טוהר הנשק

טוהר הנשק

(לפרשת כי תצא)

הרמב"ן מתאר בצורה ריאליסטית ביותר את חיי הקסרקטין, המאפיינים כל צבא בעולם:

הידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחימה כצאת מחנה על אויב.

צבא עוסק בדבר הגרוע ביותר: בשפיכות דמים. לשם כך מתאמנים אימונים מפרכים. לשם כך יש משמעת חזקה. נזקים נפשיים עלולים להתלוות לכך. האווירה הצבאית היא בהכרח מחוספסת ומגושמת, והיא עלולה לגרום לחייל להתבהם. אין זמן ואין מקום בראש לקורטוב רוחניות. בעל כורחו נאלץ החייל להבליט את יצר הקיום הוויטאלי הבסיסי שלו. וכאשר אין אפשרות לעדן אותו על ידי חשיבה מעמיקה ורצינית, על ידי פיתוח הרגשות, נשארים רק היצרים התחתיים והחייתיים כשהם משולחים כל רסן. ומכאן הגסות, האלימות והפראות, שאין מנוס מהם בכל צבא מצבאות העולם.

מלחמות ה'

אולם לא ככל הצבאות צבא ישראל. דרישות התורה ממחנה צבאי ישראלי הן לא רק לשמור על הצלם האנושי הסטנדרטי, אלא אדרבה, הדרישות ממחנה צבאי גבוהות  י ו ת ר  מאשר בחיים האזרחיים. כי מחנה צבאי נחשב למקום קדוש, כבית כנסת. ההלכה למדה הלכות תפילה ממחנה צבאי. ולא יראה בך ערוות דבר, נאמר במחנה צבא, והועתק משם לנקיונו הפיזי והמוסרי של המקום בו אדם מתפלל או עוסק בדבר שבקדושה. כי ה' א‑להיך מתהלך בקרב מחנך... והיה מחניך קדוש. והדבר תמוה: איך יתכן שמחנה צבאי, אשר לכאורה כולו אנטי-תיזה לקדושה, נהפך למקום קדוש? המלחמה כשלעצמה אין בה קדושה; לכאורה יש בה רק הרס וחורבן, רצח וסכנה. כל אלו כשלעצמם, הרי אינם קדושים!

התשובה לכך היא שעם ישראל אינו יוצא למלחמה בגלל אינטרסים אנושיים. כל מלחמה בישראל היא מלחמת  ה ' .  היא חייבת להגן על רעיונות האמת והצדק של ה'. כי מלחמות ה' אדוני נלחם, אמרה אביגיל לדוד. כי אכן כך דוד התייחס לגלית: אתה בא אלי בחרב ובחנית וכידון, ואני בא אליך בשם ה' א-להי מערכות ישראל אשר חרפת. אלה ברכב ובסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר. אין הכוונה לומר שאין אנו משתמשים ברכב ובסוסים. כאשר יש צורך, גם אנחנו יודעים להשתמש באלו. אלא שההבדל בינינו לבינם הוא, שהם באים בשם הכוחניות ולשם הכוחניות, ואילו אנחנו באים בשם ה' צב-אות. וכך אומר משוח המלחמה לעם: הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום. מטרתנו איננה קיומנו והצלתינו רק כבשר ודם, אלא כנושאי בשורתו של ה' בעולם. נצחוננו הוא נצחון בשורתו של ה', בשורת האמת והצדק, בשורת החיים והשלום, בשורת התורה והאמונה. תרדפם בסערך ובסופתך תבהלם... ויבקשו שמך ה'.

וכך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פרק ז' הלכה ט"ו):

ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו. ...וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה...

יורשה לנו לפרש את הבטחת הרמב"ם "שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה" גם במשמעות הנפשית המוסרית. כי תנאי הצבא, בפרט בשעת מלחמה, עלולים להשחית את הנפש. לא הכיבוש משחית, אלא עצם קיומו של צבא, במתכונת המקובלת, משחית. פוק חזי כמה רבים חללים הפילה וכמה עצומים הרוגיה - מבחינה רוחנית - של המערכת הצבאית, ולא תמיד באשמתה. כי עצם קיומה של מערכת כזו בנורמה המקובלת בחברה, גורמת לאדם צעיר, הנכנס אליה בזמן שעדיין אינו מעוצב דיו, להיסחף באווירה הכללית. ועל כך מבטיח הרמב"ם שמי שיכנס בקשרי המלחמה, כשכוונתו להילחם על ייחוד ה', מובטח לו שלא יינזק גם נפשית. כי ההריגה, וכל ההכנות אליה, משחיתות את הנפש רק כאשר עושים אותן לשם האינטרס האישי או החברתי. המצפון המוסרי זועק: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? וכשאין ביטחון מלא בצדקת המאבק, הופך השירות הצבאי לעוול מוסרי. והתוצאה היא: או התחמקות מהשירות, או מילוי המשימה מתוך זלזול בחיי אדם ובאיסור שפיכות דמים. שתי התוצאות - הרסניות לקיומה של חברה מוסרית.

רק הכרה בגורם  א ו ב י י ק ט י ב י ,  הקובע שהמאבק צודק; רק תודעת שליחות, של חייל המכיר בכך שמשימתו היא ערכית, לשם ייחוד שם ה' בעולם - הן היכולות להאציל את הלחימה ולהציל את הלוחם מהידרדרות מוסרית. כי חייל כזה לא יעשה מעבר לנדרש על פי הצורך, ומה שנדרש ייעשה לא מתוך תאוות רצח, התפרקות וסדיזם, אלא מתוך תודעת שליחות בלבד. זהו "טוהר הנשק" האמיתי על פי התורה. וכעין זה אמרה התורה בעיר הנידחת, ונתן לך רחמים ורחמך. תוצאת המעשה, הנעשה לשם שמים, היא רחמים רבים יותר בעולם.

טוהר המחנה

אולם לשם כך יש צורך לאמן את החייל לא רק לאחוז בנשק, אלא גם לטהר את אותו נשק. סידרת חינוך או כמה סיסמאות, אין בהן כדי לטהר את הנשק, שהוא כלי משחית מעצם טבעו. לשם כך יש צורך בסדרי מחנה שונים לחלוטין, באווירה כללית מיוחדת, בהתייחסות מקודשת למחנה, שרמתו המוסרית תהיה גבוהה יותר מזו הקיימת בחיים האזרחיים. ונשמרת מכל דבר רע... והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. זהירות יתר נדרשת בסגנון הדיבור, בנקיון המחנה, בשמירת טהרתו מכל טומאה, מכל דבר ערווה ומכל תופעה העלולה לגרום להרהורי עבירה ולהתייחסות פסולה בין המינים. וזאת לא פחות מבית כנסת, בית מדרש וכל מקום קדוש אחר. רק אווירה טהורה, נקייה, מעודנת ומוסרית ברמה גבוהה ביותר, מסוגלת להטות את הלוחם מהמציאות בה הוא נתון ולאפשר לו לשמור על איזון נפשי. רק יצירת אקלים רוחני הפוך לחלוטין מזה הנהוג במחנה צבא רגיל היא היכולה להבטיח יחס טהור לנשק ולנושאיו. (ומכאן יובן יותר מדוע מתנגדת התורה להימצאותן של חיילות במחנה צבא, ראה אונקלוס לפסוק: לא יהיה כלי גבר על אשה, דברים כ"ב ה').

ה"הסדר" - כורח צבאי

חייל המתגייס כיום לצבא מתוך הכרה שהוא מקיים מצוה מהתורה, כחלק ממערכת חיים תורנית המקיפה את כל תחומי החיים הפרטיים והממלכתיים, האזרחיים והצבאיים - עלול להיתקל במציאות הפוכה לגמרי מכל מושגיו ומכל עולמו הרוחני. כי הסביבה אליה הוא נקלע, באה, שלא באשמתה, מרקע רוחני שונה. נורמות ההתנהגות האזרחיות שלה שונות, והצבאיות - על אחת כמה וכמה. שהרי כאמור, בנוהג שבעולם, יש תחומים בהם האווירה הצבאית מרשה לעצמה נורמות פחותות מהמקובלות. ובעיקר, המניע לגיוס שונה. החייל הרגיל מונע על ידי חובה חברתית ואזרחית. המניע שלו אינו שליחות קודש. וחייל צעיר שעדיין לא גיבש דיו את השקפת עולמו, שעדיין לא עיצב את אורחות חייו, שהידע שלו בתורה אינו רב, ומבוסס בעיקרו על לימוד במסגרת הישגית, שלא יכלה לטפח את ערך הלימוד לשמה - אינו מחושל דיו כדי לעמוד מול הלחץ החברתי והאווירה הכללית הסוחפת. גם אם הונע באופן עמום על ידי הרעיון של שליחות בשם התורה, מניע זה נשחק מהר מאוד, בהעדר הזנה מתמדת. הוא עלול להתרופף, להתכופף ולעתים אף להישבר.

הבעיה אינה רק עולמו הרוחני האישי של אותו חייל. הבעיה היא בעיקרה צבאית: מהי דמותו של הלוחם העברי? מהיכן הוא יונק את ערכיו, את המוטיבציה שלו, את אמונתו בצידקת הדרך? האם שורשיו נטועים עמוק עמוק בתורת ישראל הנצחית, או שמא במוסכמות חברתיות, אופנתיות, שטחיות וארעיות? וההשלכות הן מרחיקות לכת. לא רק לשירות סדיר קצר, אלא לשנות מילואים רבות, להנחלת המורשת לדורות הבאים ולהקרנת אמונה על הסביבה כולה. מי שעיניו צופות למרחק, מי שיש לו מבט כולל ומקיף, רואה בשילוב שבין לימוד תורה לבין שירות צבאי לא רק פיתרון לבעיית תלמיד הישיבה המעוניין לשרת בצבא, אלא גם כורח  צ ב א י  ממדרגה ראשונה, לא פחות מאימון או ציוד, אם לא יותר. כי בלי המניע הרוחני יורד המורל ומתרופפת המוטיבציה, והדבר מתבטא בעיקר בעמידה בלחץ לאורך זמן.

בעלי המוסר דורשים את הפסוק כי תצא למלחמה על אויביך כמתייחס למלחמת היצרים, הנערכת בתוך לבו של כל אדם. לדברינו, אין בכך סתירה לפשוטו של מקרא. הא בהא תליא. המלחמה באויב היא גם מלחמה בתפיסת עולמו ובמושגיו. והניצחון אף הוא כפול, על האויב הפיזי ועל עולמו הרוחני גם יחד. ועל שניהם הבטיחה התורה: ונתנו ה' א‑להיך בידיך ושבית שביו.