המשפט העברי

המשפט העברי

(לפרשת דברים)

ואקח את ראשי שבטיכם, אנשים חכמים וידועים, ואתן אותם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות...

משה זוקף את רעיון מינוי השופטים לעצמו כביכול, ומתעלם מהעובדה שהיתה זו עצת יתרו. מדוע קיפח את זכות היוצרים של בעל הרעיון?

כשנתבונן נמצא שאכן משה לא קיבל את עצת יתרו במלואה. בסדר העדיפויות של התכונות הנדרשות מהשופט, לפי עצתו של יתרו, עמדה התכונה של אנשי חיל. אנשים חכמים ונבונים לא הוזכרו במפורש. גם בשעה שמשה מוציא לפועל את תוכניתו של יתרו נאמר שם ויבחר משה אנשי חיל. ואילו כאן מדגיש משה אנשים חכמים דווקא.

אנשי חיל הם בעיקר אנשי מעשה, בעלי כושר ביצועי. לעומתם חכמים, כשמם כן הם; כוחם בעיקר בידיעותיהם, בחכמתם. וכאן עומק ההבחנה בין יתרו למשה. ולמרות שמשה קיבל את עיקרי תוכניתו של יתרו, לא קיבל את העקרונות שעל פיה נתבססה.

תפקידה של המערכת השיפוטית

מקובל בעולם שמערכת המשפט תפקידה להבטיח את הסדר החברתי. אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. יש צורך בגורם אובייקטיבי שיכריע בין המתדיינים, שישקיט את המריבה, שיחזיר את הסדר על כנו. אין חשיבות עקרונית לעקרונות שעל פיהם ישפוט. העיקר שישפוט באופן אובייקטיבי, שיטיל מרות, שיפעיל סמכות ושישמש כתובת לפתרון כל בעיה. אחרת - תשרור אנרכיה בחברה. מה שחשוב מכל הוא יעילותה של המערכת; שתהיה זמינה, זריזה ומסוגלת לפתור את הבעיות לשביעות רצונה של החברה. לשם כך יש צורך בעיקר באנשי חיל. אמנם חשוב שיהיו גם יראי א‑להים, אנשי אמת ושונאי בצע, כי אחרת לא יוכלו לתפקד כגורם אובייקטיבי, אמין ומקובל על הצדדים. זו היתה עצת יתרו. למשה היתה דעה אחרת: כי יבוא אלי העם לדרוש א‑להים. מערכת המשפט לא באה רק לפתור בעיות חברתיות ואנושיות. תפקידה הוא שונה: לבנות חברה על פי חוקי הצדק הא-להיים. כאשר שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, הדין הוא "יחלוקו", לא כפשרה חברתית, אלא משום שעקרונות הצדק הא-לוהי קבעו שכאשר לזה יש חזקה ולזה יש חזקה - שניהם מוחזקין, ועל פי הדין, הם שותפים בטלית. הקב"ה אומר: "יחלוקו!" וכשהצדדים מוציאים לפועל את פסק הדין, הם לא רק פתרו בעיה אישית ביניהם, אלא יישמו בחיים את רצון ה'. הם נעשו שותפים לבניית חברה החיה על פי דבר ה'. ולכן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. הוא עוסק בבנייתה של החברה שה' קבע את חוקיה.

אין חברה בעולם ללא חוק ומשפט. גם בעולם התחתון שורר חוק. גם בסדום היו בתי משפט. אלא שאת חוקי סדום המציאו אזרחיה, באמצעות מנהיגיהם: שקרוראי, שחצאי ורמאי. בחברות מתקדמות יותר עבר המשפט תהליך של זיקוק וטיהור. אולם הוא עדיין נקבע על פי האופנה החברתית המקובלת, המשנה את דעתה מעת לעת. מה שנחשב לצדק היום, נחשב לפשע אתמול. וכן להיפך. גם ברוסיה וגרמניה שררו חוק ומשפט מסודרים. בתי הדין פעלו על פי החוקים שנחקקו בבתי המחוקקים החוקיים. חוקים אלו נקבעו על ידי צרכי החברה, כפי שהבינוה המחוקקים, אשר סברו שהם משרתים את הצדק, האמת והיושר, לפי הבנתם.

המשפט לא-להים

לעם ישראל יש דרך אחרת. ה' מחוקקנו, ה' שופטנו, ה' מלכנו הוא יושיענו. עקרונות הצדק הם מוחלטים, כי ה' החליט עליהם. וכאשר הוא קובע מי צודק, נחשב השני לגזלן ורשע. בית המשפט חייב להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, בעיקר כדי להבטיח את המשך רציפותה של חברת בני אברהם, החברה שהיא האנטיתיזה לחברת סדום ועמורה. עליה נאמר: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו... ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הצדקה והמשפט נועדו לבטא את דרך ה', ולא את דרכי בשר ודם בלבד.

אחד ההבדלים הבולטים בין הצעת יתרו לבין ביצועה על ידי משה הוא שיתרו הודיע: והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטון ישפטו הם. ההבחנה היא  כ מ ו ת י ת .  ערכאה שיפוטית נמוכה תעסוק בכסף קטן. ערכאה גבוהה יותר בכסף גדול. משה משנה את הניסוח: את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטון ישפוטו הם. ההבדל הוא  א יכ ו ת י .  דין פרוטה כדין מאה. הבחינה הכמותית אינה משנה את עמקותו של הנושא וקושיו. יש פרוטה קשה, ויש מאה קלות. מבחינה חברתית,  ה כ מ ו ת  היא הקובעת. ככל שנשוא התביעה גדול יותר, כך המתח החברתי רב יותר ויש צורך בערכאה שיפוטית סמכותית יותר שתדון בו. אולם כאשר נקודת המוצא היא הצדק הא‑להי,  ה א י כ ו ת  קובעת. ככל שהנושא מסובך ומורכב יותר, יש צורך בערכאה שיפוטית גבוהה יותר.

כאן קבע משה: המשפט לא-להים הוא. לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון. דין פרוטה כדין מאה. ורק הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. משום כך התכונה העומדת בראש סולם העדיפויות אצלו היא אנשים חכמים, ולא אנשי חיל. הוא קיבל אמנם חלק מתוכניתו של יתרו, את מינוי השופטים הזוטרים. אולם קיבל אותה בשינוי מהותי. הוא רוקן ממנה את תוכנה ומילא אותה תוכן אחר. ומשום כך לא הזכיר כאן את שמו של יתרו.

בפרשת יתרו הזדרז הכתוב ואמר: וישלח משה את חותנו, וילך לו אל ארצו, אף על פי שהמאורע אירע כנראה בתקופה הרבה יותר מאוחרת. הסמיך הכתוב את שילוח יתרו לקבלת עצתו, עוד לפני מתן תורה, כדי לרמוז על ההבחנה המהותית שבין משפטי ישראל לערכאותיהם של הנכרים. מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל; לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום - הללוי-ה.

תיקון החברה

דברינו יוצגו באופן מעוות אם נשאיר אותם מקוטבים כפי שהם, כאילו למשפט התורה אין שום ענין בפתרון בעיות חברתיות, כביכול, וכל מטרתו היא רק יישומו של רצון ה' בעולם. אך לא היא. ושתי סיבות לדבר:

א. רצון ה' פותר גם בעיות חברתיות.

ב. התורה הטילה על מנהיגי ישראל את האחריות לתקן תקנות בהוראות שעה, כאשר הרצון ליישם את חוקי ה' בחיים גורם בינתיים למצב שבו הצדק החברתי עדיין לא בא על תיקונו.

לדוגמא, לפי דין תורה עונש מוות הוא חריג ביותר. סנהדרין הדנה אדם להריגה פעם בשבעים שנה, נקראת חובלנית. מי שרדף אחר חבירו לחורבה ויצא משם כשחרבו מנטפת דם ונמצא הרוג מפרפר, האם יצא זכאי לחלוטין, רק משום שאי אפשר לעונשו בעונש מוות הכתוב בתורה? לא ולא! חובה על המוסדות האחראיים, השלטון או בית הדין, לעונשו בכל חומר הדין, אך זאת לא על פי הדין המפורש בתורה אלא על פי תקנות מיוחדות. מלכות השמים בנויה על בסיס מלכות הארץ. משפט התורה בנוי על הרובד הכלל-אנושי הנוהג גם בבני נח. עם ישראל לא יצא מכלל החברה האנושית לקולא, אלא לחומרא, כשהצדק הטבעי והצדק הא-להי יחדיו בונים אותו לקומה שלמה אחת. אין כאן "הרכבה שכונית" של שתי קומות נפרדות. זוהי "הרכבה מזגית" של יחידה אורגנית אחת. כשעם ישראל סותר את קומתו התורנית, הוא עלול להרוס בו זמנית גם את קומתו האנושית.

הרעיון, שניתן להרוס רק מחצית ולהשאיר את המחצית האחרת, מתברר פעמים רבות כאשליה מרה. כסדום היינו לעמורה דמינו, ואפילו מתחת לדרגתם של בעלי החיים הטבעיים: ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן.

כל זאת עד אשר עם ישראל יחזור לקוממיותו. ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

toraland whatsapp