ההתנחלויות משני עברי הירדן

ההתנחלויות משני עברי הירדן

(לפרשת מטות)

פרשת בני גד ובני ראובן מעוררת תמיהות רבות:

א. ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד. ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד, והנה המקום מקום מקנה. על פי ההלכה צדקו, לכאורה, מאוד, בני ראובן וגד. כידוע, אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, משום יישוב הארץ. מותר לגדל בהמה דקה רק בחורשין, במדבריות, ובמקומות שאין חשש שישחיתו יבול חקלאי. לפיכך לא יכלו בני גד ובני ראובן להתנחל בארץ, שהיא ארץ דגן תירוש ויצהר. ובצדק דרשו אפוא להשאירם באזור המתאים לגידול מקנה.

ב. כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ... ויניאו את לב בני ישראל... והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים. משה משווה אותם למרגלים. ולכאורה, אין שום דמיון ביניהם לבין המרגלים. המרגלים סירבו להיכנס לארץ ישראל. בני גד ובני ראובן רוצים לשבת בארץ ישראל. הם מוכנים אף למסור את נפשם למען כיבושה. הם לא אמרו דבר בגנות הארץ. אדרבה, הם שיבחו את עבר הירדן המזרחי על היותו ארץ מקנה. על מה יצא אפוא קצפו של משה?

ג. אם עבר הירדן המזרחי נחשב בעיני משה לחוץ-לארץ, מדוע הסכים לבסוף להתנחלותם בעבר הירדן?

ד. גם לאחר שבני גד ובני ראובן מגלים נכונות להחלץ חושים לפני בני ישראל משה אינו מסתפק בכך, וחוזר וכופל ומשלש את התנאי. לשם מה ריבוי הדברים?

חלוציות לפני ה' או לפני ישראל

הבדל דק מבדיל בין דברי בני גד ובני ראובן לבין דברי משה, אך הוא משמעותי ביותר. הם אומרים: ואנחנו נחלץ חושים   ל פ נ י  ב נ י  י ש ר א ל .  ומשה לעומתם אומר: אם תחלצו  ל פ נ י  ה '  למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ את הירדן  ל פ נ י  ה ' . ונכבשה הארץ  ל פ נ י  ה ' , והייתם נקיים  מ ה '  ומישראל, והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה  ל פ נ י  ה ' . (שם ה' חוזר שש פעמים).

אמנם ישראל הם עם ה', וה' הוא א-להי ישראל. הזהות היא מוחלטת ולא ניתנת להפרדה. אולם צפה משה שבמהלך הדורות יקומו צאצאי בני גד ובני ראובן וינסו להפריד בין הדבקים. התנחלות לאומית לחוד, והתנחלות תורנית לחוד. התנחלותתועלתית-קיומית לחוד, והתנחלות ערכית-אידיאלית לחוד. לכן מדגיש משה את החלוציות  ל פ נ י  ה ' ,  בניגוד לחלוציות  ל פ נ י  ב נ י  י ש ר א ל .

הירדן עלול להפריד בין שתי הגישות. אמנם שתי גדות הירדן מהוות ביחד את ארץ-ישראל. אולם עשר קדושות הן בארץ ישראל, ועבר הירדן המזרחי שונה מעברו המערבי. החלק המערבי הוא המקודש יותר. שם שורה השכינה. שם צריך להיבנות המקדש. (גם לפני בחירת ירושלים, כשלמשכן לא היה מקום קבוע, חייב היה המשכן להיות בחלק המערבי דווקא). גם בבית המקדש השכינה שכנה בחלקו המערבי. ועד היום הכותל המערבי הוא המקודש לנו יותר. ההתנחלות בחלק המערבי של ארץ ישראל קודמת במעלה, לא רק בגלל היותו ארץ זבת חלב ודבש, אלא בעיקר בגלל היותו  מ ק ו ד ש  יותר. החלק המזרחי לא נועד להתנחלות ישראלית בשלב הראשון. שם ישבו בינתיים אדום, מואב ועמון. אלה הם הקיני הקניזי והקדמוני שנועדו להתנחלות ישראלית רק באחרית הימים. ואלמלא התנגדותם העיקשת וחסרת ההיגיון של סיחון ועוג, היה עם ישראל עובר דרכם לארץ ישראל המערבית מבלי לפגוע בשערה משערות ראשם.

מניעים חומריים או רוחניים

מלחמת סיחון ועוג לא נועדה להיות מלחמת כיבוש. שטחים אלו לא עמדו כרגע לסיפוח. היתה זו מלחמת מגן הכרחית. אזורים אלה לא נועדו כרגע להתנחלות. המניע של בני גד ובני ראובן היה מניע כלכלי­-קיומי ולא ערכי. לא חובת הקרקע היא שהביאה אותם להתנחלות זו, אלא הצורך לשמור על רכושם. אמנם צדקו בטענתם שהמקנה מחייב מקום מיוחד. אולם עצם העובדה שבגלל רכושם היו מוכנים לפרוש מכלל ישראל ולהתנחל במקום פחות מקודש, הוא שורש הבעיה. על זה יצא הקצף. ומכאן הדמיון לחטא המרגלים. אף הם התייחסו לארץ ישראל כתיירים וכסוחרי קרקעות. וכששקלו זה לעומת זה, את התועלת שבישיבה בארץ מול הקשיים - העדיפו להישאר במדבר.

אמנם בני גד ובני ראובן, חלוצים נועזים הם. מוכנים הם להתנדב לסיירות של צבא ישראל, מסוגלים ליישב את הספר באמצעות נשיהם וטפם. אולם התייחסותם אל הביטחון, ההתנחלות, הארץ והעם, היא לאומית-קיומית בלבד. לא הרעיון הגדול של עליית עם ה' בקודש בארץ הקודש, והבאת גאולה לעולם כולו, לנגד עיניהם; אלא המקנה, הצאן והבקר, צורכי הבהמות. ממעמקי נפשם עולה קול הצאן. החלק הבהמי שבהם הוא שהניעם יותר מהחלק הרוחני שבהם. הם עצמם אינם מודעים לכך. אולם משה, הרועה הנאמן, יודע להאזין למעמקי רחשי הנפש. הוא אחראי גם לדורות הבאים. לכשתבוא שעת גאולתו של עבר הירדן המזרחי, מן הראוי שלא מניעיהם של בני גד ובני ראובן יהיו הגורמים העיקריים, אלא המניע הערכי, האידיאלי. לכן הוא מצרף אליהם את חצי שבט המנשה. הוא בנו של יוסף שנקרא על שם הגעגועים הטמירים של יוסף, אשר לא נתן לכך שגדולתו בנכר תביא לנשיית ארץ-ישראל ולשיכחתה ממנו. מארץ העברים גונב הוא, ואליה הוא מצַווה להחזיר את עצמותיו. הקשר שלו אל הארץ הוא קשר נפשי עמוק. משה רוצה למנוע גלותיות יהודית בארץ-ישראל. לכן הוא מחבר את שני עברי הירדן על ידי מנשה בן יוסף.

ההשלכות החינוכיות

לתפיסה התועלתית-קיומית יש השלכות חינוכיות מרחיקות לכת: בני גד ובני ראובן אומרים: גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. הם מקדימים את המקנה לטף. משה הופך את הסדר: בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצֹנַאֲכם. הטף קודם לצאן. סולם העדיפויות אינו מקרי. מי שכל גישתו לארץ ישראל מבוססת על צרכים קיומיים-עכשוויים, גם תפיסתו החינוכית מעוותת. את חינוך ילדיו הוא עלול להקריב למולך על מזבח נוחיותו הכלכלית. גם אם יבנה להם מוסדות חינוך מפוארים, השיקולים ההישגיים והתועלתיים יגברו על השיקולים החינוכיים והערכיים. מספר השעות, מבחני ההישגים, פרסי ההצטיינות וההוקרה - כל אלו יעדיפו את המקצועות ההישגיים והתועלתיים וידחקו לשוליים את המקצועות הרוחניים והערכיים. כי חברת מקנה וקנין צריכה רועי צאן ולא רועים רוחניים.

בדורות הבאים יש לכך השלכה גם על הביטחון. צאצאיהם של אותם יוצאי סיירות נועזים, לאחר שהתנחלו בעבר הירדן המזרחי, היו מסוגלים לשבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים, ולא להיחלץ לעזרת ה' בגיבורים (כאמור בשירת דבורה). צאצאים רחוקים יתר, שהתרחקו יותר מרעיונות אבותיהם, יהיו הראשונים שירדו מן הארץ בשעת המשבר, כשהכובש האשורי יכבוש את הארץ.

גשר הירדן

אף-על-פי-כן, עוול נעשה לבני גד ובני ראובן אם נציג אותם באור שלילי וחד-צדדי. הם אינם מעוניינים ליצור קרע בעם על ידי הפרדה מלאכותית בין שני סוגי ההתנחלויות. הם דואגים שמא תושבי ההתנחלות הערכית בעבר הירדן המערבי יאמרו לבניהם: אין לכם חלק בה'. לכן הם בונים מזבח גדול על הירדן, שישמש כעד לאחדות עם ישראל על כל התנחלויותיו. הירדן צריך לגשר על שני סוגי ההתנחלויות ולא להפריד ביניהן.

ארץ ישראל השלמה, על שתי גדותיה, משקפת את עם ישראל השלם על כל שבטיו. גם ההתנחלויות הערכיות זקוקות להתנחלויות הכלכליות, וכן להיפך. אין להפריד בין הדבקים. העם והארץ זקוקים לשניהם גם יחד. יחד שבטי ישראל.