הקנאות מהי

הקנאות מהי

(לפרשת פינחס)

תורת הקנאות מורכבת ומסובכת היא. כדי לעמוד על טיבה של הקנאות, עלינו ללמוד מהקנאי הראשון בתורה - פינחס. פרשה זו מלאה תמיהות וסתירות:

א. הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. זו הלכה למשה מסיני. אולם: הלכה ואין מורין כן (סנהדרין פ"ב ע"א). אם זו הלכה, דהיינו מצוה חיובית המוטלת על כל מי שיכול לקיימה, מדוע אין מורין כן? ובירושלמי (סנהדרין פ"ט) נאמר שפינחס עשה זאתשלא ברצון חכמים. כלומר, הדבר הוא בניגוד להלכה לכאורה.

ב. בגמרא (סנהדרין פ"ב ע"א) מסופר על זמרי:

תפסה (לכזבי בת צור) בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכיה... וכתיב "וירא פינחס בן אלעזר". מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר-סיני, הבועל את כותית קנאין פוגעין בו? אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (קורא האגרת הוא שיקיימה).

והדברים תמוהים: הייתכן שנתעלמה ממשה הלכה שהוא עצמו לימדה? וכשהחזיר לו פינחס את "אבידתו", מדוע לא קם משה וקיימה?

ג. נאמר בגמרא (שם): אילו נהפך זמרי והרגו לפינחס - אין נהרג עליו. שכן פינחס נחשב לרודפו של זמרי, והבא להורגך השכם להורגו. והדבר מוקשה: אם מותר היה לפינחס להרוג את זמרי, מדוע מותר היה לזמרי להציל את עצמו בהריגתו של פינחס? ואם שלא כדין הרגו פינחס לזמרי, מדוע זכה לברכה?

ד. ומוסיפה הגמרא (שם ע"ב):

ביקשו מלאכי השרת לדוחפו. אמר להם: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן משיב חמה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, והרג נשיא שבט מישראל?! - בא הכתוב וייחסו: "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן" (שם ורש"י בפרשתנו).

    גם מלאכי השרת וגם השבטים (לא רק שבט שמעון) שללו את מעשהו של פינחס. מדוע אפוא הכתוב משבחו כל כך?

הוראת שעה מתוך יישוב הדעת

כדי ליישב את כל התמיהות, עלינו לברר: מהי קנאות?

המושג "קנאות" מצטייר בדרך כלל בעיני הבריות ככעס מתפרץ שאינו יכול לסבול תופעה הנחשבת לחריגה בעיני הקנאי, ולכן הוא מגיב באלימות. ואין לך טעות גדולה מזו. קנאות אינה כעסנות ועצבנות. כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. קנאי כזה הוא עבד ליצריו. אין הוא מקנא לה', אלא לעצמו. לדעת מרן הרב קוק, הלכה מיוחדת זו אכן אינה "הלכה" במושגיה הרגילים. אדרבה, יש בה צד המנוגד להלכה. הריגת אדם ללא דין אסורה באיסור חמור. לדעתו, זוהי הוראת שעה. אלא שבדרך כלל הוראת שעה, מאחר שהיא נוגדת את כללי ההלכה, מסורה רק לנביא או לבית הדין הגדול, ואילו כאן קנאים פוגעין בו. כל מי שרואה את עצמו ראוי לכך, רשאי למנות את עצמו כשליח בית הדין לענין זה, ולפעול על פי הוראת שעה. נמצא, שההחלטה להיות קנאי אינה יכולה להיות ספונטנית. היא מחייבת שיקול דעת זהיר ואחראי. כל טעות בשיקול הדעת עלולה להיות הרת­ אסון, כי הקנאי עלול לרצוח אדם שלא כדין! כל כוונותיו הטובות לא יכפרו על הדם ששפך. רק אם בדק את עצמו שהוא נקי מכל פניות זרות; רק לאחר שהוא משוכנע שהשעה צריכה לכך ואין כל דרך אחרת; רק כאשר הוא בטוח שאם היה כאן ביה"ד הגדול, היה מרשה לו לעשות את המעשה - רק אז מותר לו לקנא ולהרוג את העבריין. משום כך ייחס הכתוב את פינחס: בן אלעזר בן אהרן הכהן.

את טענת השבטים כלפי פינחס מפרש הרב קוק: מי שמוצאו מגויים עובדי עבודה זרה, שהיו מן הסתם מושחתים במידותיהם, מופקרים באיסורי עריות ושפיכות דמים, יהא רשאי לשאת כתר קנאות?! דבר זר יצוק בו. קנאותו אינה אמיתית, אלא נובעת מיצריו האפלים. לכן בא הכתוב וייחסו לאהרן הכוהן, אוהב השלום ורודף השלום, המתון והרחמן. המעשה היה נגד טבעו, אלא שקינא לה', משום שראה שהשעה צריכה לכך. לכן גם שכר מצוה - מצוה: הנני נותן לו את בריתי שלום (על פי משפט כהן עמ' שי"ז).

סימן לקנאות - מסירות נפש

הסברו של הרב קוק, התואם גם את אישיותו, ולהיותו אף הוא מצאצאי אהרן הכוהן, הורחב על ידי תלמידו הגדול, מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, ועל פיו מיושבות כל הסתירות דלעיל (על פי עמוד הימיני סי' ט"ו). כשאדם נוטל על עצמו את תפקיד הקנאי, אין אנו יודעים אל נכון שכוונתו טהורה לשם-שמים בלבד, ושקנאותו נובעת מתוך שיקול דעת הגיוני. לכן רשאי הנרדף להגן על עצמו מפני רודפו ולהורגו. מותר לו לצאת מנקודת הנחה שקנאותו של הקנאי אינה קנאות טהורה. העובדה שהקנאי נוטל על עצמו סיכון זה, שהנרדף יכול להורגו, היא אחד המבחנים לקנאותו. מי שמוכן ליהרג על קדושת השם, יכול להיות קנאי אמיתי, שמותר לו בשעה מיוחדת גם להרוג. וכל עוד לא הוכיח את מסירות נפשו בפועל, אפילו מלאכי השרת כביכול חושדים בו שמא אינו קנאי אמיתי. רק לאחר מעשה ניתן היה להוכיח זאת. כשזמרי תפסה לכזבי בת צור בבלוריתה והביאה לפני משה בטענתו: בת יתרו מי התירה לך? חשש משה מלהרוג את זמרי, כי לא היה בטוח בעצמו שהוא נקי מכל פנייה זרה. הוא חשש שמא תגובתו נובעת מתוך כעסו על זמרי, שפגע בו לעיני כל ישראל בטענה דמגוגית, בזויה ומשפילה. לא ידיעתה התיאורטית של ההלכה נתעלמה ממנו. הוא ידע את ההלכה. אלא שהלכה זו, מיוחדת במינה היא. היא חלה רק על מי שבטוח שלבו נקי וטהור. נתעלמה ממנו ההכרעה אם הוא ראוי לקיומה של הלכה זו. וכשפינחס נזכר בהלכה זו, הוכיח שאכן הוא האדם המתאים לקיימה. לכן הרשה לו משה ליטול עליו את המשימה.

זאת תורת הקנאות

הלכות גדולות בסוגיית הקנאות למדנו מפרשה זו. מקורותיה הנפשיים של הקנאות אינן רוגז וקצף, כעס ועצבנות. אלו עלולים רק לשבש את התבונה והשפיות ולהזיק יותר מאשר להועיל. יש שמעשים לא שקולים שופכים נפט על הלהבה ומשיגים תוצאות הפוכות. אמנם יש בקנאות התרגשות והתלהבות. אולם אלו עברו את כור המבחן של השכל הצרוף, שבחן היטב גם אם המניעים האישיים של הקנאי עצמו וגם את ההשלכות של מעשיו על הציבור. רק כשברור לו שהמעשה החריג שיעשה אכן עשוי להביא את התועלת הרצויה, רק אז ינקוט בצעד כה לא שגרתי, כשהמבחן האמיתי לקנאותו היא נכונות למסור את נפשו על קידוש ה'.

ההתלהבות והמסירות המזינות את הקנאות יכולות למצוא את ביטויין לא רק במעשה חריג וחד-פעמי. אלא אדרבה, כשאין השעה כשרה לכך, פעילות ממושכת אך עקבית, עשויה להשיג תוצאות טובות לא פחות, אם לא יותר. כוחות הנפש הנדרשים לקנאות הממושכת וארוכת הטווח אינם נופלים, אם לא עולים, על כוחות הנפש הנצרכים לקנאות החד-פעמית, שאף היא יפה לשעתה. מסר זה נאמר גם לאליהו אשר בגלל הכרזתו: קנא קנאתי לה' א-להי צב-אות דרשו עליו שאליהו הוא פינחס: לא ברוח ה', לא ברעש ה', לא באש ה' אלא בקול דממה דקה, בעבודה שקטה, בשכנוע ובהסברה. אליהו, שעלה בסערה השמימה ברכב אש ובסוסי אש, עתיד לחזור ולבשר את הגאולה העתידה שתבוא לאחר הכנה נפשית יסודית.

הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים אל אבותם.