על הארץ ועל המזון
על הארץ ועל המזון
(לפרשת עקב)
ואכלת ושבעת וברכת - מכאן לברכת המזון מן התורה. על פי פשוטו של מקרא אין הכרח לפרש את המלה "וברכת" כמצות עשה, אלא כהמשך לתיאור העובדתי שיתרחש בארץ:
כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה... ארץ חטה ושעורה... לא תחסר כל בה... ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.
כלומר, תגיע לרוויה של טובה עד שתחוש צורך טבעי להודות לה' על רוב הטובה שגמל עמך. אולם חכמינו הבינו שכוונת הכתוב היא למצוה: להודות לה'.
ודוק בלשון הכתוב: התודה היא על ה א ר ץ הטובה ולא על ה מ ז ו ן . וכיצד למדו מכאן חז"ל מצוה לברך על המזון? ולא עוד אלא שהמצוה מחייבת בכל מקום בעולם, גם בחו"ל. ואף על פי כן, גם בחו"ל כוללת ברכת המזון ברכה מיוחדת על הארץ, ומי שלא אמר אותה, לא יצא ידי חובתו. מה ענין ארץ-ישראל אצל מזון שכולו גדל ונאכל בחו"ל?
ההודאה הטבעית
ברכה, מן הראוי שתהיה ספונטנית ונובעת באופן טבעי מן הלב. אדם חייב להכיר תודה למי שעשה לו טובה ולחוש צורך להודות לו. ומשום שזוהי תחושה טבעית, היא גם מצוה; כשם שצדקה היא מצוה וכל מעשה טוב הוא מצוה. ואם היינו ברמה הרוחנית המושלמת, כל תרי"ג המצוות היו טבעיות לנו. גם אברהם קיים את כל התורה כולה לפני שניתנה, בעצתן הטבעית של כליותיו, ואין בכך בכדי לגרוע מהגדרתן של המצוות בתור שכאלו. אדרבה, המושג ה ו ד א ה כולל בתוכו שתי משמעויות: גם ת ו ד ה וגם ה ו ד א ה בתביעה המופנית אליו. והא בהא תליא. אדם מודה למי שהוא מכיר בו כבעל טובתו. אלמלא הכרה זו לא היה חש מחויבות להודות לו. אדם אינו מודה על דבר שהוא בלאו הכי שלו, אלא על דבר שניתן לו כטובה. המזון שאנו אוכלים, אף על פי שקנינו אותו, בישלנו אותו, ואף גידלנו אותו - הוא אינו שלנו. ה' הוא הזן ומפרנס לכל. הוא המוציא לנו לחם מן הארץ. הוא המאפשר לנו להנות ממנו. עלינו להודות בכך ולהודות על כך. תרתי משמע.
אלא שזהו ההבדל בין הארץ לחו"ל. כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה. כלומר, בחו"ל יכול אדם לשגות בטעות כאילו הוא האדון הבלעדי למעשי ידיו. כביכול אין לו א-לוה. בארץ יש א‑לוה, והאדם חש בעליל שכוח עליון מנהיג אותו.
ההשגחה המיוחדת בארץ ישראל
זהו הרעיון המרכזי של הפרשה כולה:
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים.
אמנם יש מעלה לארץ ישראל על פני ארץ מצרים, בכך שאין אתה צריך לנדד שינה מעינך ולעמול ולשאוב מים ממקור נמוך למקום גבוה, אלא אתה ישן על מיטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה. אך מאידך יש כאן גם חיסרון לא קטן. אינך יכול לתכנן את החקלאות בארץ. לעולם אינך יודע כמה משקעים ירדו. בשנה אחת - בצורת קשה. ובשנה שלאחריה - כמות כפולה מהממוצע השנתי. אין חוקיות טבעית וקבועה. הגשם תלוי ברצון ה' בלבד. תושבי ארץ ישראל חשים את התלות המתמדת שלהם בהשגחת ה' עליהם. ארץ אשר... תמיד עיני ה' א-להיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה. הגשם הוא רק אחד המאפיינים של ההשגחה המיוחדת על ארץ ישראל. אולם יש עוד תחומים שבהם ההשגחה ישירה. כך הוא בביטחון, כך הוא בכלכלה, וכך הוא בעלייה. זה המקום שמערכת החיים בין ה' לאדם היא רגישה ביותר. לכן יש צורך להיזהר כאן יותר מכל מקום אחר בשמירת המצוות. והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה... ושמר ה' א-להיך לך את הברית ואת החסד... ואהבך וברכך והרבך. גם דברים קלים, שבדרך כלל אדם דש בעקביו, בארץ ישראל הם נחשבים לחמורים, בגלל רגישותה המיוחדת. אין כאן התנאה תועלתית, שכדאי לנו לשמור מצוות בארץ כדי להתברך בפרי בטן, בדגן ובתירוש; אלא הדגשתה של התנאה ערכית, המתבטאת במערכת היחסים הרגישה והעדינה המיוחדת לארץ ישראל. שכל התנהגות יושביה גוררת אחריה התייחסות א-להית מתאימה. כי הארץ הזאת אינה שלנו, אלא ארץ ה', ארץ הקודש.
ארץ טובה ורחבה
ומשום כך בארץ יש להיזהר ביותר מגאווה והתפארות עצמית:
השמר לך פן תשכח את ה' א-להיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו... פן תאכל ושבעת... וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' א-להיך... וזכרת את ה' א‑להיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל.
השביעה היא שעלולה לגרום לגאווה יותר מכל. אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. שמנת עבית כשית... ותשכח א-ל מחוללך. ברכת המזון אחרי האוכל, ייעודה הוא להחזיר את האיזון הנפשי לאדם, להודות למי שהוציא לו לחם מן הארץ ולהודות לו. המצוה אמנם מיועדת יותר לארץ ישראל, בגלל אופיה המיוחד של הארץ, אולם הרעיון נכון לכל אתר ואתר. ה' זן את העולם כולו בטובו, ונותן לחם לכל בשר (המילה "כל" חוזרת שבע פעמים ! בברכה הראשונה). ה' משגיח ומפרנס את כל היקום כולו, אלא שארץ ישראל היא המרכז שממנו מתפשטת ההשגחה ליתר חלקי היקום. היא אבן השתייה שממנה הושתת העולם. וממנה שותה כל העולם. וכדברי חז"ל (תענית י' ע"א):
ארץ ישראל משקה אותה הקב"ה בעצמו, וכל העולם כולו על ידי שליח... ארץ ישראל שותה מי גשמים, וכל העולם מי תמצית... ארץ ישראל שותה תחילה, וכל העולם לבסוף.
רצונם לומר שהמפה הסינופטית של העולם כולו תלויה בכל חלקיו. רמה ברומטרית במקום אחד גורמת לשקע במקום אחר. שינוי במזג האוויר בקצה האחד של העולם משפיע בעקיפין, בסופו של דבר, על הקצה האחר. את החוקיות של התנודות על המפה הזאת אנו יודעים. אולם אין אנו יודעים את סיבתן הראשונה ואת מגמתן. באו חז"ל והסבירו לנו שה', המחולל את כל המערכת המסובכת הזאת, רואה לפניו ראשית כל את ארץ ישראל, ולמענה מתחוללות כל התנודות. מכאן ואילך הן פועלות כביכול באופן "טבעי" ("על ידי שליח" בלשון חז"ל), אולם ארץ ישראל היא המרכז. היא התכלית. למרות שכמות המשקעים בארץ היא זעומה יחסית. ויפה דייק ה"שפת אמת" על הפסוק אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך... הרי ההבדל בין ארץ ישראל למצרים הוא בשיטות ההשקאה ולא בזריעה, ומדוע הוזכרה בכלל הזריעה בפסוק זה? ותשובתו היא, שהזורע בארץ ישראל לא רק לעצמו הוא זורע אלא לעולם כולו. כי באמצעות הזריעה וקיומה בארץ ישראל מתברך כל העולם.
ארץ טובה יוצרת עין טובה. אדם טוב אינו יכול להיות איגואיסט, הוא חייב להיות אלטרואיסט. ארץ טובה היא בהכרח רחבה, רחבת עין ורחבת אופק לראות בטובם של כל הבריות. אולם זאת רק בתנאי שהאדם מתייחס לארץ ישראל לא כאל פיסת קרקע כלכלית-תועלתית, אלא כאל ערך מקודש. הברית והתורה חייבים להיכלל בברכה זו, בלעדיהם אין זו ארץ-ישראל הערכית והמקודשת. ועם זאת, ודווקא משום כך - כדי שהארץ תתפתח כערכה, מכל בחינותיה, הפיזיות והרוחניות גם יחד - יש צורך במלכות מיוחדת, מלכות בית דוד, ובעיר הבירה המקודשת, ירושלים.
המלים וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, מכילות בתמציתיות מופלאה את כל אשר הבינו חז"ל והרחיבו בנוסח ברכת המזון. העולם כולו מכאן, וירושלים ובית דוד מכאן, כשבתווך הארץ על משמעותה העמוקה, ארץ של ברית, תורה וחיים של קדושה.
כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
