ירושת הבת
ירושת הבת
(לפרשת פינחס)
בנות צלפחד, חכמניות היו. תביעתן לקבל חלק בנחלת אביהן לא באה בהתרסה ובקנטור. הן לא האשימו את משה ב"קיפוח" האשה, חלילה. הן לא נשאו דגל של מאבק חברתי או מעמדי. הן באו בשם התורה והלכותיה. טענתן היתה: ממה נפשך: אם הבת נחשבת כיוצאת חלציו של אביה להלכות אחרות, כגון לייבום, אכילת תרומה ועוד, מדוע לא תירש? ה"מה נפשך" שעליו התבססו הראה להן שאין כוונת התורה להתעלם מזכות קיומה של הבת. אדרבה, להלכות רבות היא נחשבת כממשיכה של בית אביה. ומן הסתם יש נימוק סביר לכך שרק בירושה אין לה חלק. זו דרך הזהב של בנות ישראל. הן שואלות ומתעניינות. הן מעוניינות ליטול חלק פעיל בחיים התורניים והמציאותיים, על פי אפשרויותיהן כנשים, מתוך הכרת ערכן, תפקידן ומקומן. הן מגלות הבנה מעמיקה של הלכות התורה מתוך יחס של כבוד למנהיגים הרוחניים שבדור, שחזקה עליהם שאין להם שום דעה קדומה, חלילה, ושכל מה שהם עושים הוא על פי הבנתם את רצון ה', וכשיכירו בטעותם, יודו בה.
ירושת המשפחה
אמת, נכון הדבר, אין האשה יורשת בין הבנים. הסיבה לכך היא מבנה המשפחה המיוחד, לפי התורה. במשפחה אין גברים ונשים פרטיים הנאבקים זה עם זה על זכויות ומעמד. המשפחה כולה היא גוף אורגני אחד. כל אחד מבני המשפחה מתפקד כחלק מהאורגניזם כולו. מכאן חובותיו ומכאן זכויותיו.
יכולת התיפקוד הרב-גונית של כל האיברים מתאפשרת רק משום שיש ראש אחד לכולם, המפעיל כל אבר ואבר בזמן המתאים ובכישורים המתאימים ומספק לכל אבר ואבר את כל צרכיו. גוף בעל שני ראשים נחשב לפי ההלכה כטריפה. אין הוא מסוגל לתפקד כהלכה. כל יתר כנטול דמי. קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. הגוף לא נועד לשרת את הראש. הראש נועד לשרת את הגוף כולו. אחריותו היא המחייבת את מעמדו. חובותיו הן הגורמות לזכויותיו. כל האברים, באמצעות הלב, מזרימים דם לראש, כדי שהם יוכלו לחיות ולהתקיים.
משפחה ישראלית, יש לה ראש משפחה. עליו מוטלת האחריות לפרנס את המשפחה ולהדריכה בדרך נכונה. לכן הוא המנהיג.
פרשת נדרים
בפרשה הסמוכה לפרשתנו, פרשת נדרים, ראש המשפחה מפר את נדרי אשתו ובִתו הנערה. הלכה זו מתפרשת על ידי חז"ל במילים כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. כלומר, זכות ההפרה לא נובעת מ"שלטונו" של אבי המשפחה, אלא מרצון טבעי של בני המשפחה לתפקד יחד כמשפחה מסודרת, שבראשה עומד מנהיג. וכל הנודרת, מביאה בחשבון, מתוך הכרה פנימית, שאם הנדר יפר את שלום הבית, יוכל ראש המשפחה להפר את הנדר. זכות המילה האחרונה נתונה לו.
הוא הדין בירושה. ה מ ש פ ח ה היא היורשת, לא הבעל. פורמלית, אמנם הבעל הוא המקבל את הירושה לידיו, אולם לא כזכות אלא כחובה. משום שעליו מוטלת האחריות לפרנס את המשפחה. לכן יש לתת בידיו את הכלים לביצוע מטלה זו. האשה, כחלק בלתי נפרד מהמשפחה, מקבלת את חלקה בירושת בעלה בכך, שרמת החיים במשפחה כולה משתפרת. והאשה נהנית יותר מתנאים אלו, כי היא מצויה יותר בבית מאשר בעלה העובד יותר בחוץ.
אולם כאשר אין בן ונותרו רק בנות, אין היגיון בכך שהירושה תעבור לקרובים רחוקים יותר; שהרי אין פסול עצמי, חלילה, בירושת הבת. יש רק זכות ק ד י מ ה לבנים, כי הם מפרנסים את משפחותיהם, ואילו הבנות מתפרנסות מבעליהן. אולם כאשר אין בנים, עדיפה הבת מכל קרוב אחר. זה היה הקו ההגיוני של בנות צלפחד, משה ביקש אישור לכך מאת ה', ואישור זה ניתן לו: כן בנות צלפחד דוברות, כי יפה תבעו. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו.
תביעתן של בנות צלפחד לנחלה, וקבלתה על ידי ה', מבטאת את יחסה של התורה לאשה החכמה. בנות צלפחד הן החכמניות והדרשניות, שבכל דור ודור תובעות את חלקן בפעילותו של עם ישראל בארץ ישראל ובתורת ישראל. היורש נחלה משתתף בפועל ביישוב הארץ. אמנם חלק הכיבוש של המצוה, בירושת הארץ, מוטל על הגבר. אולם גם האשה רוצה ליטול חלק בכך על פי אפשרויותיה כאשה דווקא. יעל היא דוגמא בולטת לכך. עצם היותה באוהל גרם לסיסרא לתת בה אמון. היא לא הרגה אותו בנשק אלא במקבת וביתד, בכלי הבית שברשותה, ובכך סייעה לירושת הארץ. נשיותה וצניעותה הן שאיפשרו זאת. מנשים באוהל תבורך.
למה נִגַָָֻרע
אף בנות צלפחד רצו ליטול חלק פעיל בירושת הארץ על פי תכונותיהן הנשיות. היותן שותפות לבעליהן למעשה ההתנחלות תורמת יותר מכל לנחלת הארץ. הן בוחרות מראש בעלים כאלו, שהן תוכלנה לסייע להן בירושת הארץ. ובכך מעלות הן את הנורמה של הגברים. כאשר הנשים החכמות רואות בנחלת הארץ קריטריון לגבריות מוצלחת, יש לכך השפעה סמויה ומבורכת על רמתם של הגברים.
כוחה של אשה חכמה הוא דווקא בשדר הסמוי, המוסתר והצנוע. ובכך השפעתה גדולה, הן על בעלה והן על הגברים האחרים. איזוהי אשה כשרה? העושה את רצון בעלה. דהיינו, שמצליחה להשפיע על רצון בעלה שיעשה מה שנראה חיובי בעיניה.
ותהיין בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים. הן העדיפו להנשא לבני שבטן, כדי להבטיח את סדרי ההתנחלות בארץ בראשית דרכו של עם ישראל בארצו. הן בחרו בשותפים מתאימים למעשה ולרעיון, ובכך היו שותפות לבניינו של עם ישראל בתקופה קשה זו.
לדעת ה"שפת אמת", הנחלה הארצית מבטאת גם נחלה רוחנית. לכל חלק בארץ יש חלק בתורה המתאים לו. התורה והארץ קשורות זו בזו ותלויות זו בזו. אין ארץ בלי תורה, ואין תורה בלי ארץ. נחלת הארץ היא בעצם גם נחלה בתורה. בנות צלפחד שהיו, כאמור, גם חכמות בתורה, רצו לקבל חלק גם בה.
כנחלת הארץ כך גם נחלת התורה. אשה חכמה ומשכילה ראויה ללמוד גם תורה. לא ייתכן שתהיה משכילה בכל תחומי החיים ורק בתורה תהיה עם הארץ (כך פסק ה"חפץ חיים"). יש לה חלק גם בתורה. אמנם החובה לגדול בתורה ולהגות בה יומם ולילה, מוטלת רק על הגבר, בגלל חלוקת התפקידים הביולוגים והמשפחתיים; אולם גם אשה יכולה וחייבת להקדיש זמן לתורה, לפי יכולתה, לשם פיתוח אישיותה.
השאלה: "למה נגרע?" היא שאלת בנות צלפחד החכמניות והדרשניות שבכל דור ודור, מתוך כנות והתעניינות. והתשובה הנצחית שהשיב להן ה' היא: "כן בנות צלפחד דוברות".
