לשוח בשדה - עבודת התפילה ועבודת האדמה

לשוח בשדה

עבודת התפילה ועבודת האדמה

(לפרשת חיי שרה)

יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

כך נאמר בגמרא (ברכות כ"ו ע"ב). המפרשים הפשטנים מפרשים פסוק זה כטיול בין השיחים (ראב"ע) או כהשגחה על הפועלים הנוטעים שיחים בשדה (רשב"ם). מה ראו אפוא חז"ל לפרש את המילה "לשוח" כשיח תפילה דווקא?

יתירה מזאת, התפילה בשדה אסורה לדעת חז"ל (ברכות ל"ד ע"ב, ועיין רש"י ותוס' שם). וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' צ' סעי' ה'): לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה. מה ראה אפוא יצחק להתפלל בשדה דווקא?

יצחק - אבי השדה

היחיד מהאבות שהיו לו שדות היה יצחק. אברהם ויעקב היו רועי צאן. רק ביצחק נאמר: ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים. לכן רק ביצחק נאבקו ונלחמו. אברהם ויעקב יכלו לנדוד עם אוהליהם ממקום למקום ולהימנע מכל עימות אפשרי עם תושבי הארץ. יצחק נטע וזרע והתמקם במקום קבוע, ולכן לא יכול היה לעקור את שדותיו ולעבור למקום אחר באותה קלות. יצחק הוא היחיד מהאבות שנולד בארץ, מת בארץ וחי כל ימי חייו בארץ, עולה תמימה שנאסר עליה לצאת ממחיצתה.

כל אחד מאבות מסמן לבנים פן מיוחד. שליחותו של יצחק היא: ה ש ד ה . תפקידו - לייצג את ההשתרשות בקרקע, שכון בארץ - הוי נוטע - הוי נטוע.

מכאן נטייתו לטובת עשו, שהיה איש שדה, לעומת יעקב שהיה יושב האוהלים. אמנם שדהו של עשו אינו שדהו של יצחק, אך חשיבות השדה כה גדולה בעיניו, עד שלמרות בעייתיותו, על כל פשעים תכסה אהבה. וכשיעקב בא להתברך ויצחק הריח את בגדיו ספוגי ריח השדה נחה עליו רוח הקודש. ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. יעקב הביא עמו ריח גן-עדן, אותו ריח שדה שהיה כה אהוב על יצחק, ריח השדה אשר ברכו ה'. עשו כבר לא יכול היה לקחת מיעקב את הברכה. כי שדהו של עשו לא הדיף אותו ריח, אותה ברכת ה'.

בין יצחק לעשו

מה בין שדהו של עשו לשדהו של יצחק? יש בשדה בכדי להשפיל, ויש בו בכדי לרומם. מצד אחד אין לך אומנות פחותה מהקרקע (יבמות ס"ג ע"א). מגושמת היא, ומגשמת. היא תובעת את האדם כולו, גופו ונפשו. משעבדת היא אותו, מלך לשדה נעבד. אדם כפרי, בכל העולם, הוא בדרך כלל אדם גס, פרימיטיבי, שקוע כולו באדמה ובאדמתיות. ווי להאי שופרא דבלי בארעא. לעומת זאת יש בה בכדי להעלות. עתידים כל בעלי אומנויות שיעמדו על הקרקע (יבמות שם). לכל אדם מישראל יש נחלת קרקע בארץ. גם אם ימכור אותה, יחזירנה היובל אליו. המצוות שהאדם מישראל מקיים בקרקע, מעשירות את נפשו.

העלאת הביכורים, למשל, היתה מעלה את האדם ומרוממת אותו. עבודת האדמה יכולה ליהפך לעבודת ה'. שהרי אדמת קודש היא, עצם עיבודה הוא ערך רוחני, ולא רק צורך כלכלי. התרומות והמעשרות שהאדם מפריש ממנה ומאכיל באמצעותם את הכוהנים, הלוויים והעניים, נותנת משמעות ערכית לעבודתו החקלאית. ובמעשר שני ובביכורים הוא אישית חייב לעלות ולהתעלות בירושלים. וכך כתבו בעלי התוספות (ב"ב כ"א ע"א ד"ה כי, בשם הספרי):

"למען תלמד ליראה" - גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד. לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה.

ועולה על כולם - השמיטה, שבה הארץ שובתת שבת לה', וכל פירותיה קודש לה'.

עשו היה צד את אביו בפיו ושואל: כיצד מעשרין את המלח ואת התבן? המלח אינו גידולי קרקע, והתבן אינו עיקר הגידול, אלא פסולתו. לדידו לא היתה שום מעלה מיוחדת באדמת ארץ-ישראל ובפירותיה. לכן תמה היה מדוע לא מעשרים גם מוצרים אחרים. איש שדה היה עשו, אולם לא השדה אשר ברכו ה', לא שדה שהוא אדמת קודש. עצם המושג "אדמת קודש" נראה מוזר בעיניו. האדמה היא המטריאליזם בהתגשמותו המגושמת. קדושה לדידו היא ספריטואליות מופשטת. אין ולא יתכן צירוף כה "מוזר" בין השניים לדעתו.

עבודת ה' בשדות

יתכן שיצחק יצא גם לטייל בשדה. אולם כשראה את השיבולים הנעות ברוח, את ים הקמה העולה ויורד כגלי הים, ראה מן הסתם את רוח ה' החופפת על השדה; את מלאך ה' האומר לכל עשב גדל; את ההשגחה הא-להית המברכת את השדה; את השמים העורפים טל ומשמינים את הארץ להרבות דגן ותירוש. גם כאשר היה יוצא להשגיח על הקוצרים והנוטעים, יש להניח שלא הסיח דעתו לרגע מהיעוד שלשמו הנטיעה נעשית. להשריש את עם ישראל בארץ, להחדיר קדושה בקרקע. "שכון בארץ" הוא לא רק לנטוע עצים, אלא בו זמנית לשכן גם את השכינה בארץ. לנטוע שמים ביסוד הארץ. שאם לא כן, לשם מה מספרת לנו התורה עובדה זו של יצחק היוצא לשוח בשדה? וכלשונו של הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק נ"א):

וזאת גם כן מדרגת האבות אשר הגיעה קרבתם אל הש"י... והגיע מהתאחד דעותם בהשגתו... והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה וכבוד... שהם, כשהיו עושים המעשים ההם - לא היו עושים אותם אלא באבריהם בלבד, וליבותם ודעותם לא יסורו מלפני השם... ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון, ר"ל בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית - היה מפני שתכלית כוונתם היתה בכל המעשים ההם להתקרב אל הש"י קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע השם ותעבדהו.

עתרת יצחק

זאת היתה אפוא תפילתו של יצחק. הקשר המתמיד של האדם עם א-להיו, לא רק בשעת התפילה הרשמית, אלא גם מעבר לה. גם כשגופו שקוע בעבודת האדמה, נפשו קשורה בעבודת ה'. זוהי התפילה המתמדת של הנשמה המתאמצת להתפשט על כל כוחות החיים ומשתוקקת לגלות את מהותה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים. (עולת ראי"ה ח"א עמ' י"א). ומשום כך תיקן יצחק את תפילת המנחה דווקא. זו התפילה היחידה של אמצע היום, כשאדם טרוד בעסקיו ובמלאכתו. דווקא אז עליו לזכור את ייעודו, לשם מה הוא טורח ועמל. תפילה זו, המועדת ביותר לשכחה, היא היא המבחן האמיתי של האדם, אם עובד הוא את ה' או את אלילי כספו וזהבו. לכן לא נענה אליהו אלא בשעת המנחה. בשעה זו שאל אליהו את שאלתו: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? באותה שעה כרע כל העם על ברכיו וקרא בקול: ה' הוא הא-להים!

מי שהגיע למדרגה זו, כיצחק, התפילה בשדה מעלה ומרוממת אותו, כי יחד אתו מתפללים גם כל העשבים. הכל אומר עמו שירה. וכדברי הרב קוק (עולת ראי"ה ח"א עמ' י"ג):

הכל הומה, שואף, עורג ושוקק לחמדת שלמות מקורו העליון... מרומם הוא האדם בתפלה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכל, מרומם את הכל למקור הברכה ומקור החיים.

toraland whatsapp