ציון במשפט תִפדה - זכותנו על הארץ
ציון במשפט תִפדה
זכותנו על הארץ
(לפרשת דברים)
נאום התוכחה הראשון של משה, המשתרע לאורך פרשת "דברים", עוסק בשלושה אירועים בלבד, מתוך שלל האירועים שאירעו במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר: מינוי השופטים, חטא המרגלים וכיבוש עבר הירדן. אירועים אחרים נדחו לנאומים אחרים, כגון: מעמד הר-סיני (בפרק ה') וחטא העגל (בפרק ט'). אין כאן סדר כרונולוגי. לכאורה אין גם כל מכנה משותף בין שלושת הדברים שבהם בחר משה להזכיר בנאומו הראשון. מהי אפוא כוונת משה בנאומו זה?
צדק לפניו יהלך
מעניין הדבר, שגם כאן וגם בפרשת יתרו הוקדמה פרשת מינוי השופטים (למרות שלדעת מפרשים רבים אירע הדבר אחרי מתן-תורה). הצדק והמשפט קודמים, הן למתן תורה והן לכיבושה של ארץ-ישראל. בלי צדק ומשפט - אין חברה, אין עם ואין ארץ. אין מי שיקבל תורה, ואין למי לתת את הארץ. בלי חוק ומשפט - אין לנו זכות על הארץ, ואין לנו זכות קיום בה. על שלושה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום. וכן עולמו של עם ישראל, המושתת על התורה ועל הארץ, לא ייכון אלא על בסיס זה. לכן, כבר בתחילת דרכו של עם ישראל, עוד במרה, נאמר: שם לו חוק ומשפט.
הֶסדר חוקי במזרח התיכון
משה מאריך מאוד, בפרטי פרטים, על מעמדם של העמים היושבים בעבר הירדן המזרחי. התרשמותנו היא שכוונת משה להעמיד את זכותו של כל עם באזור על בסיס משפטי איתן. מואב ועמון היו בעבר ארץ רפאים, אולם ניתנו לבני לוט לירושה. שעיר היתה בעבר ארץ החורים, אולם בני עשו יירשום... כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה' להם. לכן נאסר עלינו לכבוש את ארצות אדום, עמון ומואב. יש חוק ומשפט בארץ ישראל. סיחון ועוג כבשו חלקים מעמון וממואב. אך הם לא היו מבני אברהם, לכן אין להם שום זכות חוקית על ארץ ישראל. אף על פי כן הציע להם משה שלום, והיה נמנע מלכובשם, אילו היו נותנים לפחות זכות מעבר לישראל. אולם הם תקפו ראשונים, ועם ישראל נאלץ להתגונן וכבש את ארצם, ובכך החל לרשת את נחלתו בארץ-ישראל. זהו ההסבר המשפטי להתנחלות בעבר הירדן המזרחי. ארץ-ישראל איננה הפקר. לכן אי אפשר
שתשרור בה הפקרות. יש כאן סדר ותכנון. אין אומה נוגעת בחברתה כמלוא הנימה. ורק כשהשתבשו הסדרים (ולא במקרה...), הותר לעם ישראל לרשת את ארצו על פי המתוכנן.
המוטו המרכזי בנאומו של משה הוא: שמע אל החוקים ואל המשפטים... למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ, כי הארץ היא ארץ ה', עיר הצדק, קריה נאמנה.
במה טעו המרגלים
פרשת המרגלים נמצאת בתווך, בין מינוי השופטים מכאן, לבין ההסבר המפורט והמדוקדק על מעמדם המשפטי של העמים היושבים בארץ מכאן. אף היא קשורה כנראה בשאלת החוק והמשפט. המרגלים סברו בוודאי לתומם, שמאחר שהארץ הובטחה לאברהם אבינו, ויש כבר חזקה משפטית על הארץ, התנחלותם של ישראל בעצם תיעשה מאליה. עמי כנען יגישו לעם ישראל את ארצם על מגש של כסף... והנה להפתעתם עולם כמנהגו נוהג. איש מן הכנענים (חוץ מהגרגשי) לא העלה על דעתו לפנות מקום לעם ישראל העומד להכנס ארצה. הערים בצורות; הכרמים מעובדים; תושבי הארץ רואים את עצמם נטועים חזק במקומם, למרות היותם פה רק דורות מעטים. אין להם שום מחשבה לשתף גורם נוסף ולחלק עמו את נחלתם בארץ. אדרבה, עם ישראל הינו גורם זר, לדעתם, במזרח התיכון. יש לו אמונה משלו ותורה משלו. הוא משונה ומוזר. כחגב הוא נחשב בעיניהם. כארבה - פולש זר - הבא לאכול את טוּב הארץ. בשיחותיהם עם תושבי הארץ הציעו, מן הסתם, התרים שיתוף פעולה לתושבי הארץ. אולם התשובות היו, כנראה, זלזול מוחלט, כענקים המסתכלים על נמלים. להצעות השלום הישראליות הגיבו התושבים המקומיים בחרחור מלחמה, בהגברת הביצורים ובהגבהת החומות. בטוחים היו בכמוּתם, בעוצמתם ובזכות קדימתם. מאוכזבים ומתוסכלים חזרו התרים מארץ-ישראל לאחיהם בקדש ברנע. מאבק קשה נכון להם, מאבק העלול להימשך דורות רבים. בעיקר גדול היה המשבר הפסיכולוגי. אמונתם של הכנענים בצדקת דרכם, רופפה את אמונתם של המרגלים בצדקת דרכו של עם ישראל. במה זכותו של עם ישראל, העומד רק בתחילת כניסתו לארץ ישראל, גדולה מזו של היושבים בה כבר כמה דורות? לא רק גבוהים בקומה נראו הענקים בעיני הישראלים, אלא גדולים בזכותם החוקית. יש להם עץ גדול להישען עליו, כל "שוחר צדק" יעיד על כך. ונחנו מה? מה זכותנו? וממילא, מה כוחנו ומה גבורתנו? גם אם נצליח לכבוש חלקים מהארץ, עצם העובדה שכבשנו את ארצם של אחרים לא תיתן מנוח לכף רגלנו. אנחנו נצטרך לכבוש, לשלוט; והכיבוש, כידוע, משחית...
אכן הכיבוש משחית כאשר מתייחסים אליו כאל "כיבוש" ונטילה בכוח מבעלים חוקיים. אולם לא זכות הכוח קובעת בארץ ישראל אלא כוח הזכות. עמי כנען, כמו סיחון ועוג, פלשו לכאן רק לפני כמה דורות, בזכות הכוח. ואילו ישראל באים בשם ה' - החל רש כאשר דבר ה' א-להי אבותיך לך, אל תירא ואל תחת - לא כעבד המתפרץ מיד אדונו ומחפש לו מפלט שב ישראל לארצו, אלא בשם החוק והצדק הא-להיים השוררים בעולם. יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. עוד בראשית דרכה של ההיסטוריה האנושית יועדה הארץ לעם ישראל (עיין רש"י הראשון על התורה). ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' א‑להיכם, מטיח משה כלפיהם. העדר האמונה בה' הוא המשמיט את הבסיס המוסרי והחוקי מזכותו של עם ישראל על ארצו. העדר האמונה הופך את עם ישראל לנוודים, חסרי ארץ, הבאים לשדוד ארץ לא להם. התוצאה המתבקשת היא אחת משתי האפשרויות:
א. דימוי עצמי מושחת של כנופיית שודדים.
ב. המשך הנדודים במדבר.
ה' העדיף את האפשרות השניה, המוסרית יותר, המתאימה יותר לאופיו של עם ישראל. ומאז אותו ליל בכייה של חינם, בגלל התרופפות האמונה, בוכים אנו בכייה לדורות וממשיכים להיות עם ללא ארץ. כי גם בהיותנו בארץ, ללא הבסיס האמוני - הארץ מושמטת מתחת רגלינו, עד אשר נשוב לאמונתנו האיתנה, ואז ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה. כלומר רק כאשר נכיר במשפט הא-להי ובצדק הא-להי, נוכל להיפדות ולשוב ולהיבנות בעיר הצדק, שהיא גם קריה נאמנה, קריית האמונה והאמת.
השלום הצודק
הצדק הא-להי אינו מצדיק גרימת סבל לאף אדם. את זכותו על ארצו חייב עם ישראל לממש, ראשית כל, בדרכי שלום. הנחה אקסיומטית זו, קדומה היא. על הפסוק: ואשלח מלאכים ממדבר ק ד מ ו ת אל סיחון מלך חשבון דברי שלום, דרשו חז"ל: מן התורה שקדמה לעולם. סירובו של סיחון להיענות להצעתו של משה נבע מחוסר אמונתו של סיחון בבורא העולם ומנהיגו. ויצא סיחון לקראתנו והוא וכל עמו למלחמה יהצה... ויתנהו ה' א‑להינו לפנינו. אילו היה סיחון מוכן להכיר בה' כמנהיג הסדר העולמי, לא היה עושה את טעותו המרה. הבסיס לשלום אמיתי הוא אחד בלבד: הכרה של עם ישראל ושל העולם כולו במקור הצדק והמשפט האחד והמוחלט הקיים בעולם. אי ההכרה במקור הצדק היא שורש הבעיה, הן של עם ישראל, והן של העולם כולו.
הציפייה לבניינו מחדש של בית ה' בראש ההרים נובעת מהשאיפה למימוש חזון הצדק, האמונה והשלום, כי הא בהא תליא: והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה', אל בית א‑להי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. וכאשר ישוב המשפט והצדק למכונו, ושפט בין הגויים והוכיח עמים רבים - רק אז יתקיים - וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
