שתילת עצים לשם ייבוש עצים קיימים

התשובה

תשובה:

א. דעת כל הפוסקים אין היתר לגרום לעץ למות. אלא שקיימת מחלוקת בפוסקים בחומרת האיסור של גרם עקירה, האם זהו חלק מאיסור התורה "לא תשחית את עצה", או שזהו איסור עקירה בגרמא ולכן זו פעולה האסורה מדרבנן.

ב.  לפיכך, כאשר יש מצב שמבחינה הלכתית עקירת העץ אסורה, אין היתר לעשות פעולה שתביא להמתת העץ, כיוון שבעקירת עצים לא רק מעשה העקירה אסור, אלא נאסרה כל פעולה שכתוצאה ממנה ימות העץ.

 

הרחבת הדברים:

איסור בל תשחית בגרמא מפורש בדברי חז"ל שהרי הם דרשו את הפסוק (דברים כ, יט): "לא תשחית את עצה", שאפילו השחתה עקיפא אסורה, כדרשת הספרי (דברים פרשת שופטים פיסקא רג ד"ה להילחם): "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן - אין לי אלא גרזן מנין אף למשוך הימנה אמת המים תלמוד לומר לא תשחית את עצה בכל דבר...".

הביטוי "למשוך הימנה אמת המים", הוא סוג של השחתה עקיפה, כי כאשר קיימת אמת מים שזורמת לעץ פרי מסויים ומטים את האמה וגורמים שהעץ יתייבש זה עדיין בכלל האיסור של "לא תשחית את עצה", למרות שהוא לא נגע כלל בעץ אלא עשה מעשה אחד וכתוצאה ממנו האילן התייבש, ולמרות הכל זה נחשב קציצת האילן. וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ו ה"ח):

"אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר "לא תשחית את עצה" וכל המשחית לוקה....".

לכאורה מדובר כאן על איסור דאורייתא ובפשטות כך למדו הרדב"ז הל' מלכים שם ד"ה אין קוצצין; והלחם משנה שם ד"ה אין; בדעת הרמב"ם[1].

פשוט שלמרות שמניעת אמת המים הוא סוג של גרמא, למרות הכל נראה לאור דברי הרמב"ם שבפשטות הדבר אסור מן התורה.

כך גם כתב בשו"ת ערוגות הבושם סי' קכ מדברי הרמב"ם שם, אע"פ שבוודאי אדם לא ניתן לחייב על כך מלקות, וז"ל:

"מבואר ברמב"ם פ"ו מה"מ דאין קוצצין אילני מאכל ואין מונעים מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר לא תשחית את עצה ולכאורה יש לתמוה דהא בקרא לנדוח עלי גרזן כתיב ומנלן דבמניעת אמת המים נמי איכא איסורא?! וצריך לומר מדלא כתיב לא תדיח עליו גרזן ש"מ דקרא הכי קאמר לא תשחית את עצה באופן שיצטרך אח"כ לנדוח עליו גרזן, דהיינו כשיבש ו"ימיש מעשות פרי". ומ"מ נראה מוכח שם מדברי הרמב"ס דאין לוקין אלא בקוצץ דפתח בתרתי אין קוצצין וכו' ואין מונעין מהם אמת המיםוכו' וקיים בחדא וכל הקוצץ לוקה משמע דבמונע אמת תמים אינו לוקה וטעמא נראה לי דלא חמור מרציחה דאינו חייב בסוף החמה או סוף הצינה לבא כמבואר בשס וכס"מ הלכות רוצח והכי נמי בהאי שעתא שמונע אמת המים אכתי לא ימיש מעשות פרי ומכאן נראה ראיה למה שכתב בשיטה מקובצת ב"ק דף צ"ב דבעוקר האילן עם שרשיו וקוצץ עמו קרקע מעיקרו לנטוע במקום אחר מותר".

אולם בשו"ת בית יצחק יורה דעה א סימן קמב; השווה זאת לגרמא בסירוס ובשאר איסורים, ולדעתו אף עקירת עצים ב"גרמא" אסורה רק מדרבנן וז"ל:

ולדינא נראה דבלאו דלא תשחית גרמא אינו אסור מהתורה ככל איסורין ורק מדרבנן אסור ומ"מ ע"י נכרי ג"כ אסור מדרבנן דאנן פסקינן דבכל איסורין אסור שבות דאמירה לנכרי כמש"כ באה"ע סי' ה' וביו"ד סי' רצ"ז ברמ"א".

כמובן, שאף אם נאמר שאין זה איסור תורה הרי שלכו"ע בוודאי שיש בכך איסור מדרבנן לגרום לעקירת עצי פרי באופן עקיף.

כמובן, שפעולת סירוס בגוף האילן חמורה יותר מגרם של הטיית אמת המים, וכפי שכתב בשו"ת משנת יוסף ח"ח סי' ה וז"ל:

אלא שבעשרות שנים האחרונות דנו האחרונים בנוגע למניעת מים לא באופן ישיר כמו הטיית המים, אלא הפסקת דליית מים מן הבאר לצורך השקיית המעטים. הראשון שדן בשאלה זו הוא החזו"א בחידושיו על הרמב"ם הל' מלכים פ"ו ה"ח, ולדעתו בשעת הצורך אכן ניתן להקל בדבר, וז"ל:

"כתב הרמב"ם אין מונעין מהם אמת המים ר"ל למשוך מהם אמת המים שיטה את האמה הצידה קודם שיגיע לאילן ויחדל להשקות את האילן וייבש שעושה מעשה בהשחתתן אבל נראה דמותר למנוע השקאה בזמן שהשקאתן ע"י הדלאה שדולה ומשקה אותן, שאין זה בכלל השחתה... והדבר מוכרע שהרי איסור השחתה אינו על הבעלים דווקא אלא על כל אדם, ובמניעת השקאה הרי ודאי אי אפשר לומר שכל ישראל חייבין להשקותו ואין הנידון רק על הבעלים ולא מצינו בל תשחית בשביל בעלות, אלא ודאי אין לא תשחית אלא במעשה ולא בשב ואל תעשה, וכן הוא בלשון הספרי שבפירוש הרדב"ז והלחם משנה".

וכן דעת הרב שמואל הלוי וואזנר זצ"ל שו"ת שבט הלוי ח"ו סימן קיב שכאשר אדם נמנע מלהציל חפצים שלא ייפסדו אינו עובר ב"בל תשחית", והוא הדין כשהוא נמנע מלהשקות אילנות אינו עובר ב"בל תשחית".

וכן פסק למעשה הרב יהושע משה אהרונסון זצ"ל בשו"ת ישועת משה ח"א סימן סג; כשהוא מדקדק גם בלשון הספרי והרמב"ם, שהאיסור הוא "למשוך הימנה אמת המים" ולא "למנוע הימנה אמת המים", ממילא מובן שבמצב שיש פרדסים שרוצים ליבש אותם מסיבות כלכליות, מותר לעשות זאת על ידי מניעת השקייה.

ולהבדיל בין החיים כן פסק גם בשו"ת משנת יוסף חלק ח סי' ה ס"ק ו, וז"ל:

"הרי להדיא שרק אמת המים הנמשכת שם, אור לעשות מעשה בפועל, למשוך אותה שמם, ולבטל מהאילנות את חיותם. אבל שדות בלי אמת המים אלא שמשקים בצינורות, אינו חייב להוציא הוצאות מים גדולות בכדי להשקות עצי פרי שאין בהם שיווי, ואדרבה טוב לו אם יוכל לסלקם משם בכדי לבנות או לנטוע במקומם. וכשאין משקה אין זה בכלל מושך ממנו אמת המים..."..

יתירה מכך דעתו שאפילו לפרק צינורות מים כאשר לא זורמים שם מים הדבר מותר. וז"ל

"ונראה שאפילו אם מפסיק להשקות הפרדס ומפרק את הצינורות ומסלקם משם, אין זה דומה ל"מושך ממנו" אמת המים, שהרי הצינורות אין מביאים מים הנוזלים מעצמם ממעיין או מהתהום אלא מושכים הם מים יקרים מצינור המים הראשי. ואם כן אם אינו פותח את ברז ההשקאה, אין תועלת בצינורות [הגם דבסילוק הצינורות מבטל את אפשרות ההשקאה, בכל זאת אינו דומה למושך מהפרדס אמת המים בה נוזלים המים תמיד, כי באמת המים המושכת תמיד עסקינן (כמבואר בסוגיה דמועד קטן ד ע"ב)".

ברור שאין הוא מביא ראיה שהספרי מדבר על "אמת מים" המושכת מים כל הזמן. אך הוא מביא אסמכתא שחז"ל עוסקים באמות מים כאלו. כפי שמבואר במס' מועד קטן ד ע"א-ע"ב; שם הגמ' מגבילה את ההיתר להשקות בחול המועד דווקא מאמת המים שיש בה מים בלי הפסק, בכדי לצמצם את עבודת ההשקאה בלא טורח. וכלשון הגמ' שם: "תנו רבנן: הפסיקות והבריכות שנתמלאו מים מערב יום טוב - אסור להשקות מהן בחולו של מועד, ואם הייתה אמת המים עוברת ביניהן – מותר..."; ופירש רש"י שם ד"ה אם; "אם אמת המים עוברת ביניהן - בין הבריכות הללו - מותר להשקות ממי גשמים, דאי פסקי מי גשמים - משקה מאמת המים"; וכן פסק השו"ע או"ח סי' תקלז סעי' ג; נהרות המושכין מן האגמים, מותר להשקות מהם בית השלחין במועד, והוא שלא פסקו; וכן הבריכות שאמת המים עוברת ביניהם, מותר להשקות מהן"; וכפי שביאר טעם הדבר" במשנ"ב שם. .

חידושו של המשנת יוסף שפירוק צינורות בפרדס אינו דומה להטיית אמת המים האסורה. אך עדיין מדובר שם במערכת השקאה שבכל פעם מפעילים אותה מחדש, ולדעתו העובדה שהוא מחליט שלא לפתוח את מערכת ההשקאה ואפילו לפרק אותה כשהיא סגורה אין בכך שום איסור, כי ללא פעולתו היזומה היא לעולם תישאר סגורה. אם כן כיוון שהוא אינו חייב להפעיל אותה והיא יכולה להישאר סגורה במשך שנים. לכן מותר לו גם לפרק אותה לגמרי. לפיכך אין הדבר דומה למה שנפסק ברמב"ם שאסור למנוע ממנה אמת המים.

אך כיום בהרבה מהמקומות ישנן מערכות השקאה אוטומטיות, שאם רוצים שהם לא תפעלנה צריך לסגור את מערכת ההשקאה אמנם הסגירה היא בשעה שהמערכת אינה פועלת.

אמנם ידידנו הרב מאיר בר-אלי שליט"א (אמונת עתיך תשרי תשע"ג גיליון מס') העלה סברא להתיר ייבוש עצים גם במערכת השקאה אוטומטית, לאור דברי החזו"א שהבאנו לעיל. כסברא להקל בכל מניעת השקאה משום שאינה דומה להטיית אמת המים זורמת שאותה אסר הרמב"ם.

ודחה זאת הרב יהודה עמיחי (אמונת עתיך תשרי תשע"ג גיליון מס' 97 עמ' 130) שאין הנידון דומה לראיה וז"ל:

"החזון איש חידש שמותר לאדם למנוע דליית מים להשקיית אילן. אבל אם יש צנרת הנפתחת ונסגרת אוטומטית, ובא אדם וסגרה הרי זה נחשב מעשה של הטיית אמת המים שעושה בידיים. וזו פעולת השחתה של מניעת אמת המים. אמנם ב"שב ואל תעשה" יש מקום להקל, אבל בסגירת המים יש מעשה של מניעת אמת המים".

וחיזק את הדברים מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א (בגיליון אמונת עתיך מס' 98 שבט תשע"ג), שאף בתחילה הוא מחלק בין הטיית מים זורמת לסגירת ברז כשהמערכת סגורה, אך מסקנתו שמה שקובע היא התוצאה, לעומת זאת מה שהתיר החזו"א זה שהאדם אינו מחוייב לדלות מים ולהשקות וכך הוא כותב:

"צדק הרב יהודה עמיחי שסגירת ברז המשקה באופן קבוע היא כהטיית אמת המים ולא כמניעת השקאה בהדליה אם כי צריך עיון לגבי ברז המשקה לעתים קצובות כגון על ידי מחשב ויש עתים שהברז אינו משקה האם סגירתו באותה עת מותרת? הטיית אמת מים היא מעשה אקטיבי ואינה דומה לה סגירת ברז כשאינו משקה שהיא רק מונעת את זרימת המים כשתגיע השעה היעודה לכך. אבל מסתבר שאף היא אסורה לעניין בל תשחית קובעת התוצאה ואין המעשה קובע מכיוון שהתוצאה היא השחתה הדבר אסור כמו שהטיית אמת מים אסורה אף שאינה כריתת העץ בידיים כי התוצאה שהעץ ייבש היא האסורה לעומת זאת בהימנעות משאיבת מים בהדליה אין כלל מעשה. אין אדם מחויב להתאמץ ולדלות מים כדי להשקות עץ...".

לאור זאת גם אם באנו לדון בנידון שאלתך אף שלא מדובר בפעולה של גרמא בגוף העץ, אך גם זה לא דומה למקרה הקל שבו לא מפעילים את מערכת ההשקאה. כיוון שמדובר בפעולה שקרוב לודאי שתקרב את מותו של העץ.

 

לסיכום: לענ"ד כאשר אין הצדקה הלכתית המתירה את עקירת העץ, אסור לעשות זאת גם על ידי גרמא של מעשה בידיים.

 

בברכת התורה והארץ

אהוד אחיטוב

 

[1] ועי' הכתב והקבלה דברים כ, יט; שמבאר כיצד דרשת חז"ל אף מתיישבת מבחינה לשונית.