זמן מתן תורתנו

זמן מתן תורתנו

(לפרשת אמור)

ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט; לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' א-להיכם.

פסוק זה מופיע בפרשתנו בסיומו של חג השבועות. והדבר תמוה, מה מקומו כאן? אמנם תקופת חג השבועות היא תקופת הקציר, אולם ביתר החגים לא הזכירה התורה שום מצוה שאינה מעניינו של החג עצמו. מה ראתה התורה לסיים את עניינו של חג השבועות במצוה הנוהגת בימות החול אחרי החג?

חג השבועות שונה מכל חגי השנה בכך שאין לו תאריך קבוע. קביעתו תלויה ביום החמישים לעומר, החל בדרך כלל על פי מנייננו כיום ו' בסיון. אך תיתכנה אפשרויות שיחול גם בה' בסיון, וגם בז' בסיון (כשהחודשים ניסן ואייר מלאים או חסרים). חז"ל קבעו בנוסח התפילה של חג השבועות זמן מתן תורתנו, ואכן כך עולה מחשבון הימים בפרשת יתרו. אולם התורה לא מזכירה, ולו ברמז קל, שחג השבועות קשור באיזו צורה שהיא למתן תורתנו. פסח, וגם סוכות, מכילים שתי משמעויות: משמעות היסטורית ומשמעות טבעית-חקלאית, בעוד שלחג השבועות יש רק משמעות אחת, טבעית-חקלאית. מדוע?

מעל למקום ומעל לזמן

כדי ליישב את כל התמיהות האמורות, נתבונן בעוד כמה תופעות יוצאות דופן באשר למתן תורתנו. המקום - הר סיני - המוזכר בתורה פעמים כה רבות, נשכח ואיננו. התורה עצמה הפקיעה את קדושתו לאחר מתן תורה. במשוך היובל המה יעלו בהר. חוץ מאליהו הנביא (מלכים א', י"ט ח') ורבה בר בר חנה (בבא בתרא ע"א ע"ד) לא צויין במקורותינו מקום זה. לא עלו אליו לרגל, לא קידשוהו, לא זכרוהו, ועד היום אין שום התייחסות ישראלית מיוחדת למקום זה. אין אנו יודעים כלל היכן הוא, ואין אנו טורחים כלל לאתר אותו. והלוא מקום זה צריך להיות המקודש ביותר! זה המקום בו נעשינו לעם! והתורה דורשת במפורש:

רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב...

אף מקום קבורתו של משה רבנו מקבל התורה, אינו ידוע, ולא ידע איש את קבורתו. כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו והיכן נקבר. מדוע העלים ה' את מקום קבורתו של גדול הנביאים אשר לא היה ולא יהיה כמוהו? מדוע לא יתאפשר לנו לכבדו במותו, כראוי לאיש קדוש כמותו?

אין זאת, כי אם היא הנותנת. איתורם של הר-סיני ושל מקום קבורת משה, יש בהם בחינת צמצום. המקום המסוים עלול להוות תחליף לתורה כולה. המקום ההוא יכובד ויקודש, אולם הוא ורק הוא בלבד. והרי התורה היא מעל למקום! גם אסטרונאוט על הירח חייב במצוות. לית אתר פנוי מהתורה. אין היא מוגבלת במקום ואינה שייכת למקום. ארוכה מארץ מדה ורחבה מִני ים. (אמנם עיקר חיובה הוא בארץ-ישראל, ורק כאן היא יכולה להתקיים בשלמות, אולם אין מקום בעולם המופקע ממצוותיה). והוא הדין באשר לזמן. אין לתורה זמן מוגדר. אין יום מסוים שבו נחוג את מתן תורה, כמו שלהבדיל נוהגים לערוך פסטיבלים ליום האם, יום הילד, יום השריון וכדו'. את מתן תורה יש לחגוג בכל יום ויום, בכל עת ובכל שעה. את התורה יש לקיים ועמה יש לשמוח בכל מצב ובכל תנאי.

קבלת התורה - בקציר השדה

לכן המבחן האמיתי של חג מתן תורה הוא דווקא  ל מ ח ר ת ו .  כשחוזרים ימי החולין, ואדם יוצא לעבודת הקציר המפרכת, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, בחום הכבד, כשהוא מאובק ומיוזע, עייף ויגע, ועם כל זאת - ירא א-להים. שם - בשדה, בבגדי העבודה, בלחץ ובמתח - שם נבחן האדם, אם אכן קיבל את התורה ומיישם אותה הלכה למעשה. והמבחן הוא פרוזאי ופשוט: לא תכלה את פאת שדך בקוצרך. להשאיר פאה, לקט ושכחה, לזכור שיש קשי יום אשר אין להם שדה וכרם ואין להם מה לקצור, לעני ולגר תעזוב אותם. כמה טרחות טרח בעל השדה עד שהגיע לרגע מיוחל זה: חרש וזרע ועבר הרפתקאות קשות ומכאיבות: עצירת גשמים, סופות עזות, קור ושרב, מזיקים ועשבים שוטים, פגעי-טבע ופגעי-אדם; ולאחר כל המאמץ האדיר זכה ליבול מבורך. הלא הכל שלו הוא! לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו זקוק הוא לכל גרגיר תבואה: לכסות את חובותיו הכבדים, להשיא את בנותיו שהגיעו לפרקן, לממן את לימוד התורה של בניו. ואף-על-פי-כן, אני ה' א-להיכם. לא הוא בעל הבית על כל היבול, ה' הוא הבעלים והוא המצוה עליו לעזוב את הפאה לעניים.

מצוה זו של פאה היא בעצם גולת הכותרת של חג השבועות, והיא המבטאת יותר מכל את חג מתן תורה. כי לא את  נ ת י נ ת  התורה בשבועות אנו חוגגים, אלא את  ק ב ל ת  התורה על ידינו יום יום ושעה שעה.

גם קביעותו של חג השבועות כיום הביכורים, משמעותה, שהנפת שתי הלחם הציבורית פותחת את הבאת הביכורים האישית של פירות האילן. מביא הביכורים עונה ואומר שה' הוא שהוריד אותנו מצרימה והוא שהביאנו אל הארץ, ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצרו.

ביכורי הפירות המתוקים מדבש ושני הלחם העשויים מחמץ, בניגוד לאיסור הקבוע להקריב על המזבח כל שאור וכל דבש, באים להדגיש את המבחן של קיום התורה בתנאים לא סטריליים. יש לקיים את התורה למרות הקשיים, גם באווירה של פיתויי היצר ותסיסותיו בחיי המעשה. כאן ניכר אם האדם אכן מקבל עליו את התורה מסיני.

זכירת מעמד הר-סיני

על פי הרעיון האמור יוסבר לנו מדוע השמיט הרמב"ם את המצוה לזכור את מעמד הר-סיני, שהובאה לעיל (עיין השגות הרמב"ן לספר המצוות, השמטות למצוות לא תעשה ב'). לדעת הרמב"ם ההזכרה האמיתית של מעמד הר-סיני אינה בהצהרה מילולית בלבד, ואף לא בקביעת חג לזכרו בלבד. ההזכרה האמיתית נעשית על ידי כל מעשה טוב שאנו עושים, על ידי כל דף שאנו לומדים, על ידי חיים ממשיים על פי התורה. כשאנו עושים זאת משום שנצטווינו על כך מסיני אנו נזכרים ומזכירים בכך את מעמד הר-סיני בצורה חיה ומוחשית. שהרי זו המטרה העיקרית של מתן התורה לישראל.

תלמיד חכם הבקיא בכל התורה נקרא "סיני", כי הוא בבחינת הר-סיני מהלך. בעצם, כל יהודי הוא בחינת "סיני". אמנם אינו הר גבוה, אך בלומדו תורה ובקיימו את מצוותיה על פי יכולתו הוא חלק מהר-סיני. ויפה דייק ר' מאיר שמחה הכוהן מדווינסק בדברי הפסוק: והגבלת את העם סביב: העם הוא החומה החיה המגבילה את קדושת הר-סיני. לאחר שפקעה קדושתו של ההר, החומה החיה שהגבילה אותו סביב נשארה בקדושתה לעולם. כל אחד מישראל שרגליו עמדו שם, הוא וצאצאיו, הם הממשיכים את קדושת הר-סיני, הם ניצוצות מאותה האש הגדולה הממשיכה לבעור בנשמותיהם. ומאז, מכל מצוה ומצוה שבה נבחן אדם מישראל מהדהד הקול: אני ה' א-להיכם, כהמשך לדברים שבהם נפתח מעמד הר סיני, הקול הגדול שלא יסף, שלא פסק עד עצם היום הזה. אנכי ה' א-להיך.

toraland whatsapp