קינות בתשעה באב

השאלה:

א'' כתבת שרצוי להמנע מלחן מערב-אירופאי לקינה "אלי ציון"
שהוא קרוב למארש. הלחן הזה קיים שנים רבות בהרבה קהלות
והפך לנכסי צאן ברזל שלהן. והרי יש קהלות רבות המשתמשות
במנגנות שמחות דוקא: למגלת איכה ולקינות אחרות (הקורדים
במיוחד, למשל) והרי כולנו קוראים בתורה במנגנה השמחה
היומיומית, וגם בהפטרה את שני הפסוקים האחרונים. ועוד רבות
הדוגמות. שמא יש מגמה להוסיף חומרות על מה שנהגו בכל העדות
עד היום? בדומה לשינוי שחל בענין ממתי ממעטים בשמחה. ברצוני
לכתוב בענין זה בעלון המקומי בעוד שבוע. לכן אשמח לתשובה עד
יום ב''.
בברכת התורה

התשובה

הרב יעקב אריאל |

את אותה נעימה אפשר לשיר בלחן מזרח אירופאי שהוא כנראה המקורי
(חוקרי המוסיקה היהודית מצאו שבלחן זה נוהגים לומר גם את המילים
"בחג המצות ובחג השבועות ..." במוספי הרגלים כדי להזכיר את
החורבן) משום מה במערב אירופה הפך הלחן למרש. חזרה הגיונית
לשורשים אינה נחשבת ל"חומרה". ובכלל איני מבין איזו "חומרה" יש
בהעדפה של לחן כל שהוא.
אנו נוהגים לומר גם את הקינה של ביאלר על השואה בנעימה המזרח
אירופאית. לא מתקבל על הדעת לשיר קינה זו בקצב של מרש.
את התורה קוראים בנעימה הרגילה אולם ללא סלסולים ובקול נמוך
כמו התוכחות. בהפטרה רק את הפסוק האחרון קוראים בנעימה הרגילה
המשמחת

toraland whatsapp