נצח ישראל
נצח ישראל
(לפרשת ויגש)
ויאמר א-להים לישראל במראות הלילה... אל תירא מרדה מצרימה... אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלֹה.
התורה מדגישה שהמראה היה באישון לילה. מדוע חשוב לציין את העיתוי? הירידה היא אחת, העלייה - כפולה: אעלך גם עלֹה. מדוע?
את המלים: אנכי ארד עמך מתרגם אונקלוס: אנא אחות עמך. תרגום מילולי, פשוטו כמשמעו. דבר הסותר את שיטתו של התרגום, בדרך כלל, לתרגם ביטויי הגשמה כגון אלו בדרך העברה, כגון: התגלות, השגחה וכדומה. כבר הרמב"ם במורה נבוכים עמד על קושי זה וביאר, שהתורה כאן אינה מתארת את ירידת ה' בצורה אובייקטיבית, אלא את מה שנאמר ליעקב בחלום. ואכן מלים אלו נאמרו, אולם משמעותן שונה. הרמב"ן, לעומתו, מבאר את הדברים על דרך הסוד. על פי דרשת חז"ל: כל מקום שגלו, שכינה עמהם. אונקלוס רצה להדגיש את נוכחות השכינה בקרב גולי ישראל במצרים וביתר הגלויות. לכן המחיש את הביטוי שכביכול ה' בכבודו ובעצמו נמצא עם ישראל בכל צרותיהם, ונודד עמהם בכל גלויותיהם. פסוקנו משמש כמפתח לכל חידת קיומו של עם ישראל, בירידותיו ובעליותיו, בכל מהלך ההיסטוריה.
על-טבעיותו של עם ישראל
באישון לילה ובאפילה, צופה ישראל, אבי האומה, בחרדה לגורלו, ולגורלו של כל בית ישראל. לבטח היה מודע לברית שנכרתה עם אבי אביו, אברהם, בלילה אחר, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו... ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה... עתה הגיעה שעת הגשמתו של החזון הנורא. ידיעת קיומו אינה פוטרת את יעקב מחרדותיו. ייתי ולא אחמיניה (יבוא ולא אראנו), אמרו חז"ל על תקופה דומה - "עקבתא דמשיחא". ולכן, אף על פי שידע שהגיעה השעה הנוראה, ודווקא משום כך, התמלא חרדה. והשאלה נוקבת עד התהום: מדוע כה נפתלת דרכו של עם ישראל? מדוע חייב הוא לרדת מצרימה כדי לעלות ממנה? מדוע צריך הוא להתייסר ייסורים כה נוראים כדי להיגאל אחר כך? מדוע שונה דרכו של עם ישראל מיתר עמי תבל? שאלות אלו ודומותיהן מציקות ליעקב באותו ליל עלטה; ערב ירידתו מהארץ לגלות מצרים, הגלות הראשונה, שבעקבותיה באו יתר הגלויות.
התשובה היא - אנכי ארד עמך מצרימה. עם ישראל אינו עם טבעי ככל העמים. הוא עם ה'. לא רק עם ישראל יורד מצרימה. גם ה' כביכול יורד עמהם. וכשם שה' הוא מעל לטבע כך עמו מעל לטבע. התפתחותו של עם ישראל אינה יכולה להיות טבעית, על ידי התארגנות מקרית במקום מסוים, בתנאים משותפים, על ידי אינטרסים משותפים. עם ישראל חייב לבוא לארצו כשהוא כבר עם העומד על רגליו, כשה' הוא שמוציאו ממצרים, הוא שנותן לו תורה, הוא שמוליכו במדבר ומכניסו אל הארץ. לכן חייב עם ישראל לרדת לדיוטא התחתונה, לכור הברזל, לכבשן האש, לשקוע במ"ט שערי טומאה, כדי שכל עלייתו לא תהיה מקרית-טבעית, אלא א-להית, על-טבעית.
ירידה לצורך עלייה
הירידה היא צורך עלייה מסיבה נוספת. התהליך הוא של עלייה בלתי פוסקת. בריאת העולם כולו היא תהליך דומה. העולם מתחיל מתוהו ובוהו, ומכאן מתחיל תהליך התקדמותו והתעלותו. משום כך החושך קודם לאור, הערב - לבוקר. ה' צמצם את עצמו, כביכול, והשפיל את עצמו לתהום העמוקה, כדי שהקפיץ, שהיה דרוך כל כך, כאשר ישתחרר אחר כך - ישאף אל הרוח המרחפת מעל, ולעולם לא יפסיק מעלייתו.
וכעולם כולו, כן מרכז הבריאה ותכליתה - עם ישראל. תחילת יצירתו של העם - בחשכה. ה ל י ל ה הוא מוטיב מרכזי בחיי יעקב. וילן שם כי בא השמש. הוא תיקן תפילת ערבית. ויקם בלילה הוא... ויעבור את מעבר יבוק... ויִוַתר יעקב לבדו. ואף כאן ב"מראות הלילה". ואכן כל חייו של יעקב רצופים יסורים, נרדף על ידי עשו ולבן וסובל מצרת יוסף. מעשה אבות סימן לבנים. דרכו של עם ישראל לוטה בחלקה הגדול באפילה, בייסורים, בגלויות וברדיפות. ומתוך כל אלו מתחשל העם, מתחזק, צומח ועולה. עת צרה היא ליעקב וממנה יִוָּשֵע. הצרה עצמה היא המדרבנת את הגאולה.
קניין בייסורים
ארץ ישראל נקנית בייסורים. תורה נקנית בייסורים. עולם הבא נקנה בייסורים (עפ"י ברכות ה ע"א). המשותף לכל אלו - היותם ערכים רוחניים. הייסורים הם המבחן לערכיותו של הדבר. אדם המוכן לסבול, לוותר על תועלת ונוחיות למען ערך נשגב, קונה את הערך הזה בקנין נפשי עמוק. הוא הקריב למענו את עצמו. הערך חשוב לו יותר מכל. רק כך מתקדש הערך בעיניו. רק כך מזדהה הוא עמו הזדהות נפשית עמוקה. רק כך הוא מתחשל והופך להיות חלק בלתי נפרד מאותו ערך.
העלייה ממצרים היא כפולה, אנֹכי א ע ל ך ג ם ע לֹ ה . עם ישראל יצא ממצרים ברכוש רוחני גדול, פי כמה וכמה מזה שהיה לו ערב ירידתו. שם חושלה רוחו, שם התייסר למען קיומו, למען זכותו על ארצו. שם התגלו לו כוחותיו העל-טבעיים, ההשגחה הא‑להית הצמודה לו בכל מקום ומקום. וככל שהייסורים גדולים יותר, ככל שסכנת הכליה היתה רצינית יותר - כך המשך קיומו של עם ישראל, למרות הכל, מוכיח על השגחתו המיוחדת ועל על-טבעיותו.
הן הן גבורותיו, הן הן נפלאותיו. עומדת לה כבשה זו בין שבעים זאבים הנוגשים בה, טורפים אותה, אוכלים אותה בכל פה ומגרמים את עצמותיה. ובכל זאת רְאה זה פלא: הכבשה ממשיכה לחיות. ואדרבה, היא מצליחה לא רק לשרוד אלא גם לִפְרות ולרבות, להתעצם, לפרוח ולהתפתח.
עם ישראל לא נוצר בצורה טבעית בארצו, כדרכם של כל העמים. הוא נצרף בכור הברזל שבגלות, משם יצא והגיע כבר מחושל לארצו. כי ארץ-ישראל אינה רק טריטוריה המאפשרת קיום והתפתחות טבעיים. היא ערך רוחני, המתבטא באדמת קודש מיוחדת. גם עם ישראל אינו אוסף מקרי של אנשים שהתלקטו, התלכדו והתגבשו כתוצאה מתנאים סביבתיים מיוחדים, אלא עם שעיקרו תוכן רוחני. אוצרות רוח אדירים אלו חייבים להירכש במבחן מעשי, לא בתאוריות והצהרות מילוליות בלבד. לכן יש צורך שעם ישראל יעבור את כל מדורי הגיהנם ויצא מהם חי. בדרך פלא עליו להוכיח בפועל שהוא על-טבעי, כשמו של ה', שאת בשורתו הוא חייב לשאת. כשם שזהב נצרף בכור הברזל, כך חייב עם ישראל להתחשל בכבשני האש. הירידה למצרים היא אמנם אחת, לכאורה, אולם היא לא רק ירידה של בית יעקב הפיזי, היא כוללת בתוכה כגרעין את כל התוכנית הא‑להית העתידה. תוכנית זו חייבת לעבור מבחנים קשים. אולם מובטח לה שתשרוד, שתישאר לנצח. וכשעם ישראל יצא ממצרים, ומכל הגלויות, תהיה זו עלייה כפולה ומכופלת בכמות ובאיכות, בחומר וברוח, בטבע ובנס. באור רואים את חסד ה' בעינים, בחושך חשים זאת בעיני רוח, באמונה. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות.
