חומרת ההחמצה - הזמן וניצולו
חומרת ההחמצה
הזמן וניצולו
(לפרשת צו)
מוטיב מרכזי בעבודת ה' הוא ניצול מקסימלי של הזמן. בעיקר בא הדבר לידי ביטוי בעבודת ה' במקדש. "לכל זמן ועת לכל חפץ". כל המקודש מחבירו מהיר מחבירו. קדשים קלים נאכלים לשני ימים ולילה, חוץ מקרבן תודה הנאכל ליום ולילה. קרבן הפסח, על אף היותו קדשים קלים, נאכל בלילה רק עד חצות. הבעת התודה מחייבת כנראה זריזות יתירה. קדשי קדשים נאכלים ליום ולילה. העולה - מרוב קדושתה, עומדת מעל לזמן. אין סיפק בידי האדם, המוגבל בזמן, לאוכלה. והקטיר הכהן את הכל המזבחה, עולה אשה ריח ניחוח לה'. גם מנחת הכוהן, קדושתה נעלה יותר מקדושת המנחה הרגילה, לכן כליל תקטר.
כל הנותר חוץ לזמנו - באש יישרף. יתירה מזאת, עצם המחשבה לאכול את הקרבן חוץ לזמנו, מחשבת פיגול היא. הקרבן נפסל, והנפש האוכלת ממנו עוונה תשא.
מעל לזמן
הקודש עומד מעל למערכת הזמן. הקדושה היא ספירה על-טבעית, על-חושית, ממילא - גם על-זמנית. הקדושה העל-זמנית עלולה להתפרש, בטעות, כעודף זמן. שהרי כל הנצח לפניה! אין לה מה למהר. ולא היא. אדרבה, התכיפות והזריזות הן כה מהירות עד שעין האדם, הרגילה למושגי הזמן, אינה מסוגלת לקלוט אותן. חיי קודש אינם חיי בטלה, אלא חיי פעילות וזריזות. לאדם קדוש אין זמן. הוא צריך לפעול ולהשיג כל כך הרבה, עד שכל זמן לא יספיק לו. אלו מידותיו של הקב"ה, שהוא חי-העולמים, המאפיינות את החיים: הפעלתנות, התנועה, הדינמיות. אמנם אין לייחס חלילה לה' תכונות אנושיות מסוג זה. וכוונתנו במושגים אלו רק לסבר בהם את אוזנו של בשר ודם. בניגוד לתפיסת הפילוסופיה היוונית, שהאלהות אצלה היא הוויה דוממת ונעדרת חיים פעילים, היהדות רואה את הא-להות כפעילה, כביכול. אלא שפעילות זו היא מהירה ביותר, על-זמנית, עד שאין ביכולתנו להשיגה.
החובה להיות דומה לה' מחייבת אותנו להשתדל, עד כמה שהדבר ניתן, להיות פעלתנים. לא להשתהות, לא להתמהמה, אלא לעשות הכל בזריזות ובמהירות. אין "צו" אלא לשון זירוז. כל המצוות שבתורה מחייבות פעילות בלתי פוסקת. הבטלה והבטלנות סותרות את מהותה של התורה, כי תורת חיים היא שאינה מאפשרת לנו להיעצר במקום אחד. "עמא פזיזא" נקראים אנו. זהו הרז של הקדמת נעשה לנשמע, הקדמת הדחף המעשי העובר לחשיבה המתונה והמתמהמהת. איננו מזלזלים בחשיבה. אדרבה, סוף מעשה במחשבה ת ח י ל ה . אולם העתקת הדגש אל המעשיות מחייבת לפעמים הקדמת הפעילות על חשבון החשיבה המוגזמת השוקלת ומתלבטת ודוחה את המעשה מדחי אל דחי. פעמים רבות מסתפקת החשיבה בה בעצמה. די לה בכך שהיא חושבת. מוצאת היא סיפוק בעצם הרעיון היפה. ומתוך התעסקות מרבית ברעיונות אינה מוצאת זמן ודחף להוציאם אל הפועל באופן מעשי. הבטלה והבטלנות מאפיינות פעמים רבות את עולם הרוח (הסכולסט הרומאי הוא מושג דו-משמעי: גם מלומד וגם לא מעשי, בטלן...). לעומת זאת, כוהנים זריזים הם. כי השירות במקדש ובקודש מקרב את הכוהנים לעולם הרוח האלקי הדינמי והפעיל, והם רוכשים תכונות פעלתניות יותר מיתר חלקי העם. כל המקודש מחבירו זריז מחבירו.
החמץ במקדש
החמץ נאסר במקדש כל השנה, כי החמץ, כשמו כן הוא. הוא מבוסס על החמצת השעה, על ההשתהות, על בזבוז הזמן, על עודף שעות הפנאי. מצוֹת תֵאכל במקום קדוש... לא תֵאפה חמץ. והתורה מנמקת זאת: חלקם נתתי אותה מאִשי. גם החלק הנאכל על ידי הכוהנים - מאישי ה' הוא, ומחייב התייחסות מיוחדת של הידמות לה', להיאכל מצה ולא חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'.
המצה הנאכלת עם קרבן הפסח, אסור לה שתהיה חמץ. ולא רק בגלל חג הפסח, אלא גם בגלל היותה חלק מסדר העבודה של אכילת קדשים. גם בפסח שני, בו אין איסור חמץ, נאמר: על מצות ומרורים יאכלהו. אלא שבפסח ראשון נוספה עוד סיבה לאיסור החמץ: היציאה ממצרים היתה יציאה מחול לקודש, מעבדות לעבדים - לחירות של עבודת ה', מעבדי זמן - לעבדי ה'. מעבר זה עלול להתפרש שלא כהלכה. כעבד ישאף צל, מצפה העבד להשתחרר מעול מעבידו, כדי לנוח, להתבטל. אולם לא זו שאיפת החירות שלנו. לא לשם חיי בטלה שאפנו לצאת מעבדותנו. אלא אדרבה, לחיי פעילות אינטנסיבית יותר. פעילות זו - בת חורין היא, משוחררת היא מעול הנוגש האנושי ושואפת היא להמריא למרומים. וכדי להמריא יש צורך באנרגיה אדירה. לכן, החמץ, בשעת יציאתנו מעבדות לחירות, איסור חמור ביותר הוא. כל פירור של מחלת ההחמצה, כל טעם וריח של הבטלנות, עלולים לפגום בחירותנו. כי חירות זו שואפת לנצל כל רגע להתעלות רוחנית. היא רוחשת מעשיות ופעלתנות. וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'. (בימינו, כאשר אין קרבן פסח, מצוות אכילת מצה מתחייבת רק מכוח הסיבה השנייה, סיבת החירות, ולא סיבת הקדשים).
הכשרת הכלים והאדם
הקפדתה של התורה על שמירת הזמן באופן מושלם באה לידי מיצוי בדרישתה החמורה לחטא את כלי הבישול, בהם בישלו את הקרבנות. לא רק את הבשר עצמו אין לאכול מעבר לזמן, אפילו טעמו הקלוש הבלוע בכלי, אף הוא אסור לו שיישאר מעבר לזמן הנקוב. וכלי חרש אשר תבושל בו יִשבר. ואם בכלי נחֹשת בושלה ומורק ושֻטף במים. מכאן למדנו הלכות הגעלת כלים אשר כה מוכרות לנו מימי ערב חג הפסח.
למרות השוני שבין הלכות קדשים להלכות הפסח יש רעיון אחד המבריח את שניהם: הצורך לטהר את כלינו ואת עצמנו מאותה תכונה אשר משבשת את כל מהלכי חיינו, והיא: העצלות וההתחמקות ממילוי משימותינו. לא רק את כלי הבית אנו ממרקים ומטהרים מכל חמץ. הכוונה במעשה זה היא למרק את בדקי נפשנו ולטהר את עצמנו מכל סיג ופגם של החמצה, המעכבת את חירותנו האמיתית, את מימוש עצמיותנו האישית והלאומית גם יחד.
הלכות שונות מתייחסות לכלים השונים. לכל כלי יש דרך הכשרה מיוחדת. גם בני האדם שונים זה מזה, והכשרתם שונה מזה לזה. ביטוי נאה לכך נמצא בשיר לא ידוע ששמו "כלים מכלים שונים":
הלהב יורק אש, הדוד מרתיח,
והכלים מכלים שונים.
יש גדול ויש קט,
ויש סיר נפוח.
יש סגור ויש פתוח
יש עמוק ויש שטוח.
יש רועש ויש רוחש
ויש צנוע.
יש נקי ויש מלוכלך
ויש מצוחצח.
יש סדוק ויש הדוק
ויש מטולא.
לזה אוזניים גדולות, לזה קטנות
לזה רופפות,
ואחר כלל לא שומע.
לזה צריך ליבון,
לזה דיה שטיפה,
לזה מירוק ולזה בעבוע.
ולאחר אין תקנה
להשאירו סכנה.
זה מתאדם, זה משחיר
וזה בעינו נשאר.
זה קולט וזה פולט,
ואחר כלל לא בולע.
אך מחר לעת ערב,
בהתקדש חג
לסדר יסבו כולם,
מקטנם ועד גדולם.
