התשובה
הרמב"ם[1] והשו"ע[2] פסקו כדעת חכמים, שרק היוצא מן השורשים חייב בערלה. לדעתם אם גזמו עץ או לחילופין עשו הרכבה בגובה נמוך, אין צורך למנות שוב שנות ערלה. שיטת הרא"ש[3] היא שיש הבדל אם התחדשות העץ היא מעל גובה טפח או מתחת לגובה זה. ברור שיסוד הדין של החיוב המחודש של העץ בערלה הוא מדרבנן, מפני מראית העין.
בנידון דידן, גם לאחר הגבהת האדמה נותר גזע, אף אם גובהו פחות מטפח עד מקום צמיחת הזמורה החדשה, ולכן לדעת הרמב"ם והשו"ע אין למנות שוב שנות ערלה, וכך היא ההלכה מעיקר הדין.[4] אמנם יש שחששו לדעת הרא"ש,[5] אך לענ"ד בנידון דידן גם לדעת הרא"ש אין מקום לחשש. הרא"ש מחמיר בשני מקרים: א. כשמדובר ב'ילדה' שעדיין לא יצאת משנות הערלה, וכיוון שהיא אינה גדלה מעל טפח, היא נשארת באיסורה, מפני 'דמתחזיא כבת שתא'. ב. כאשר קצצו את העץ, והקיצוץ הוא אשר גרם להנמכתו של העץ לגובה של פחות מטפח. בנידון דידן, ההתחדשות של הרוכב נעשתה כאשר שאר הגפן הייתה גדולה ומפותחת. רק לאחר מכן, כשהזמורה החלופית התפתחה, גזמו את הרוכב הישן. הסיבה שבגללה נותרה הגפן בגובה של פחות מטפח היא בעקבות הקִלטור שהרים את האדמה, ולא בגלל הגיזום או ההתחדשות של הרוכב. כמו שלא יעלה על הדעת לחייב שנות ערלה לעץ בוגר בגלל הגבהת האדמה עד לגובה ההרכבה, גם לדעת הרא"ש, כך גם בנידון דידן. בעת הגבהת האדמה כבר צמחה הזמורה החדשה לגובה ההדליה, ואין זה מענייננו שמן האדמה ועד למקום צמיחת הזמורה יש פחות מטפח.
לסיכום, לענ"ד אין שום בעיה של התחדשות הגפן בפחות מטפח, כשהדבר נגרם עקב הגבהת האדמה כדלעיל – אין בגפן זו חשש ערלה, והענבים מותרים באכילה גם למהדרין מן המהדרין.
