"חפצא" ו"גברא" בשבועות ובנדרים

"חפצא" ו"גברא" בשבועות ובנדרים

(לפרשת מטות-מסעי)

כוח הדיבור מתבטא במיוחד בנדר, ביכולתו של האדם להחיל איסור על דבר המותר. האיסור תוצר ע"י הנדר הוא "איסור חפצא". כלומר, עצם החפץ נאסר, לא רק על הנודר, אלא גם על אחרים. האומר: "קונם מצה עלי", הופך את המצה לעצם מקודש כמו קרבן ("קונם" הוא כינוי לקרבן). מעתה הוא מנוע מלקיים את המצוה לאכול מצה, כי האיסור חל על גוף החפץ, אפילו כלפי שמים.

זהו מה שנאמר: ואשים דברי בפיך... לנטוע שמים וליסוד ארץ. ה' נטע באדם את כוח הדיבור בעוצמה כה אדירה, בדומה לה' עצמו. וכשם שנאמר כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד, וכן בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, כך גם האדם: דיבורו מחולל פלאים ומשנה עובדות. מוות וחיים ביד לשון. גם כאשר האדם אינו חש בהשפעתה הישירה של לשונו על חיי המעשה, עליו להיות מודע לכוחה האדיר של הלשון. ביכולתה לנטוע שמים ולייסד ארץ, הן לטוב, והן חלילה לרע. לשון הרע עלולה למוטט ולהרוס ולנתץ גם חומות בצורות. ולהיפך, כשאדם נודר נדר, הוא הופך את החפץ מחולין להקדש, מהיתר לאיסור. בדיבורו הוא שינה את מהותו של הדבר. הנדר יכול לחול גם על אברי האדם. יכול אדם לומר "קונם פי באכילה". הפה הופך להיות עצם מקודש, שאסור להשתמש בו למטרות חולין. וכן היד, הרגל ויתר אברי הגוף, כל אבר ואבר הוא בחינת "חפצא". לא כן האדם עצמו. אי אפשר להטיל איסור "חפצא" על האדם. אין אפשרות לומר "קונם אני". האדם אינו חפץ נפעל ונסבל. האדם הוא יצור אקטיבי, פעיל, טֶבע טובע ולא טֶבע טבוע.

שבועה - איסור "גברא"

האדם יכול רק להישבע. לכאורה, חיוב זה קל יותר מקודמו. אין בו יכולת לחולל מהפך מהותי בגוף הדבר. לכאורה, גם בלא שבועה יכול האדם להימנע מלעשות דבר או להתחייב לעשותו. אולם אז אין הוא מחויב בדבר. השבועה היא שמחייבת את האדם. מידת האמת, שמקורה בה' א-להים אמת, היא המחייבת את האדם שלא לחלל את שבועתו. עיקרה של השבועה הוא בשם ה'. כשם שה' נאמן לקיים את דבריו, כך גם האדם הנשבע בה'. חיוב ה"גברא" שבשבועה, משמעותו היא התעצמותו של הנשבע בה'. והנה כאן נתהפכו היוצרות. "נודר" הוא מבנין קל, של פועל. "נשבע" הוא בנין סביל של נפעל. ה"גברא" הופך את האדם ל"חפצא" של ה' כביכול. ומשום כך אין וא יכול להיות סתם "חפצא", הנתון להשפעת זולתו. הוא חייב להיות "גברא": פעיל, יוזם, משפיע ולא מושפע, כמו ה' בכבודו ובעצמו.

על הבחנה זו אמרו חז"ל:

מה הפרש בין נדרים לשבועה? נדרים - כנודר בחיי המלך; בשבועה - כנשבע במלך עצמו.

מבחינה מסויימת  ח י י  ה מ ל ך  גלויים יותר וניכרים יותר. כוח שלטונו מורגש יותר. הכל נשמעים לו. אולם מאידך, המלך  ע צ מ ו  הוא מקור חייו והשפעתו ושלטונו. הוא סמוי ולא נתפס; אולם הוא העצם, מקור כל העצמים. לכן השבועה אמנם אינה יכולה להיתפס בחפץ מוחשי. לא ניכר בה השינוי שמתחולל על ידי הדיבור. אולם לאמיתו של דבר, דווקא משום כך, היא גדולה יותר; כי היא מבטאת את מידת האמת המוחלטת של מי שאומר ועושה, גוזר ומקיים.

מושבע ועומד מהר סיני

אין אדם יכול להישבע על דבר איסור או מצוה. אין הוא יכול, למשל, להישבע שיאכל מצה, או שלא יאכל מצה. כי השבועה חלה על האדם, והוא כבר מושבע ועומד מהר סיני" לאכול מצה. מושג זה "מושבע ועומד" מחייב הסבר. היכן נשבענו בהר סיני? ואם אבותינו נשבעו - אנחנו לא נשבענו, ושבועה אינה עוברת בירושה. ומדוע גם אנו מושבעים ועומדים עד סוף כל הדורות?

אלא על כרחך צריכים אנו לומר שהמושג "מושבע ועומד" דומה "למוטבע ועומד". בהר סיני נטבענו בטבע חדש, של מחוייבות לתורה ולמצוות. זוהי בעצם המשמעות העמוקה של כפה עליהם הר כגיגית. לא היתה לנו ברירה. כשם שאין אדם יכול להיות בהמה או חיה (אם כי הוא יכול לחקות את התנהגותם...), כך אין אדם מישראל יכול להיות אדם רגיל. הוא "מוכרח" על פי טבעו להיות בן תורה ובר מצוה. טבע זה, שבו נהיינו עם ה', בו נתעצמנו עם ה', כביכול, לעצם אחד, לא מאפשר לנו לקבל שום מחויבות אישית אחרת, הנוגדת מחוייבות זו, או מוסיפה עליה. בהר סיני נעשינו "חפצא" של ה' ולכן נתחייבנו חובת "גברא" שלא להשתעבד לשום גורם זולתו.

מושבע - מוטבע

השבועה, כמושג של מחויבות טבעית, פותחת בפנינו פתח להבנת מושג שבועה בהקשרים אחרים. חז"ל (נידה ל' ע"ב) אמרו שהעוּבּר לפני לידתו, אינו יוצא משם עד שמשביעין אותו: תהי צדיק ואל תהי רשע. שבועתו של עובר במעי אמו אינה תופסת כלל ועיקר. שהרי עדיין אינו אדם, וודאי שעדיין אינו בר דעת. הכוונה היא לומר שאדם מחויב מטבע ברייתו להיות טוב. צלם הא-להים שניטע בו מחייבו לכך. ואם הוא בן ישראל, על אחת כמה וכמה.

וכן שלוש השבועות הידועות שבהן השביע ה' את ישראל: שלא יעלו בחומה וכו' - הכוונה היא לטבע שהטביע ה' בתנאי הגלות של עם ישראל, שיחששו ולא יוכלו להתלכד יחד, לעשות להם ראש אחד ולעלות מן הגלות ארצה כעם ריבוני (שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנ"ד).

המסקנה המתבקשת היא שכאשר התנאים משתנים, כאשר העולם מכיר בלגיטימציה של כל עם להתארגן ולדרוש לו ארץ ומדינה משלו, או כאשר התנאים בגלות הופכים להיות בלתי נסבלים, עד שהעם כולו חש שאין לו דרך לשרוד אלא כאשר יקים מדינה משלו, סר פחד השבועה והחומה נופלת מאליה (מכתבו הידוע של ר' מאיר שמחה מדווינסק).

"גברא" ו"חפצא" בארץ ישראל

גם במצוות יישוב ארץ ישראל יש בחינת "גברא" ובחינת "חפצא". והורשתם את הארץ - זוהי חובת חפצא, שהארץ תהיה בבעלות ישראלית. וישבתם בה - זוהי חובת גברא, שכל אדם מישראל ישב בארץ. מצוות הישיבה בארץ יכולה להתקיים גם בצורה פסיבית. בעצם העובדה שאדם דר בארץ ואינו יורד ממנה הוא מקיים מצוה. הוא אמנם יושב בארץ, אולם הארץ אינה מיושבת. חובת ה"חפצא" היא שהארץ תהיה מיושבת לאורכה ולרוחבה. חובת ה"גברא" לשבת בארץ חלה על כל אחד ואחד, ואילו חובת ה"חפצא" שהארץ תיושב חלה על הציבור, וכל אחד המיישב את הארץ עושה זאת מכוח היותו שליח ציבור. לא למען עצמו הוא יושב בַּסְפר, אלא בשם הציבור ולמען הציבור. חובת ה"חפצא" חלה על גבולות הארץ שהובטחו לאברהם אבינו, אך חובת ה"גברא" חלה כרגע רק על הגבולות שנאמרו למשה בפרשתנו.

הארץ כ"חפצא" מקודשת על ידי ה'. אין היא יכולה לסבול, למשל, טומאה של שפיכות דמים. ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה. אולם יש עלינו חובת "גברא" לקדש את הארץ בכיבושה והתנחלותה. ארץ ישראל אינה מסתפקת בישיבה פסיבית או בקידוש פסיבי. היא דורשת שהאדם יהיה "גברא" פעיל בקידושה, וכן שיתגדל ויתקדש בה ועל ידיה.

השילוב של חובת ה"חפצא", של הארץ, עם חיוב ה"גברא", של האדם - נוצר בעצם פגישתם המחודשת של העם והארץ. ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא.

toraland whatsapp