ספרא וסייפא

ספרא וסייפא

(לפרשת תולדות)

השימוש הנפוץ בימינו בצמד מלים אלו הוא בדרך כלל לשבח, על היכולת לשלב שני דברים שונים ומנוגדים זה לזה, הספר והסייף. אולם במקורותינו מצינו לכאורה תפיסה הפוכה, שלפיה אין אפשרות לשלב שני עולמות סותרים אלו. וכך נאמר במדרש (ויקרא רבה פר' ל"ה):

הסייף והספר ניתנו מכורכין מהשמים. אמר להם הקב"ה: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה, הרי אתם ניצולים מן הסייף; ואם לאו, סוף שהוא הורג אתכם.

הסייף והספר ירדו אפוא, מכורכין, לשם איום, על דרך הכתוב: אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאֻכלו.

ובמקום אחר (ע"ז י"ז ע"ב): אי ספרא לא סייפא ואי סייפא לא ספרא. אמנם שם מדובר בעלילה שהעלילו על ר' אלעזר בן פרטא, ואמרו עליו שגם לימד תורה בשעת השמד וגם גנב, והוא טען כלפיהם, ששני אלו - תרתי דסתרי הן; ואיך אפשר להאשים אדם אחד בשתי האשמות סותרות ומנוגדות זו לזו? אולם המשפט כולל משמעות עמוקה יותר, הכח והרוח אינם יכולים לדור בכפיפה אחת לכאורה. על כל פנים הביטוי המקורי "ספרא וסייפא" נושא משמעות הפוכה מהמקובל.

קול יעקב וידי עשו

שורש העימות בין שני עולמות אלו, נעוץ בשני האחים - יעקב ועשו. אופיים של שני אלו מנוגד ומנוכר זה לזה, עוד בטרם באו לאוויר העולם. ויתרוצצו הבנים בקרבה. זה מתיר ציוויו של זה, וזה מתיר ציוויו של זה. עולם הערכים של זה הפוך משל זה. מה שאסור לזה, מותר לזה, ומה שאסור לזה, מותר לזה.

משל להדס ועצבונית שהיו גדלים זה על גבי זה, וכיוון שהגדילו והפריחו, זה נותן ריחו וזה נותן חוחו.

החוח - הקוץ - דוקר את הבא עימו במגע ישיר; הריח נודף דרך האוויר, הוא מחייב חושים עדינים יותר, רוחניים יותר.

עשו הוא איש ציד, איש שדה. הוא נמצא בחוץ. יעקב - איש תם יושב אוהלים, הוא נמצא בפנים. ובדרכו של המהר"ל מפראג על הפסוק: הקול קול יעקב והידים ידי עשו. הקול בוקע ממעמקי הגרון, מהפנימיות. הידים הם האיבר המתפשט ביותר מהגוף החוצה.

תרבותו של עשו היא תרבות הכוח, הרושם החיצוני, ההישגיות המוחשית המיידית, הנהנתנות. תרבותו של יעקב היא תרבות הרוח, הלימוד, הערך המוסרי, האידיאלים המופשטים והרוחניים שאינם בהכרח בהישגיות מיידית, אלא בעתיד הרחוק.

לא ניתן לגשר כלל בין שני עולמות כה רחוקים. תהום אדירה פעורה ביניהם.

הוויכוח בין יצחק לרבקה

על רקע זה תובן היטב מדיניותו של יצחק להעניק את הברכה לעשו. כי מה הוא תוכן הברכה? טל השמים, משמני הארץ, רוב דגן ותירוש, יעבדוך עמים, הווה גביר לאחיך: ברכות כלכליות אלו מתאימות לעשו ולא ליעקב. מה הצורך ליעקב, איש הרוח, בכוח ובשפע כלכלי? ראויים כל אלו לעשו, והוא יספק ליעקב את הנחוץ לו.

אך כשנתבונן היטב בהבדל שבין ברכותיו של יעקב לברכותיו של עשו, נראה הבדל משמעותי. ברכת יעקב פותחת במילים ויתן לך הא-להים  מ ט ל  ה ש מ י ם  ומשמני הארץ. ברכת עשו פותחת במילים הנה  מ ש מ נ י  ה א ר ץ  יהיה מושבך ומטל השמים מעל. יעקב נושא קודם את עיניו לטל השמים, ורק אחר כך למשמני הארץ. הוא מכיר במי שנותן לו שפע כלכלי זה, ויתן לך הא-להים. עשו אינו מסוגל להגיע לרמה זו. משמני הארץ קודמים אצלו. אין איזכור של שם שמים בפיו. הטבע הוא חומרני כביכול, ללא מקור רוחני, וממילא ללא ייעוד רוחני. בברכת יעקב מוזכרים השלטון והסמכות; אך אצל עשו הברכה שונה לחלוטין, על חרבך תחיה. החרב היא אצלו מטרה ולא רק אמצעי.

רבקה לא רצתה שדגנה ותירושה של ארץ ישראל יפלו בחלקו של עשו, שינוצלו לזלילה ולסביאה, שהשלטון על ארץ ישראל יהיה בהנהגתו האלימה של עשו. רק יעקב איש הרוח ידע לנצל את הכוח והברכה שיינתנו לו למטרות אידיאליסטיות נשגבות. אין לנתק בין הכוח לבין הרוח, בין האוהל לבין השדה, כי ניתוק זה יביא אסון לשניהם. הכלכלה תיהפך לקלקלה והעוצמה הכוחנית לאלימות זוועתית. מאידך, הרעיונות הרוחניים והמוסריים יישארו מופשטים, נחלת כמה יחידים תמהוניים, ללא יישום, ללא השפעה, אם בכלל יוכלו לשרוד בעולם שבו השפע הכלכלי והכוח מסורים בידי אנשים מגושמים כעשו.

עצם קיומם של אנשי רוח בעולם גס ומגושם, מפריע לאנשי הזרוע. נוכחותם עלולה להגביל אותם ולרסן אותם. לכן מסוגלים הם לסלקם מעל דרכם.

ההרמוניה

ואכן כשיעקב נכנס ליצחק, והוא מריח את ריח בגדיו - ריח גן עדן נודף מהם; אותו גן העדן לפני קלקולו על ידי אדם הראשון. עבודתו ושמירתו של הגן נעשו כמצוה א‑להית, ללא חמדת הפרי האסור, שאין בו אלא תאווה לעינים וליתר החושים. ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. זהו השדה שלו, שבו יצא לשוח, להתפלל מנחה עם השיבולים הנעות לרוח היום. לא שדה הציד של עשו, אלא שדה תרומות של מעשרות ושביעית, של טהרה וקדושה. אכן צודקת רבקה. רק יעקב מסוגל להתייחס כך אל השדה ולהביאו לרמה רוחנית כזו.

ומה נאה אפוא פירושו של ר' אברהם, אחי הגר"א, בספרו "מעלות התורה" על הפסוק הקול קול יעקב והידים ידי עשו: כשהקול הוא קולו של יעקב - ראויים לו, ליעקב, ידיו של עשו. הרמוניה זו היא המושלמת, כשהידים משועבדות לקול הרוחני העולה מבפנים.

הבעיה שהצגנו בתחילת דברינו, אינה חייבת להיות מהותית. בישראל היא טכנית בלבד. אמנם כמעט שלא ניתן למצוא שאדם אחד יהיה גם איש רוח, גם איש צבא, וגם איש שדה; אם כי יצחק עצמו גילם באישיותו הרמוניה זו. אולם בברכה לדורות, לרבים, ידע שהדבר לא תמיד ניתן לביצוע. לכן סבר יצחק לחלק את הברכות. אולם גישתה של רבקה הכריעה. עם ישראל חייב לשאת בתוכו את כל התפקידים האמורים, תוך כדי חלוקת עבודה פנימית מתוך הרמוניה מלאה, כשאיש השדה רואה את עצמו שליחו של איש הרוח, ואיש הרוח רואה עצמו שליחו של איש השדה, וכל אחד מהם מעריך את חבירו ומשלימו, כאיברים שונים של גוף אורגני אחד. אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. תחושה הרמונית זו במלוא עומקה, היא ההכנה הנפשית החשובה ביותר לקראת הופעתה של האישיות המלכדת בתוכה את כל התכונות, ספרא וסייפא גם יחד: ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'... כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

toraland whatsapp