משמעותה של ברית הארץ
משמעותה של ברית הארץ
(לפרשת חיי שרה)
"וישקול אברהם לעפרון" - אמר ר' יודן בר סימון: זה אחד משלושת מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות בהן את ישראל לומר גזולים הן בידכם. ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף. מערת המכפלה - דכתיב וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון, בית המקדש - דכתיב ויתן דוד לארנן... וקבורתו של יוסף - דכתיב ויקן את חלקת השדה... (בראשית רבה ע"ט ז').
על רקע מציאות ימינו נראים דברי רבותינו במדרש כאילו היו ח"ו לעג לרש; שהרי אין לך שלושה מקומות בארץ-ישראל שעליהם אין הערבים מוכנים לוותר, ושעליהם גם כמה יהודים המקבלים עקרונית את זכותנו על ארץ-ישראל מוכנים לצערנו לוותר, כשלושה מקומות אלו: חברון, שכם והר הבית.
אולם עיון מעמיק יותר יעמידנו על משמעותם האמיתית של הדברים. בעצם, כל המיקוח על מערת המכפלה בין אברהם ובני חת, מתמיה לכאורה; לשם מה כל הפרוצדורה המסובכת? מדוע לא נענו בני חת מיד לבקשתו של אברהם והעמידו לרשותו חלקת קבר? לשם מה כל ההשתחוויות המרובות? מדוע מציע עפרון ברוב אדיבותו את המערה כמתנה ולבסוף משלם לו אברהם עבור אותה חלקה טרשית ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר? ולשם מה האריכות המרובה כל כך בפרטי המכירה, והקיצור בדברים אחרים, הנראים לנו חשובים יותר, לכאורה?
ארץ הנקנית בייסורים
ארץ ישראל אמנם הובטחה לאברהם ולזרעו, וההבטחה חזרה ונשנתה פעמים מספר. אך טעות תהיה בידינו לומר שההבטחה קוימה בצורה הפשטנית, כפי שהיינו מדמים לחשוב. בין הדברים הנקנים בייסורים היא ארץ-ישראל, ובהקשר להבטחה החגיגית ביותר שהובטחה לאברהם, בברית בין הבתרים, נאמרו דברים סתומים, אשר דיים לזעזע ולהחריד כל קורא בהם:
וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. ויהי השמש לבוא, ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. ויאמר לאברם: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לו להם ועבדום וענו אותם... ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אשר אשר עבר בין הגזרים האלה.
ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת... (בראשית ט"ו י"א-י"ח).
הארץ הובטחה אמנם לאברהם, אך קיום ההבטחה יבוא לאחר חשכה ועלטה, אש ועשן. ארץ ישראל אינה מציאה הבאה בהיסח הדעת. כדי שארץ ישראל תהפך לקנין נפשי נצחי ומוחלט לזרעו של אברהם, היא טעונה ייסורים. זאת הברית אשר כרת ה' בין אברהם לארצו, כי רק היא ברית אמת שאין להתכחש לה. - כי רק בברית כזאת קונה עם את ארצו, ויוצר זיקה נפשית שאין אפשרות עולמית לבטלה בינו לבין אדמתו. העובדה שגם בהיות ישראל גולה מאדמתו אלפים בשנים לא הכיר אלא במולדת אחת, אליה פנה בכל תפילותיו ותקוותיו, היא המוכיחה כי גם בגלות שמרנו על הקנין בנפשנו ודומה הדבר כאילו החזקנו בה בפועל ממש.
ההבטחה שניתנה לאברהם לא היתה אפוא מתנת חינם. ההבטחה היתה שאברהם וזרעו יתייסרו קשות ויעמדו בנסיונות מרים ובמבחנים חמורים כדי שהארץ תהיה שלהם, חלק מנפשם ותמצית מדמם. בעקשנותם יקנו את הארץ, בסבל רב ובמאמצים שאין לתארם יזכו בכל שעל אדמה. - כי שלהם הארץ, ואף על פי כן, ודווקא משום כך תיבחן אהבתם אליה, ובכך גם תגדל ותתחזק.
פוליטיקאים ודיפלומטים יבטיחו הבטחות, האו"ם יחליט, העולם יאשר; אולם כל אלו ישארו פיסות נייר. כי רק מעשים ישראליים הם שיקבעו את חזקתו של עם ישראל על ארצו. אפילו חלקת קבר זעירה באדמת טרשים נידחת לא תהפך להיות נחלה יהודית בלי קושי.
ההבטחה - כשם שיש בה נס, יש בה ניסיון.
קברים חיים
קבורת שרה במערת המכפלה, עקידת יצחק על הר המוריה וקבורת יוסף בשכם - הקבר והעקידה, שבדרך כלל מקפדי חיים הם - בארץ ישראל יוצרי חיים הם, בלעדיהם לא היו נוצרים חיים ישראליים בארץ. ולא בכדי קושרת האגדה את תחית המתים עם ארץ ישראל דווקא. קניית שדה בארץ ישראל היא ערך ואידיאל נשגב, ולא צורך בלבד שבו משמשים שיקולים צרי אופק של נוחיות מדינית, הנאה כלכלית וסטטיסטיקה דמוגרפית...
שלוש חוליות בשדירת הארץ
שלושה אתרים אלה הם שלוש החוליות המרכזיות שבשדרה המקיימת את הגוף הגיאו-היסטורי הנקרא ארץ-ישראל. חברון היא עירו של אברהם, הר-המוריה הוא מקומו של יצחק ושכם היא עירו של יעקב. חברון היא בירת יהודה ומקום יסודה של מלכות בית דוד, שכם היא בירת ישראל ומקום יסודה הטראגי של המלכות המפוצלת, וירושלים בגבול בנימין מתווכת ומשלימה בין השתים. שלמותה של ירושלים מותנית מבחינה גיאוגרפית ובטחונית, מדינית ואידיאולוגית, באיזון שבין שכם בצפונה וחברון בדרומה; - בהרמוניה שבין החומר והרוח, שבין פלגי האומה על נטיותיהם השונות, בליכוד הלאומי והארצי המאחד. לא יתכן לראות את ירושלים השלמה כבירת ארץ ישראל מבלי לראות בשכם ובחברון את בנותיה.
בשלוש חוליות אלו מודגשת דווקא הקנייה בכסף מלא. זאת למרות שכיבושה הצבאי של ארץ-ישראל - לגיטימי הוא, ומלחמה על ארץ ישראל - מלחמת מצוה היא. אך מצוות המלחמה מחייבת לפתוח ראשית כל בשלום. המלחמה היא אמצעי, והאחרון בלבד. דוד המלך ערך מסע כיבושים אדיר בהגיעו עד לפרת, אך את הר המוריה לא כבש בסערת הקרב, אלא קנהו בכסף מלא. בסולם הערכים היהודי עומד השלום בשלב גבוה יותר מן המלחמה. והמקום בו צריך לעמוד המזבח, יש להימנע מלהניף עליו ברזל ולשפוך בו דם. אף אברהם, אילו רצה, יכול היה לכבוש את מערת המכפלה. כשהיה צורך בכך, הוא ידע לרדוף, עם קומץ אנשים בלבד, אחרי צבאותיהם של ארבעה מלכים כדי להציל את בן אחיו. ויעקב אף הוא לא נרתע מהכנות צבאיות כשחשש מאחיו; ואף על פי כן "ויירא - ויצר לו", רצה למנוע בכל מחיר שפיכות דמים. התנגדותו של יעקב למעשה שמעון ולוי היתה, שלדעתו - פזיזים ונמהרים היו בהחלטתם ולא מיצו את כל האפשרויות האחרות. הם גם לא הביאו בחשבון את תגובת שכניהם.
משום כך מדגיש המקרא בשלושה מקומות מרכזיים אלו במפת ארצנו ובהיסטוריה שלנו, את הקנייה בכסף דווקא. - לבל יאמרו אומות העולם כי גזלנים אנו, שואפי קרבות ושופכי דמים. אמת היא כי לשלום פנינו, ואת ברית הנצח שלנו עם ארצנו כורתים אנו בעיקר במאבק ההתיישבותי. כיבוש צבאי בלבד, אין בכוחו לשמש קלף מדיני בר תוקף. הכל רואים בו מעשה גזילה וחמס. מאבק יום-יומי עם פגעי טבע ואדם, בהצלחות ובכשלונות של היצירה היישובית-חברתית, בדרך העבודה והשלום - הוא המנציח את ברית העם והארץ. לפי ההלכה, בטלה עם החורבן הקדושה שקידש יהושע את הארץ, כי בחרב נעשתה. לא כן קדושת עזרא, שנעשתה בחזקת ההתיישבות. היא שרירה וקיימת עד עצם היום הזה.
ההתנגדות העזה המתגלית בשלוש החוליות המרכזיות: חברון, שכם וירושלים - היא המוכיחה כי מתחת לסף ההכרה יודעים מתנגדינו כי במקומות אלה מוכרע עיקר המאבק על ארץ-ישראל. במקומות המקודשים ביותר לאומה מתגלית העקשנות הנגדית בעוצמה יתירה. ובזאת מבחננו: בעקשנות יתר, בסבלנות אין קץ, בהתמדה ובמסירות, נוכיח את בעלותנו אנו על לבה של ארץ ישראל.
עלה נעלה בהר וירשנו אותו, כי יכול נוכל לו.
