עבדו את ה' בשמחה
עבדו את ה' בשמחה
(לפרשת כי תבוא)
תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל - ועבדת את אויביך, אשר ישלחנו ה' בך, ברעב וצמא בעירום ובחוסר כל.
אין בתוכחה זו האשמה על עבירות מסוימות או על אי קיום מצוות. העבירה היחידה היא: אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה. גם אם אדם מקיים את כל התורה כולה, אם אינו עושה זאת בשמחה - עונשו חמור ביותר: גלות, שיעבוד, רעב, צמא, עירום וחוסר כל. הדברים תמוהים לכאורה, מדוע קיום מצוות כשלעצמו אינו מספיק? מדוע מגיע עונש כה חמור על העדר השמחה? אנו מבינים שהשמחה היא ערך חשוב ביהדות, אולם עד כדי כך?!
מוטיב השמחה
כשנתבונן בפרקים נוספים בפרשתנו, נמצא בהם רעיון דומה. לא אכלתי באוני ממנו, אומר המתוודה בסיום מחזור של הפרשת מעשרות ואכילתם (בפסח של השנה הרביעית והשביעית). כלומר, לא אכלתי את המעשר השני והרבעי בירושלים כשאני אונן ואבל. פירות אלו, מצוה לאוכלם בשמחה. גם כל הקרבנות חייבים להיאכל בשמחה ולא באבלות. וכבר אהרן הכוהן אומר למשה: ותקראנה אותי כאלה (מות נדב ואביהוא) ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'?! ואף משה הסכים עמו: וייטב בעיניו. וכן בהבאת הביכורים הפרשה מסתיימת בפסוק: ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך. ומכאן אמרו, אין קורין מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה (פסחים ל"ו ע"ב). על רקע זה מובנת גם פתיחת הפרשה: והיה כי תבוא אל הארץ. לדעת חז"ל, כל "והיה" - לשון שמחה (פתיחתא דאסתר רבה, י"א). ופירש בעל אור החיים (ריש פרשתנו) שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. ובעקבות דבריו יש להוסיף שמצוה זו יש לקיימה מתוך שמחה; אך מי שישב בארץ מתוך צער, אינו מקיים בצורה נאותה את המצוה. ואף על פי שארץ ישראל נקנית בייסורים, מסתבר שיש לקבל יסורים אלו לא רק באהבה אלא גם בשמחה. (בסוף מסכת כתובות מסופר על אמוראים שחיפשו דרכים מעשיות כיצד לקיים את המצוה לשבת בארץ בשמחה ולא בצער, כגון לשבת בחורף בשמש, ובקיץ - בצל, ועוד).
והשאלה במקומה עומדת: לשמחה מה זו עושה? מדוע השמחה היא כה עקרונית בעיני התורה עד שמצוות מסוימות נפסלות, אפילו בדיעבד, כשאדם מקיים אותן ללא שמחה (אכילת קדשים, למשל)?
השמחה - שלמות
התשובה לכך נמצאת בדרשת חז"ל על אכילת שלמים, האומרת שרק כאשר האדם שלם מותר לו לאכול שלמים. אבל כשהוא אבֵל, הוא פגום וחסר, ולכן אסור לו לאכול שלמים. כשהאדם שמח הוא אדם שלם. המצוה מתקיימת לא רק על ידי אבריו הפיזיים, אלא בהזדהות מלאה של כל כוחות נפשו, של כל אישיותו הפסיכו-פיזית. ההזדהות והמוטיבציה הן שלמות רק כאשר אדם שמח במעשיו. כאשר הוא שרוי בצער, המצוה פגומה. חסרות בה ההתלהבות ותחושת הסיפוק, שהינן חלק הכרחי מקיום מצוה מושלם. קיום מצוה אינו מעשה מכני של הגוף. הוא חייב לבטא את כל הרגשות של האדם. קורת רוח - סימן יפה הוא לקיום מצוה כהלכה. כשכל אישיותו של האדם - גם המוח, גם הלב - לא רק מסכימה למעשה, אלא רוצה ומעוניינת לעשותו במלוא הרצון והחשק. שלמות זו מתבטאת בשמחה.
קיום מצוות מתוך צער פירושו העדר הזדהות, העדר כוונה, העדר רצון אמיתי, אלא כמי שכפאו שד. המצוה שנעשית אז אינה שלמה ואינה לשמה. כי עבודת ה' לשמה פירושה התמסרות מוחלטת לרצון ה'. ללא שמחה ההתמסרות היא חלקית בלבד. מצוה אינה רק כמות מסוימת של אנרגיה גופנית שיש להשקיע בה, של הֶספק מסוים שיש לבצע. היא בעיקר איכות נפשית של רצון האדם המצוּוה להתקרב אל רצון ה' המצַווה. וככל שהמבוקש קרוב יותר, אמיתי יותר ורציני יותר, הוא גם ממלא את ליבו שמחה יותר. נמצא שהשמחה במצוה היא קנה המידה המובהק לרצוניותו של האדם ולרציניותו, ליחסו הנפשי למצוה. העדרה של השמחה מוכיח את ריחוקו הנפשי של האדם מהמצַווה ומהמצְוה גם יחד. לכן התוצאה הטבעית היא גלות, דהיינו: ריחוק מה'.
השמחה בקדושה
נשים לב לכך שהשמחה נדרשת יותר במצוות שיש בהן קדושה: אכילת קדשים, שבת וימים טובים, הבאת ביכורים ומעשר שני, וכן ישיבת ארץ ישראל. בעיקר נדרשת השמחה כאשר נוצר צירוף של ז מ ן מקודש עם מ ק ו ם מקודש, כגון, עלייה לרגל. ההתקרבות אל ה' במקום ובזמן מוסיפה שמחה, כמו קירבתם של ידידים ואהובים. וכן בלימוד תורה, פיקודי ה' ישרים משמחי לב. אי אפשר ללמוד תורה ללא שמחה. כי רק מי שצמא לשמוע את דבר ה' ולהבינו לאשורו נהנה מהדברים ושמח בהם כנתינתם מסיני. מי שאינו צמא אינו מסוגל לשתות. רק השותה מים ל צ מ א ו חייב לברך. הצמא הוא הנותן למים את טעמם. בלעדיו, המים תפלים וחסרי טעם. כמים קרים על נפש עייפה, מתאר זאת הכתוב. מי שלומד תורה ומקיימה מתוך כפייה, גם אם הכפייה היא עצמית, זו תורה דאוגה, מן השפה ולחוץ. אין היא חודרת פנימה לתוך תוכה של הנפש. אין היא מעלה את האדם לרמה הראויה. אין היא נבלעת באבריו ואין הוא מתמזג בה. חייב האדם להביא את עצמו לרמת הזדהות כה גבוהה עד שהוא והתורה, הוא והמצוה - יותכו למזיגה מלוכדת אחת. והביטוי לכך הוא שמחה. ועל זה אמרו חז"ל (ב"מ פ"ג ע"ב): שישו בני מעי, שישו.
וכן ישיבת הארץ. מי שיושב כאן רק משום שאין לו ברירה, או משום שהוא מצפה ליהנות מטובתה, אולם ללא הזדהות נפשית פנימית עמוקה - עלול להתאכזב מרות. הארץ אינה נוטה להאיר את פניה לבאים אליה מתוך גישה תועלתית. הבעיות שהיא יוצרת עלולות לאכזב את הציפיות המוגזמות ולהביא את האדם לתיסכול. אל הארץ יש לבוא בשמחה, באופטימיות, באמונה ובאהבה. וככל שהאדם מאיר פניו אליה גם היא מאירה את פניה אליו. מי שרואה בטוב ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה. הוא שמח על כל התקדמות ועל כל התפתחות. כי הוא רואה רק את הטוב ולא את הרע. מי שעולה לארץ ומתעלה בה בשמחה, הוא גם מכה בה שורש. הוא חש עצמו נטוע בגבולותיה המקודשים. אך מי שהיא עבורו רק טריטוריה שטחית בעלמא, חש עצמו זר ונוכרי כאן, ואז הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. וכבר חזה הנביא ירמיהו את השיבה ארצה בשני אופנים: קודם - בבכי יבואו ובתחנונים אובילם; ולאחר מכן - ובאו ורננו במרום ציון. האופן השני הוא המועדף, הוא הקבוע. ועל כך אנו מתפללים: שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו.
גיל ורעדה
השם "ימים נוראים" עלול להטיל מורא ולהציג ימים אלו באור מוטעה. אין ספק שימי הדין מטילים מורא ופחד. אולם בעיקרם הם ימים טובים. אסור להתאבל בהם, ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם (נחמיה ח' י'). אפילו יום הכיפורים, יום הצום הגדול, יום טוב הוא. לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים. גם יום הכיפורים חייב בסעודת שמחה. אלא שבגלל קדושת היום מקדימים את הסעודה ליום שלפניו. וכל האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי. דהיינו: מי ששמח בערב יום הכיפורים ומרבה באכילה ושתייה, מבטא בצורה הנכונה את קדושת היום הגדול. יחסו הנפשי אל היום הזה הוא יחס אמיתי, של הזדהות ושמחה. כפרתו שלמה יותר ואמיתית יותר מזה שאינו שמח בכפרתו. וגילו ברעדה, דרשו חז"ל: במקום גילה שם תהא רעדה. רצונם היה למנוע זחיחות דעת בשעת השמחה. אולם באותה מידה רשאים, ואף חייבים אנו, לדרוש גם להיפך: במקום רעדה שם תהא גילה. חייבים אנו לשמוח על הזכות הנופלת בחלקנו בשעה שאנו רועדים. כי הרעדה נובעת מתחושת הנוכחות הקרובה של ה'.
זוהי משמעותם האמיתית והעמוקה של ימים אלו. מי שאינו שמח בהם, אינו מזדהה עם עומק תוכנם, ואינו שומע את הד קולם האמיתי, שיש בו מסר כפול: לשמוע גם אל הרינה וגם אל התפילה.
