התקשורת האנושית
התקשורת האנושית
(לפרשת תזריע)
והנה מראה הנגע עמוק...
לא רק מראה הנגע עמוק, אלא כל פרשת הנגעים עמוקה היא, אולי העמוקה ביותר בפרשיות התורה. עמוקה היא גם סיבת הנגעים. רבותינו ראו בדיבור הרע את סיבת העונש. מצורע - מוציא רע, המדבר רעות על זולתו. הלכות הלשון, כידוע, חמורות הן ביותר. לא רק הוצאת דיבה נחשבת לעבירה. אלא גם אמירת אמת על הזולת, אם יש בה מן הגנאי, אסורה היא. הרכילות, שפירושה העברת אינפורמציה מאדם לאדם, אסורה. והדברים קשים: האם התורה דורשת מהאדם לבלום את פיו? וכי מי ברא פה לאדם? והפה הרי נועד לדבר, ליצור תקשורת, להעביר אינפורמציה. כיצד יוכל האדם לחיות בעולם ללא תקשורת? והרי לא רק זכות הציבור לדעת, אלא ח ו ב ת ו לדעת!
האמת ניתנת להיאמר שעל פי ההלכה, אינפורמציה נחוצה חייבת להימסר. לדוגמא, אדם העומד להעסיק פועל, וידוע למישהו שהפועל עלול לגנוב, או שהוא סובל ממחלה מידבקת, וכדומה, חובה עליו למסור את הידוע לו למעסיק. אם כי התנאים מאוד מוגדרים (רק אם האינפורמציה אכן בדוקה ואמיתית, ללא הערכות, רק מי שאין לו טינה אישית ועוד. ראה לעיל בדרשה לפרשת ויקרא).
אולם מעבר לכך קיימות מגבלות חמורות באשר לדיבור המותר. רבים מבני האדם, ביניהם גם שומרי תורה ומצוות, אינם מסוגלים לעמוד בכך. מדוע הענישה התורה, אפוא, את המדבר לשון הרע בעונש כה חמור?
האדם נקרא בלשון קדמונינו בשם: "המדבר". והדבר תמוה לכאורה. וכי הדיבור הוא המציין את מהותו של האדם? לא שכל, מידות, שאיפות, מצפון מוסרי. רק הדיבור?! והרי הדיבור-הביטוי באמצעות הפה - אינו רק נחלת המין האנושי בלבד, גם החתול מיילל, הציפור מצייצת, והכלב נובח. ומגדלי הכלבים יכולים להבחין בין נביחות שמחה לבין נביחות כאב וצער.
אולם, לא הרי דיבורו של האדם כהרי "דיבורם" של בעלי החיים. כדי לציין את ההבדל המהותי חייב המצורע להביא ביום טהרתו שתי צפורים חיות. את הציפור האחת שוחטים אל המים החיים ואת השניה משלחים על פני השדה. רבותינו אמרו:
לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים. לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול (רש"י).
כלומר, לדעתם יש הבדל מהותי בין ציוצה של הציפור לבין דיבורו של האדם. לדיבורו של האדם יש - או ליתר דיוק חייב להיות - תוכן. ציוץ הציפור הוא ריק מתוכן. הוא פ ט פ ו ט בעלמא. כשהאדם אינו מדבר, אלא מפטפט, דהיינו כשדיבורו אינו כולל תוכן משמעותי - הוא אינו אדם באותה שעה, אלא ציפור, ואף גרוע ממנה. כי הציפור מממשת את ישותה הציפורית בציוציה המרננים על פני השדה. זהו תפקידה בעולם, והיא ממלאת אותו בשלמות. אולם האדם בהפכו לציפור אינו מממש את עצמו. הוא לא אדם, שהרי הוא מפטפט כציפור. אך גם ציפור איננו, שהרי סוף סוף ביסודו אדם הנהו.
כנגד מצב זה שוחטים את הציפור. ורומזים בכך למצורע: שחטנו את הציפור שבך על המים החיים. עליך להיוולד עתה מחדש כאדם, שיש לו תוכן ומשמעות.
הדיבור והפטפוט
הדיבור האנושי שונה מהפטפוט החייתי בשלושה תחומים: הוא הגיוני, הוא ערכי, הוא חברתי.
הגיוני - דיבור אנושי מבוסס על משפטים הגיוניים, המכילים חשיבה מסודרת. אין זה ציוץ הבא לבטא תחושות בלבד. הוא מגדיר, מנמק, שואל ונותן תשובות הגיוניות.
ערכי - הדיבור האנושי מכיל בהכרח מסרים מוסריים. או שהוא בא לומר דבר חיובי, או שהוא בא לומר דבר שלילי (דיבור סרק, שלילי הנהו). לפני שאדם פותח את פיו., הוא שוקל אם לומר, מה לומר וכיצד לומר. הוא מעונין להפיק איזושהי תועלת מדיבורו, חיובית או שלילית.
חברתי - הדיבור יוצר תקשורת בין בני אדם. החרש נחשב לשוטה, משום שאין בינו ובינינו שום תקשורת. הוא מנותק מהחברה, לכן אינו נחשב לאדם שלם. (כיום, שהחרש לומד ליצור תקשורת, ההתייחסות אליו השתנתה). רק לחברה אנושית יש שאיפות לתיקון החברה.
מדבר הוא גם מנהיג. ("דבָּר אחד לדור"). על ידי הדיבור נוצרת השפעה בין בני האדם.
זוהי התקשורת הבסיסית שבלעדיה לא ייתכנו חיי חברה אנושית.
הבלמים
המשותף לשלושה אלו הוא היכולת לשתוק. לבעלי החיים אין יכולת לשתוק. אין להם כושר בחירה להחליט אימתי לדבר ואימתי להחשות. כל אימת שהם חשים צורך בכך הם נובחים, מייללים ומצייצים. לא כן האדם. יש לו לשון ושפה. השפה היא הגבול. היא הדלת שבאמצעותה ניתן לשמור על הדיבור. כשם שבית ללא דלת הוא פרוץ, כך פטפטן שאינו נוצר את לשונו הוא כדלת פרוצה. אין מעצור לרוחו.
תולה ארץ על בלימה - אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם את עצמו בשעת מריבה. שעת מריבה היא שעת המבחן הקשה שבה האדם אינו מסוגל לשלוט בעצמו ולנצור את לשונו. אולם הבלימה נדרשת תמיד. העולם התרבותי והמוסרי קיים בזכות יכולת הבלימה. כשם שמכונית ללא בלמים היא מסוכנת ביותר ויש להורידה מהכביש, כך גם לשון ללא שפתיים. אדם שאינו מסוגל לרסן את לשונו אינו רשאי לחיות בחברה אנושית מסודרת.
השתיקה - שהיא סייג לחכמה - לא זו בלבד שהיא מבקרת את הנאמר, אלא שהיא היא המאפשרת גם קליטה. כשאדם מדבר הוא אינו מסוגל לשמוע, להקשיב לזולתו. רק הוא נמצא כאן. לאחרים אין חשיבות. רק הוא החכם והוא היודע, הוא המבקר והוא הקובע. הוא ואין בלתו. השתיקה מאפשרת לאדם להאזין לזולת, לקלוט דעות ורעיונות אחרים ולהפרות את עצמו באמצעותם, לרדת לסוף דעתו של הזולת, להתחשב בו, להעריכו כערכו ולדון אותו על פי מקומו ומצבו. והעיקר - ליצור עמו תקשורת חיובית, בונה ויוצרת, המאפשרת לחברה לפעול ביחד, להתקדם ולהתפתח.
האורגניזם החברתי
לא טוב היות האדם לבדו. האדם כשהוא לבדו, לא יכול להיות טוב. אין הוא יכול להתפתח ולהתקדם כראוי בעצמו, ואף לא להיטיב לזולתו. אין הוא יכול להיות אדם מוסרי וערכי ללא נתינה לזולתו. כשם שהגוף האנושי מסוגל לתפקד בהצלחה רק בגלל היותו מורכב מאברים שונים ומגוונים ומפיקוד מרכזי המסוגל להפעיל כל אחד בהם על פי הצורך, כך גם החברה האנושית מסוגלת לתפקד בהצלחה רק כאשר יש שיתוף פעולה מלא בין כל חלקיה, וכל אבר מאבריה יודע את תפקידו ומעונין בפעילותו התקינה של חבירו. גם התורה ניתנה לחברה, לציבור, לא ליחידים. אין אפשרות לקיים את רוב המצוות שבתורה אלא במסגרת חברתית. כל התנתקות מהחברה, כל התנשאות פרטית, כל זלזול ופגיעה בכבוד הזולת, הורסים את הרקמה החברתית הרגישה ומשחיתים בכך לא רק את אושיות החברה אלא גם את אישיותו המוסרית של הפרט עצמו. הוא הופך את עצמו לאבר מדולדל חסר תקנה.
עונשו של המצורע הוא תקנתו. כי המצורע חולה באנטי-סוציאליות. הוא אינו יודע כיצד צריך הנברא בצלם להתנהג במסגרת החברתית, כיצד להעריך יצורי אנוש שכמותו, כערכם. אי לכך עליו להישלח אל מחוץ למחנה ישראל. בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו, ללא חבר, ללא נפש חיה נוספת. בידוד חברתי זה יביאנו להערכה מחודשת של החברה. השתיקה הממושכת תביא אותו ליחס נכון יותר אל הדיבור, אל ערך השתיקה, אל יכולת הנצירה ואל כושר הבלימה, בלעדיהם לא תיתכן שפת אנוש, ובעיקר ליכולת ההקשבה והפכירות לזולת. נכון, הדרישות לרסן את הלשון קשות מאוד, קשה מאוד לחיות אִתן, אולם קשה הרבה יותר בלעדיהן.
מוות וחיים ביד לשון.
