התשובה
איסור הסירוס נאמר בתורה (ויקרא כב, כד): 'ומעוך וכתות ונתוק וכרות... לא תעשו'. וכן נאמר 'לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה''. מפסוקים אלו למדו חז"ל שאין לעשות באברי ההולדה הן של בני אדם והן של בעלי החיים פעולה שגורמת להם לאבד את יכולת ההולדה לצמיתות. איסור זה הוא גם אם לא ניתן לראות את הפגיעה עצמה.[1] וכך נפסק ב'שלחן ערוך' (אה"ע סי' ה סע' יא.) 'אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף...'. איסור זה הוא גם בצינורות הזרע, כפי שמובא ב'שלחן ערוך' בהמשך:
ובא אחר וכרת חוטי ביצים, או שבא אחד ומעך את הגיד, ובא אחר ונתקו, ובא אחר וכרתו, כלם לוקים ואע"פ שלא סירס אחרון אלא מסורס (שהרי כבר היה מסורס), בין באדם בין בבהמה, חיה ועוף.
אם כן, גם קשירה של צינורות הזרע, שגורמת לסירוס בעל החיים, אסורה. ובפשטות נראה שעל אף שניתן לתקן את הדבר, מכל מקום יהיה אסור לקשור את צינורות הזרע. זאת כיוון שהתיקון דורש התערבות נוספת, ואינו תיקון שיבוא ממילא (כפי שמתרחש בעיקור הורמונלי), ולכן בסיום הניתוח לקשירת הצינורות, בעל החיים מסורס לכל דבר. ואכן נראה שרוב הפוסקים נוטים לאסור, כפי שכתב ב'אגרות משה' (אה"ע ח"ד סי' יז)[2]:
מכיוון שאי אפשר להתרפא אלא על ידי ניתוח לתוך הגוף... ברור שהוא איסור גמור ואסור אף באישה.
אמנם יש מן הפוסקים שכתבו שאם הסירוס אינו קבוע וניתן להתרפא ממנו, אין זה גדר של הסירוס האסור, וכתבו כן גם בנוגע לסירוס שנעשה על ידי אדם[3]. למעשה הורה לנו הגר"י אריאל שליט"א שמכיוון שלפוסקים רבים איסור הסירוס בנקבות הוא מדרבנן, ניתן להקל ולהתיר קשירת חצוצרות הנקבה. אך בזכרים אין להתיר פעולה זו, מכיוון שאיסור הסירוס הוא מן התורה, ופוסקים רבים אסרו כל פעולה שפוגעת באברי הזרע, וכן מכיוון שתיקון הסירוס אינו בא מאליו אלא על ידי ניתוח.
