העבד הנאמן - ירושתו ומורשתו - התורה שבעל פה ומוסריה
העבד הנאמן - ירושתו ומורשתו
התורה שבעל פה ומוסריה
(לפרשת וזאת הברכה)
תורה צוה לנו משה מורשה קהילות יעקב.
המילה "מורשה" - מיוחדת, ומורכבת משתי פעולות: י ר ו ש ה ו ה ו ר ש ה . בירושה האדם פסיבי; בהורשה הוא אקטיבי. הירושה נתונה לו מאחרים; אין לו מה להוסיף ומה לגרוע. בהורשה הרשות בידו לתת כאוות נפשו, כי היוזמה בידו. (מילה יחידאית זו נמצאת רק בעוד מקום בתורה, ביחס לארץ-ישראל. "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'." ואף כאן המשמעות כפולה: ירושה פסיבית והורשה אקטיבית.)
שני פנים לתורה שהם אחד
התורה היא תורה מן השמים, אך היא הורדה ארצה כדי שתילמד, תובן ותיושם על ידי בני האדם החיים כאן עלי אדמות. לכן יש לה שני פנים: פן אחד - השמימי - נתון כולו, ללא יכולת לשנות בו אפילו קוצו של וו. תורת ה' תמימה. הפן השני - הארצי - מסור בידינו, לפי הבנתנו האנושית, לפי יכולת קיומנו בתנאים שבהם אנו נתונים. בכך התורה משיבת נפש. היא משיבה את הנפש האנושית לדרכה המקורית, כפי שנבראה על ידי ה' בצלמו כדמותו.
לכשתמצי לומר, זוהי המשמעות של שתי התורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, שבעצם אינן אלא תורה אחת בגילויים שונים. כל ניתוק בין השתים מרוקן את התורה ממשמעותה. תורה שבכתב לחוד, ללא פרשנות מוסמכת על פי עקרונות קבועים, המאפשרת לתורה להתיישם בתנאים המשתנים בכל דור ודור, היא מוצג ארכיוני. יתכן שיהיה הדור ויפה, אך לא חי ולא מחיֵה. תורה שבע"פ לחוד, ללא היצמדות ויניקה מתמדת מהתורה שבכתב, על פי אישים מוסמכים השומרים על רציפותה של המסורת, היא סתם פולקלור אנושי. פולקלור זה, יתכן שיִכלול רעיונות יפים ויעלה את האדם מבחינה מוסרית, אולם זו אינה תורת ה'. רק השילוב המופלא של שתי הפנים כאחד, במילה אחת, במושג אחד - "מורשה", רק זוהי התורה אשר ציווה לנו משה. שכל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש כבר נאמר בעצם למשה מסיני. כי הרצף נשאר. והתורה היא אותה תורה, למרות ובגלל יישומה בתנאים המשתנים.
כמסמרות נטועים
הדוגמא המתאימה לכך ביותר היא דוגמא של נטיעה. אדם זורע גרעין, וממנו צומח אילן רב פארות. כדי להבטיח את צמיחתו התקינה של האילן, על האדם להשקות, לעקור עשבים שוטים, לגזום ענפים יבשים ולעשות את כל הנחוץ כדי שהאילן יתפתח גם בשרב וגם בקור; כל תקופה - על פי תנאיה המיוחדים. אולם אין ביכולתו של האדם לשנות את טבעו של האילן. כל תכונותיו גנוזות בגרעין. חוקי הטבע הם שפועלים על צמיחתו התקינה, והאדם חייב רק להכיר את תכונות האילן ואת חוקי הטבע כדי להבטיח צמיחה נאה של האילן.
קוהלת הגדיר זאת בביטוי כמשמרות נטועים. המסמר הוא סטטי, קבוע ויציב, ובכל זאת הוא נטוע, פרה ורבה. אף בתורה נאמר: וחיי עולם נטע בתוכנו. חיי עולם הם חיים נצחיים, ועם זאת, ודווקא משום כך, הם נטועים בנו, צומחים וגדלים ומתרבים (טור או"ח סי' מ"ז).
גנן טוב הוא זה המכיר היטב את האילן ואת תנאי הטבע ודואג כל הזמן אך ורק לטובת האילן. ושני סוגי גננים הם: האחד רואה באילן אמצעי לפרנסתו. אילן נוי הוא יעצב בצורה מלאכותית; באילן פרי הוא ידאג לפרי המכניס רווחים; לא תמיד הוא ידאג לאילן כפי שהוא. יתכן אף שיזיק לאילן כדי לגדל את עצמו. ויש גנן שכולו מסור אך ורק לטובת האילן. אין לו שום פנייה אישית או כוונה פרטית. גם אם הוא דואג ליופיו ועושר פירותיו, הוא עושה הכל לשמור על התפתחותו הטבעית והתקינה של האילן עצמו.
עץ החיים של התורה מחייב רק גנן מהסוג השני. הגנן הראשון עלול לחבל ולהזיק, גם כאשר הוא נראה מומחה ומבין היטב באילן. אולם ניצולו של האילן לטובת עצמו פוסלת אותו מלהיות גנן באילן זה שכולו קודש, שכל הנהנה ממנו הנאה אישית כאילו מועל בקודש.
ואין הכוונה שאדם לא ייהנה מלימוד תורה וקיומה. אדרבה, ההנאה היא חלק הכרחי מלימוד התורה. והערב נא את דברי תורתך בפינו אנו מברכים כל בוקר. אנו רוצים שדברי תורה יהיו בפינו מתוקים כדבש ונופת צופים. לכן אנו שמחים בתורה. אולם הנאה ושמחה אלו באות מתוך סיפוק על שזכינו לעסוק בתורה שהיא תורת ה' ולא חכמה אנושית - על שאנו לומדי תורתך לשמה, ומכירים בה' כנותן התורה. והוא שציוונו ללומדה, להבינה ולקיימה. וכשאנו מבינים את דבר ה' בתורה, הננו שמחים בה כבשעת נתינתה, על שזכינו להבין ולקיים את חכמתו של ה' יתברך שהתמזגה בתוך שכלנו האנושי, אשר נברא בצלם א-להים. ההזדהות הזאת היא מקור השמחה והעונג. אולם כאשר אדם מנצל את התורה לקידום אישי, הוא הופך את התורה מערך מקודש ונעלה לאמצעי אנושי, והוא מחלל אותה בכך.
אין כבן עמרם
לכן משה רבנו הוא שנתן לנו את התורה. כי הוא היה עבד ה'. ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים. כי רק מי שהתמסר כולו לתורה וביטל את כל אישיותו הפרטית לעומתה, רק מי שהיה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה - רק הוא זכה שהתורה תימסר על ידו. אצלו התמזגו הירושה וההורשה למושג אחד: מ ו ר ש ה .
וכן גם לדורות: תלמיד חכם אמיתי אינו רק ידען, לא רק חריף ובקי, אלא בעיקר עניו ובעל מידות תרומיות. כי רק מי שעניות דעתו קודמת לאניות דעתו, רק הוא ראוי להיות ממשיכו הרצוף של משה רבנו בכל דור ודור. לפעמים קל לטעות בכך. בעיקר בדורנו, כשההישגיות מקלקלת את השורה, והערכת בני האדם היא לא על פי מידותיהם, אלא בעיקר על פי הישגיהם ועל פי תואריהם. דווקא דורנו טעון זהירות בהבחנה. תלמיד חכם אמיתי שעליו יכולים אנו לסמוך חייב להיות ראשית כל בעל מידות. דרך ארץ קדמה לתורה, ותורה מביאה לדרך ארץ. רק מי שתורתו מרופדת בדרך ארץ מלפניה ומאחוריה, רק הוא יכול להיחשב לתלמיד חכם אמיתי. רק מי שמתבטל כולו לתורה, אין הוא משוחד מחריפותו, חדשנותו ומקוריותו, אלא בודק את עצמו בשבע עיניים, שכל אלו אכן יתאימו התאמה מוחלטת, עד כמה שיכולתו של אדם משגת, לכוונתו המקורית של ה' נותן התורה - רק הוא יכול להחשב לבר-סמכא בתורה. אדם מקורי הוא מי שנאמן למקור ואינו משעבד את המקור למקוריותו. והם תֻּכּוּ לרגליך ישא מדברותיך.
לימוד התורה אינו עיסוק אינטלקטואלי בלבד, אלא רווי אווירה חינוכית של ערכים ומידות טובות, שהענווה בראשן. רק אדם או מסגרת חינוכית ראויים להחשב ממשיכיה הרצופים של מורשת יעקב. רק כשהחלק האקטיבי, ה מ ו ר י ש שבה, מתלכד ומתמזג באופן מלא עם החלק הא-להי, הנתון, של ה י ו ר ש שבה, הרי זו: מ ו ר ש ה קהילת יעקב.
