התשובה
את דברי התורה שחלה עליהם חובת גניזה, ניתן לחלק לשלושה סוגים עיקריים.
א. דברי תורה הנחשבים לתשמישי-קדושה
דברי תורה שכתוב בהם שם משבעה שמותיו של הקב"ה (להלן: "שמות"), יש איסור מן התורה למוחקם. כמו כן ספרי קודש אשר כתובים בהם פסוקים שלמים מהתנ"ך, אף שאין בהם "שמות", יש איסור מדרבנן למוחקם. אין להקל במקרים אלו, גם כשמדובר בדברים מודפסים על נייר ולא בתשמישי קדושה על קלף.
ב. ספרי קודש של תורה שבעל-פה, שאין כתובים בהם פסוקים שלמים או "שמות"
גם ספרי קודש כאלו יש חובה לגונזם כתשמישי קדושה. כיוון שהם פירושים לכתבי הקודש, הם נכללים באיסור של ביזוי כתבי הקודש ואסור לאבדם ולבזותם, וגם אם הם קרועים לא פקעה קדושתם.
ג. דברי תורה שנדפסו לקריאה או ללימוד באופן זמני, ואין בהם "שמות" או פסוקים
בקבוצה זו נכללים "עלי הגהה" - דפים שמדפיסים לצורך הגהת ספרי קודש בטרם הדפסתם הסופית; כן נכללים גם עלוני שבת שיש בהם דברי תורה, ללא פסוקים או "שמות". לגבי דברי תורה כאלו פסק מו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א שאין חובה לגונזם לפי דעת רבים מן הפוסקים. כיוון שהם נכתבו ללימוד זמני ואין בהם "שמות" או פסוקים, לפיכך אין הם בגדר תשמישי קדושה, אך אסור לבזותם, כיוון שדינם הוא לכל הפחות כמו תשמישי מצווה.
סיכום: עלוני-שבת שכתובים בהם פסוקים שלמים או שמות משמותיו של הקב"ה (להלן: "שמות") - טעונים גניזה. לפיכך יש לגזור מהעלון את הפסוקים ואת ה"שמות", ואותם יש להניח בגניזה. את שאר העלון יש להניח כשהוא עטוף, במכלים למִחזור נייר. אסור להניח העלונים בפח האשפה בשום צורה שהיא, אפילו אם הם עטופים, כיוון שלאחר מכן הם יחזרו ויתערבו עם שאר האשפה, וייגרם להם ביזיון.
