יפיפיותו של יפת באוהלי שם

יפיפיותו של יפת באוהלי שם

(לפרשת נח)

שלוש תרבויות בתורה: תרבות שם, תרבות חם ותרבות יפת. אין כאן חלוקה גזענית, שהרי קיימים בעולם יותר משלושה גזעים, מה גם שהתורה אינה עוסקת בהבחנות חיצוניות מן הסוג הזה. חלוקה שכזו זרה לגישתה העקרונית של התורה, וסיפור בריאתו של אדם הראשון כאישיות יחידאית מעיד, כדברי חז"ל, על כך שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך. התורה, אם כן, לא התכוונה בסיפורה על השתלשלות המין האנושי משלושת האחים הללו, לאנתרופולוגיה גזענית כלשהי - במובנו המקובל של המונח - אלא ללקח מוסרי ותרבותי.

התרבות החמנית

ואכן, סיפור שכרותו של נח, ובעקבותיו, התייחסותם של שלושת האחים לאביהם, בא ללמדנו על שלוש תגובות תרבותיות שונות לשכרות ולעירום. חם מתפעל מן התופעה. הגירוי החושני מלהיב אותו. הוא גם יודע להלביש לה איצטלה אידיאולוגית, שהאלכוהול והסם וכל יתר האמצעים לסוגיהם מצליחים "לשחרר" את האדם מכל מגבלותיו ומוסכמותיו המלאכותיות, הצבועות, וחושפות אותו בכל מערומיו הפיזיים והנפשיים, בכל טבעיותו ומהותו. התרבות המעושה - מאוסה. היא כובלת את האדם, מדכאת את חירותו הטבעית. התרבות החמנית נותנת דרור לחושניות, לתאוותנות, לוולגריות, לגסות ולכל העולה על דעתו של אדם. היא אומרת "לא" לריסון, לעידון, לסובלימציה ולכבלים כפויים אחרים. באלו יש להיאבק ולהילחם, וכן גם בכל קלריקליזציה, אידיאליזציה ומורליזציה. כל אלו בחדא מחתא נתפרו. יישפך התינוק עם מי האמבט, והעולם יבוא על תיקונו ושלמותו...

תרבות האמונה

תרבותו של שם הפוכה ומנוגדת לקודמתה מן הקצה אל הקצה. השם, על פי מושגי התורה, הינו המהות הרוחנית של העצם: ויקרא האדם שמות - כלומר, האדם הגדיר את מהותו של כל עצם.

זאת ועוד: יכולת ההפשטה הרוחנית של האדם, שהיא פעולת צלם הא-להים שבו, מתבטאת לא רק בחשיבה המדעית שלו, אלא גם בגישתו הערכית, בשאיפותיו הרוחניות, באידיאלים שהוא נושא ובחוויותיו המוסריות. כל אלו כלולים בתרבות שם, תרבות הרוח.

שם לא יכול היה לסבול את התופעה המכוערת של נח השוכב עירום ושיכור. עירום ושכרות - פירושם: הגופניות כפי שהיא לעצמה, מנותקת מכל חשיבה והכרה ומכל ערך מוסרי או אידיאליסטי. התופעה מעוררת גועל נפש עמוק, בלתי נסבל, סטירת לחי לכל התרבות השמית האצילית והעדינה, סתירה לכל הרעיונות הערכיים שתרבות שם מייצגת.

אין יכולת לרוח להתווכח עם גוף שיכור חסר הכרה ואידיאלים. גוף שכזה ורוח שכזו - שני מישורים נפרדים הם שאין ביניהם השקה. מכאן - יצרים וחושניות בלבד, ומכאן - שכל, שאיפות מרוממות וערכים. התיתכן תקשורת כלשהי ביניהם?

אין תקנה לתרבות זו אלא כיסוי, עצימת עין והפניית ראש. אין מקום להתייחסות כלשהי אליה. פרוש עליה את השמלה וצא!

יפיפיותו של יפת

יפת, המייצג את היופי, מצוי בתווך, בין חם לבין שם. היופי מורכב מחושים ומרוח. היופי משתמש בצבעים, בצלילים, במראות ובגוונים, ומטביע עליהם חותם ערכי, מעודן, ובעצם - "רוחני". החושניות כשלעצמה אינה יפה אלא אם כן יש בה רעיון, עיצוב, עיבוד. בקצרה - האצלה של רוח האדם.

שתי דרכים לה לתרבות היופי: האחת מלמעלה למטה, והשנייה מלמטה למעלה. הראשונה פותחת באידיאה הרוחנית, הנובעת מן המרומים הנשגבים של הנשמתי והא‑להי שבאדם - ומחפשת לה ביטוי מוחשי בתופעות הטבע, בנופים מרהיבים, בצלילים ערבים, בביטויי לשון מיוחדים. השנייה פותחת בארצי ובמוחשי, והם המעוררים את הנפש האמנותית שבאדם ליצור את יצירתה הנעלה, הערכית.

יפיפיותו של יפת מצויה אפוא בכף הקלע - בין אצילות הרוח לבין גסותה של החושניות. והחשש לסטייה משביל הזהב אל תוך ביצות המדמנה שמשני צדיו הוא גדול מאד.

יפת זקוק מאד לשם שישמור על איזונו הנפשי ועל טהרתו המוסרית. יפיפיותו של יפת באוהלי שם אינה רק צורך של שם, שלא להינתק מהאסתטיקה. היא גם צורך הכרחי של יפת, שלא להסתאב בחמניותו של חם.

סולם הערכים האסתטי

לסיכום, שלוש התרבויות האמורות מקבילות לשלושה סוגי אמנות:

שם - אמונה - אתיקה - מופשט.

יפת - אמנות - אסתטיקה - עדין.

חם - חמנות - ארוטיקה - גס.

אין אמנות טהורה לגמרי מכל השפעה של חברותיה. עולמנו מעורב מכל שלושת הסוגים. עם זאת, ניתן להבחין בזרם דומיננטי. היהדות העמידה בראש את האמונה. היא מחייבת גם את האסתטיקה, אולם רק את זו המשרתת את האתיקה. אסתטיקה לשמה אינה ערך יהודי. חוויה אסתטית מוצדקת רק כשהיא מבטאת או מחזקת את האמונה, או לפחות משחררת את האדם ממתחים נפשיים ומאפשרת לו להתמסר ביתר שאת לפיתוח אמונתו. בכלל זה יש לכלול גם את עידון הנפש האנושית והכנתה לקליטת מסר רעיוני עמוק יותר, באשר ידוע הוא, כי כל ערך מוסרי וכל רעיון נשגב מחייבים פתיחות נפשית. נפש רגישה ועדינה מסוגלת לקלוט מסרים רעיוניים נשגבים יותר מנפש גסה ומגושמת. המוסיקה, למשל, היתה הכרחית להשראה הנבואית. זו היתה ללא ספק מוסיקה מיוחדת, לא מקצב פראי וולגרי. ההלכה יודעת לקבוע גבולות מדויקים ליצירה האמנותית. היא אוסרת פיסול מושלם של דמות אדם. היא תפסול כל ציור בלתי צנוע ותשלול כל ספרות שיש בה גירוי ארוטי. ההלכה היא הגבול שבין האמנות לחמנות.

מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה

בשן ועין יוצא העבד הכנעני, בנו של חם, לחירות עולם. אם נתייחס לדין זה של התורה גם כאל רמז למשמעות מעמדו של העבד הכנעני, כי אז נוכל לומר שכאשר תכהה עינו הגסה של חם, כאשר תישבר שינו החדה, השורטת והמנבלת את היפה - רק אז יוכל גם להשתחרר מעבדותו ליצריו האפלים ויוכל להשתתף עם אחיו, יפת ושם, בפיתוחה ובקידומה של היצירה האמנותית. אז ישתחרר גם העולם מכבליו, ויצא מאפילה לאורה ומשיעבוד לגאולה.

toraland whatsapp