשייה אידיאליסטית רחבה, ולתת סיפוק לכוחות הנפש החזקים. שאיפות קטנוניות, שאין בהן סיפוק, גורמות לאדם לחפש לו "מימוש עצמי" בתאוות שפלות ובזויות, ובבריחה מאחריות לאומית לשחיתות ולניהיליזם. הנזיר קידש בעיקר את ראשו. עליו לשאוף לגדלות (אולי אופנת השערות הארוכות שפשטה בנוער לפני שנים מספר מעידה אף היא על שאיפה כמוסה לגדלות המוחין, אלא שבהעדרה של זו היא מצאה את בטויה בריאקציה הפוכה...). החברה תוכל לשמור על אחדותה רק כאשר אישיה ישאפו לגדולות. גדלות אמיתית מאפשרת פתיחות. גדול אמיתי רואה את הדברים
בהיקפם ואינו רואה סתירות בין השאיפות הלאומיות השונות. בראשו יש מקום להנחת שני זוגות תפילין. התמסרותו לתפקידו הרוחני מותירה לו עודף כדי להאציל גם על בעלי תפקידים אחרים.

יש נזירות שלילית, כשאדם מתנזר מהנאות העולם לשם סגפנות כערך עצמי. אולם יש נזירות חיובית, זו שמטרתה תיקון ושלמות, ובעיקר זו הנושאת עמה אחריות לתיקון החברה. (הנזירות היהודית שונה לחלוטין מחיקויה המזויף הרואה בפרישות חברתית את מטרתה העיקרית).

לשם שמירת האיזון בחברה ולמניעה של התפוררותה, יש צורך בעידודם של כוחות ביניים, המגלים אחריות לחברה, ושואפים לשלמות בכל התחומים. רק הם יוכלו לאחד את הקצוות, כשהם יוכיחו בדוגמה אישית, שגדלות בתורה לא נפגמת ע"י האחריות המעשית ועשייה גדולה למען העם והארץ לא נפגעת ע"י השאיפה לשלמות הרוחנית. אדרבה, הן יוצאות נשכרות משאיפה כוללנית זו. כך ישתכנעו כולם שאכן זו הדרך.

השמש מאירה ומחממת את העולם כולו בעוצמתה ובגודלה. אך אם תקטין את עצמה, לא תוכל למלא את ייעודה להיות מרכז לכל המערכת התלויה בה. כך הם אישים גדולים. טרוטי עין אינם יכולים לסבול את בוהק השמש, והיו מעדיפים להכהות את אורה. ותשקו את הנזירים יין, ועל הנביאים ציויתם לאמר לא תנבאו. אולם שום קטנוניות לא תעצור את הכוחות הגדולים המתעוררים בישראל.

אריה שאג, מי לא יירא? ה' א-להים דיבר, מי לא יינבא?