שלום לרב,
המשנה בחלה פרק ב’ משנה ג’ אומרת:
"מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה, יעשנה קבין, ואל יעשנה בטומאה. ורבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה, ואל יעשנה קבים"
מסביר קהתי שלפי ת"ק אדם טמא טוב לו שלא יכניס עצמו לחיוב הפרשת חלה מאשר שיחייב ויצטרך להפריש וממילא יצטרך לשרפה ונמצא מטמא תרומה בידיים. ור"ע חולק.
וכתב הרב ברטנורא, והרמב"ם, וקהתי שהלכה לא כר"ע.
אם כן, בימינו שכולנו טמאים האם עדיף שלא נכניס את עצמינו לחיוב חלה ונעשה עיסה פחותה תמיד מאילו וחצי וקצת ולא כמו מנהג ישראל שכאשר יש חולה, או כסגולה לשלום בית, נשים מכניסות עצמן דווקא למצב של חיוב בהפרשת חלה?
בס"ד
שלום וברכת ד'
עיין רמב"ם בכורים פ"ח הי"א, שם פסק כר"ע כשאין מקווה קרוב אליו ד' מיל. וכתב הרדב"ז שם שהדין כת"ק כשיש אפשרות לאכול את החלה, אבל כשכולנו טמאי מתים ואין אפשרות לאכול את החלה, במקרה כזה יש לפסוק כדעת ר"ע, וכפי שפסק הרמב"ם בהלכותיו, וכן כתב במשנה ראשונה (פ"ב מ"ג ד"ה ואל יעשנה). על כן להלכה שאנו טמאי מתים אין מקום להקפיד כדעת ת"ק, ועדיף כר"ע כדי להכניס ברכה בעיסה.
בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
