השאור שבעיסה - היצרים והטיפול בהם

השאור שבעיסה

היצרים והטיפול בהם

(לפרשת צו)

לא תֵאפה חמץ - נאמר בקרבן המנחה. ולעומת זאת בקרבן תודה הדרישה הפוכה: על חלֹת לחם חמץ יקריב קרבנו. הלוא דברים בגו.

תפקיד השאור

החמץ משמש בדרך כלל כסמל ליצרים שבאדם. העיסה תופחת על ידי תסיסת השאור שבה, וכך נוצר לחם ספוגי, רך וטעים, ובשל כך תפוח ונפוח. כך גם האדם. השאור שבו, דהיינו היצרים, מתסיסים אותו, ובין השאר מתפיחים את גאוותו, ומטים אותו לנהנתנות, שתלטנות, רדיפת נוחיות ואנוכיות. הקרבן חייב להיות טהור מכל שמץ של חמץ, כי המקריב את הקרבן חייב לטהר את עצמו מכל יצריו, לקדש את עצמו ולהיות ראוי להיות מאִשי ה'. קודש קדשים היא המנחה, וכמוה המקריב אותה. ולכן החמץ בל יֵראה ובל יימצא בהם.

אולם אין ביכולתו של האדם להיות כל ימי חייו קודש קדשים הספון בעזרה. גם אין זה ייעודו. מקריב הקרבן חוזר לביתו, למלאכתו, לעיסוקי היום-יום שלו; והשראת הקרבן חייבת ללוותו גם הלאה, בכל חיי המעשה. הקדושה צריכה להתפלש גם בחיי החולין. השאור שבעיסה עלול לחזור לתסיסתו, ומחובתו של האדם לנווט אותו כך שלא יחמיץ יתר על המידה, אלא יהיה כאותו לחם הראוי לאכילה, שחימוצו אינו קשה כל כך כמו השאור עצמו. ביין, למשל, יש לשמרים תפקיד חיובי. הם מתסיסים את היין. הם ההופכים אותו ליין משובח. בלעדיהם היה מיץ הענבים מתעפש. אולם כשהתסיסה מתמשכת יתר על המידה, היא פוגמת את טעמו של היין. ייעודם של השמרים הוא לצלול לתחתית החבית, כדי שהיין יישאר צלול. כשהם צפים למעלה, הם מעכירים את היין. אף בלחם יש לשמרים תפקיד דומה. וחובתו של האדם היא לשמור על השמרים שלא יגדישו את הסאה. לשם כך יש הכרח להטות את האדם אל הקצה השני. עליו לטעום קודם טעמה של מצה, שאין בה חמץ כלל. עליו להתקדש קודם בקודש הקדשים, בעזרה, כדי שחיי החולין לא ישקעו בבוץ ובזוהמה שהם משופעים בהם.

קרבן העולה

התכלית הסופית של התורה אינה דיכוי היצרים, אלא אדרבה, ניצולם לעבודת ה'. ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך - בשני יצריך. הדבר בא לידי ביטוי במצוות תרומת הדשן. זאת תורת העולה. קרבן עולה בא על הרהור הלב. העולה על רוחכם - זו מידת הגאווה של האדם שהיא גואה ועולה ככל שהאדם מגיע להישגיות גדולה יותר בחייו. ככל שהוא זוכה למעמד כלכלי וחברתי גבוה יותר, ככל שהוא חי חיי רווחה נוחים יותר, כך עולה יותר גאוותו. איוב, בהיותו ברום הצלחתו, היה נוהג להעלות עולות כמספר בניו ובנותיו, כדי לקדשם, כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו א-להים בלבבם. העושר וההצלחה עלולים לסחרר את האדם. פן אשבע וכיחשתי... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.

קרבן העולה נשרף כליל, והופך לדשן על המזבח. והנה דווקא אז, בהופכו לעפר ואפר, מצוּוה הכוהן: והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. יש אמנם מצב שבו הדשן מושלך אל מחוץ למחנה, אך קודמת לו מצוות הרמת הדשן. אחרי שדוכא יצר הגאווה של האדם, יש מצוה לשקמו ולהרימו, ולהניחו אצל המזבח. יש צורך באמביציה האנושית כדי לקדם את המטרות האידיאליות של האדם. אדם שבור ונדכא לגמרי, לא יצלח לשום מלאכה.

גם בקרבן מנחה, המצוה היא והרים ממנה בקומצו. אמנם היא נאפית מצה שפופה ונמוכה, ללא שאור. אך בלי שאיפה לעלות ולהתעלות כלל אין לחיי הרוח של האדם שום משמעות. אותו הקומץ שבמנחה, השמינית שבשמינית, טעון הרמה למעלה למעלה, כשהכוונה היא טהורה, לשם שמים לקדש את ה' בעולם.

קרבן תודה

קרבן תודה, שונה הוא מהעולה והמנחה. הוא קדשים קלים. הוא נאכל בכל העיר, לא רק בעזרה. הוא יורד לחיי המעשה, וזו מעלתו. קרבן השלמים, נאכל בחלקו גם לזרים. כולם שותפים בו: הקב"ה, הכוהנים והבעלים. ומכיוון שהוא משלים את הכל וכולל את הכל, הוא אינו יכול שלא להתייחס גם ליצרים שבאדם. וירא א-להים את  כ ל  א ש ר  ע ש ה  ו ה נ ה  ט ו ב  מ א ד .  בראייה כוללת ומקיפה, גם ליצרים יש תפקיד חיובי. רק כשמבודדים אותם מהמסגרת הכללית ומטפחים אותם כערך עצמי ובלבדי - אז הם רעים ומסוכנים, אך לא כאשר הם משרתים את המכלול כולו. יצר האכילה, למשל, אם הוא הופך למטרה עצמית - לגסטרונומיה זוללנית, המהווה ייעוד בחיים - רק אז הוא מגושם ובהמי. תיאבון האכילה הבריא נחוץ לקיומו הפיזי והרוחני של האדם, בתנאי שישמש כלי שרת לייעודו העיקרי של האדם; בתנאי שהמקום אותו הוא תופס: בזמן, בהתייחסות ובמודעות - הוא שולי. כן היא תאוות הניאוף ביחס ליצר האבהות והאמהות. כן תאוות השלטון לעומת הדחף לשרת את החברה ולתרום לקידומה ולהצלחתה. וכך כל יתר יצרי מעללי איש.

קרבן תודה חייב להכיל בתוכו חמץ, משום שהוא בא כהכרת תודה על הצלה מסכנה קיומית. הגוף הוא שהיה בסכנה, והגוף הוא שחייב להודות לה' על הצלתו. התחושה הקיומית של הצלת הגוף היא מוחשית יותר, ולכן חובת ההודאה חייבת לכלול בה את כל התחושות וכל ההרגשות. כל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחוה. וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך כדבר שכתוב "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". אם הגוף לא יהיה שותף להודאה, לא תהיה זו הודאה אמיתית. ההודאה כוללת בתוכה: הן הודאה בעובדה שה' הוא הפודה ומציל, הן הכרת תודה לה', והן וידוי על התרחקותנו מה'. בווידוי זה מונח חשבון נפש נוקב, שמעתה ואילך, לאחר שזכינו לחסד ה' שהצילנו מהסכנה - הננו מעריכים מחדש את חיינו ומשמעותם, ומקבלים על עצמנו להתמסר מכאן ואילך לייעודנו הערכי, לעבוד את ה' בכל כוחותינו הפיזיים והרוחניים כאחד (עפ"י דרשת המהר"ל מפראג לשבת הגדול, שנת שמ"ט).

השלמת החמץ והמצה

כשאנו מודים, בברכת "מודים" בתפילה, אנו כורעים בתחילה; אך כשאנו מזכירים את שם ה', אנו זוקפים. בכריעה יש התבטלות כלפי ה', הודאה בכך שהסכנה שריחפה על ראשנו עלולה היתה לבטל את קיומנו, וה' הוא שזקף את קומתנו; לו אנו חייבים את תודתנו, ולו אנו חייבים מעתה את חיינו, לחיותם על פי הדרכתו ורצונו. על הכריעה מביאים אנו מצה, על הזקיפה - חמץ. ברוך אתה ה'... זוקף כפופים. הביטול והיצירה מחדש אינם תרתי דסתרי, אדרבה הם משלימים זה את זה, הא בהא תליא.

ההתבטלות מביאה אותנו להכרה מחודשת של ערך עצמנו, כשליחי ה' בעולם. וכנגד שני אלו מכוונים גם פסוקי מזמור לתודה. הוא עשנו - כנגד המצה, ולו אנחנו - כנגד החמץ. (הכתיב הוא אמנם  " ו ל א  אנחנו" - לשלול מאיתנו את ישותנו העצמית, אולם למעשה לא זו הכוונה הסופית, אלא לחייב אותנו בפעילות מעשית בשם ה').

לכן המצה חייבת להיות עשויה מחומר מחמיץ. ההחמצה פסולה. אך עצם השאיפה לתסוס, להכיר בערכו העצמי של האדם - לא רק שאין בה פסול, אדרבה, בלעדיה המצה פסולה. יש צורך באיזון שני הכוחות,  ו ל ו  אנחנו יחד עם  ו ל א  אנחנו כי רק הראייה השלמה של המכלול מביאה שלום ואחדות בעולם. אז מתברר שלכל תופעה יש ערך במקומה הנכון ובמידתה הראויה, כי ה' אחד ושמו אחד.