אוצר בית דין לכתחילה

השאלה: תודה רבה על התשובה. אכן, לא ידעתי שבית הדין לא התירו עבודה בקרקע חשבתי שירקות אוכלים גם מדברים שנזרעו בשמיטה. תודה על תיקון הטעות. גם לגבי ספיחים לא הכרתי את הרב אליהו. תודה. אמנם לגבי מה שהרב כתב על דברי התוספתא אשמח להסבר נוסף. הרב כתב שפעולת איסוף באופן עקרוני אסורה כשאר מלאכות ומכאן ראינו שהתוספתא התירה לבית הדין לעשות מלאכה שאסורה ליחיד. עדין לא הבנתי, התוספתא התירה את האיסוף כדרך הקוצרים כיוון שבניגוד לאדם הפרטי שאוסף לעצמו בית הדין נחשב "יד עניים"- כלומר בית הדין אוסף בשביל כולם, כביכול באו כל העניים לשדה ואספו ולכן למרות שליחיד אסור לעשות את זה לבית הדין מותר. הגדרת בית הדין כיד עניים, כשליח, בעצם הופכת את המלאכה למלאכה מותרת כי זה לא כדרך הקוצרים אלא מלאכה שהתורה התירה לכל יחיד לעשות וכאן בית הדין נחשב כיחיד. כלומר אין פה מלאכה אסורה שהתירו לבית הדין אלא מלאכה מותרת מעיקרה-בעצם יש כאן איסוף של יחידים שהוא איסוף מותר. וכיון שלמלאכת האיסוף יש צורה מותרת וצורה אסורה אין שום בעיה שבית הדין יאסוף כשאנחנו מגדירים אותו כאיסוף של עניים וממילא כצורה המותרת של האיסוף. ולמיטב הבנתי זה כוונת הרשב"ש בשות סימן רנח. דבר נוסף הרב הרב העיר שלא ראה בתוספתא כדברי שבית הדין אסף את התבואה רק בגלל שלקחו יותר משלוש סעודות. ובאמת לא התכוונתי לומר שזה דווקא בגלל שלקחו יותר משלוש סעודות, אלא שבית הדין פעל כדי למנועאיסור מצד האנשים שאספו לעצמם תבואת שביעית. לדעתי זהו פשט התוספתא שהרי התוספתא מתארת שתי שלבים שלב ראשון עמידה על פתח העיר ומניעת אנשים לקחת יותר מכדי שלוש סעודות ורק אחר כך ירידה של בית הדין לשדה לצורך איסוף הפירות מלשון התוספתא עולה (לדעתי) שבית הדין מנעו מאנשים לקחת יותר מידי וזה מה שהניע אותם לעמוד על שער העיר ולרדת לשדות. וכן כתב בפירוש הרמב"ן (ויקרא פרק כה פסוק ז) "וכל זו התקנה והטורח של ב"ד, מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה: " אם כן, כל מעשה בית הדין היה למנוע איסורים, ולא כי יש עניין שאנשים יאכלו פירות שביעית. כלומר המציאות הכריחה את בית הדין להגיע למצב של אוצר בית דין אבל זה לא היתר לכתחילאי שנועד לחלר את פירות השמיטה לעם. ודבר אחרון, על שאלתי מניין שאכילת הפירות זה נשמתה של השמיטה הרב ענה שזה נלמד מהפסוק והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה. לא הבנתי את תשובת הרב, אני מבין לחלוטין שיש עניין חשוב באכילת פירות השביעית ושזה פירות שיש בהם קדושה. אבל לא הבנתי מניין שזה עיקרה ההלכתי של השמיטה- כלומר שאכילת הפירות היא עיקר קיום השמיטה ולכן יש לנו אינטרס לקיים אוצר בית דין. אם אין מצווה של אכילת פירות אז עיקר השמיטה הוא כנראה בשאר פסוקי התורה- עזיבת הקרקע ממלאכה. אז נכון שיש גם עניין חשוב באכילת הפירות אבל למה אנחנו מתחשבים בו כשאנחנו מתירים אוצר בית דין? אם אכילת הפירות זה לא עיקר מצוותה של השמיטה, למה זה מניע אותנו להתיר אוצר בית דין הרי גם הרב מסכים שזה היתר שלא כולם סמכו עליו את ידיהם(גם אם זה היתר לא מאוד דחוק)? במיוחד שכדעת הרמב"ם באיסור ספיחים כתבו גם רבינו תם(תוס ראש השנה ט. דה וקציר) הרשב"א(ראש השנה יד: דה ולשביעית) והראש בתוספותיו( יד: דה ולשביעית). תודה רבה ושוב סליחה אם אני מפספס מקורות או מבין אותם לא נכון. אני באמת רוצה להבין...

התשובה

הרב יהודה הלוי עמיחי | י"ג תמוז תשפ"א 18:48

בס"ד


שלום וברכה


לא ידעתי מניין לך שהתירו מלאכות, התירו לעשות אוקמי ועיין בחוות בנימין (ח"ג סי' צח, עמ' תרכח ד"ה נמצאנו למדים) שהביא ראיה שהתירו השקייה בממרסין את האורז, וא"כ מוכח שבאוצר בית דין התירו אוקמי פירא. ועיי"ש שהאריך בכך. אבל לא שמענו שהתירו מלאכות אסורות באוצר בית דין.  

לעניין והייתה שבת הארץ לכם לאכלה - עיין באהלי שדה עמ' 105. 

ההתר של אוצר בית דין הוא לא דחוק כלל, ואין ראשון שכתב שאין לנהוג כך, אלא יש שלא הביאו מהסיבות שכבר נתבארו, אבל אין ראשון אחד שיכתוב שאין אוצר בית דין בהלכה. וכפי שאמרנו הוא ינהג גם כשיהיה שביעית דאורייתא. 

כידוע דעת הר"ש היא לא יחידית וכן כתב הרא"ש (פ"ט מ"א, פ"ה מ"ג) ור"י (תוספות פסחים נ ע"ב ד"ה כל הספיחין), כך למד בספר השמיטה (כז סעי' ב)  בדעת הרמב"ן).  מהר"ם חלאווה (פסחים נא ע"ב) ורוב האחרונים נקטו כן. ובודאי בשביעית דרבנן יש ללכת לקולא באיסור שכולו הוא מדרבנן (לדעת חכמים), ואין צורך להחמיר במקום שהדבר מותר. ובנוסף לכך האוצר בית דין של "אוצר הארץ" הוא מרוכז בעו"מ מקום שאין בו ספיחין כלל, ולכן הוא למהדרין לכו"ע. 

בברכת התורה והארץ

יהודה הלוי עמיחי

מכון התורה והארץ 


toraland whatsapp