התשובה
איסור אכילה והנאה מערלה אינו כולל את כל חלקי העץ, אלא האיסור הינו רק מפרי העץ בלבד אך שאר חלקי העץ מותרים באכילה ובהנאה, שנאמר "וערלתם ערלתו את פריו", פרט למי גפנים ועלין ולולבין ולסמדר שאינן פירות. וכן פסק הרמב"ם (הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ"ט הי"ג)[1]:.
העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותר בערלה וברבעי, והענבים ששרפם הקדים והפסידן,
במשנה במסכת ערלה (פרק א משנה ז) חלקו התנאים בהגדרת שרף היוצא מעץ התאנה:
רבי אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים בשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהם פרי:
הריבמ"ץ ביאר, שמחלוקת התנאים האם השרף עצמו נחשב פרי ואסור ליהנות ממנו, או שהשרף אין נחשב פרי העץ ואין איסור הנאה ממנו:
ר' אליעזר המעמיד החלב בשרף העורלה אסור. מפני שהשרף פרי הוא, לא שנא שרף עוקרין, לא שנא שרף פגין, ולא שנא שרף עלין.
א"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין של עורלה פטור, דלאו פירא נינהו.
בשרף הפגין, פי' בחלב התאנים כשהן בוסר[2], אסור, מפני שהפגין בוסר פרי, לכך שרפן אסור.
דעת ר"א השרף עצמו מכל חלקי העץ נחשב פרי ולכן אין להעמיד גבינה מכל שרף שהוא, לדעת ר"י השרף אינו נחשב פרי ולכן אין לאסור להעמיד את הגבינה בשרף העלים או שרף העיקרים, מ"מ הפגים אסורים בהנאה משום שהפרי הוא "ערלה"[3], ולכן ואסור ליהנות ג"כ מן השרף היוצא מן הפגים.
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק טז הלכה כו)[4] פסק כדעת רבי יהושע שרק שרף הפגים ערלה ואסורים בהנאה.
המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה, או בקיבת תקרובת עכו"ם, או בחומץ יין של עכו"ם הרי זו אסורה בהנייה, אע"פ שהוא מין בשאינו מינו ואע"פ שהוא כל שהוא שהרי הדבר האסור הוא הניכר והוא שעשה אותה גבינה.
אלא שמ"מ יש מקום ולהתיר למרוח "חלב התאנה" על גבי יבלות, אף שיש בהם איסור ערלה. מחמת שאין זו הנאה כדרכה (שכדרך הנאתה זה כגון להעמיד חלב) ולצורך רפואה מותר, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ה הלכה ח)[5].
במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה.
לכן הלכה למעשה אף שפגי תאנים יש בהם איסור ערלה מ"מ מותר למרוח את השרף – "חלב התאנה" על היבלות, משום שמעשה זה הינו הנאה שלא כדרכה לצורך רפואה, והערלה מותרת אף שלא במקום סכנה.
[1] וכן נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן רצד סעיף ב.
[2] וכן כתב הרע"ב (ד"ה בשרף הפגים) שרף הנוטף מן הפירות שלא בשלו כל צרכן.
[3] אכן הירושלמי (ערלה פ"א ה"ז) דן האם האיסור הוא משום ששרף פגים נחשב פרי או משום שהפגים נחשבים פרי ולכן אף המיץ שיוצא מהם אסור בהנאה, נ"מ לעניין הנאה משרף פרי תאנה של תרומה. מ"מ משמע בריבמ"ץ שנקט שהפגים הם הפרי ולכן השרף היוצא ממנו אסור בהנאה.
[4] וכן הוזכר בבית יוסף יורה דעה סימן רצד אות ז ד"ה כתב הרמב"ם "[בדק הבית] כתב רבינו ירוחם נתיב ט"ו אות ל"א (קמא ע"ג) שמעמיד בשרף פגי ערלה אסור כי סמדר מותר ופגין אסור משום ערלה (ערלה פ"א מ"ז) אבל בפגין של נטע רבעי אפילו של כרם הנוהג בזמן הזה מותר כדאמרינן (ירושלמי שם פ"א ה"ה) פרי אתה פודה ולא בוסר ולא פגין עכ"ל ".
[5] וכן פסק השו"ע יו"ד סי קנה סע' ג.
