חבית גידול ('חביתותים') - האם יש בה איסור כלאיים?

השאלה:

כיצד ניתן לשתול כמה מינים בדופן 'חבית גידול' (ראה תמונות בעמוד 36) בלא חשש כלאי זרעים?

התשובה

הרב אברהם סוחולובסקי | גיליון 112 תמוז תשע"ו

בצורת גידול זו יש למעשה מינים שונים הגדלים בסמיכות מימין ומשמאל באותו מישור, וכן מינים שונים הגדלים בסמיכות בגבהים שונים זה מעל זה בצורה אנכית.

יש שתי דרכים כדי להימנע מאיסור כלאיים: האחת להשאיר 'שיעור הרחקה' בין שני המינים, והשנייה להניח 'היכר' שמבדיל ביו המינים.

בדרך כלל בין שני מיני ירקות יש להרחיק טפח וחצי (כ-15 ס"מ) כדי שלא יינקו זה מזה; וזו לשון הרמב"ם (הל' כלאים פ"ד ה"ט):

מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט... וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה.

לכן בין המינים השונים הגדלים מימין ומשמאל יש להרחיק טפח וחצי (כ-15 ס"מ).

מהו שיעור ההרחקה בשני מינים שגדלים בגבהים שונים? נראה שניתן ללמוד מדין התלם ואמת המים על פי פסיקת הרמב"ם (שם, פ"ד ה"ד):

התלם או אמת המים שהן עמוקים טפח זורעין לתוכו שלשה מיני זרעים אחד על שפת התלם מיכן ואחד מיכן ואחד באמצע.

מותר לזרוע שני מינים על שפת התלם ומין נוסף בתחתית התלם כאשר עומק התלם הוא לפחות טפח ורוחבו טפח, ובכל מקרה צריך שעומקו לא יהיה יותר מרוחבו.[1] נמצאנו למדים שכאשר התלם עומקו טפח ורוחבו טפח מותר לזרוע על שתי שפות התלם מלמעלה אף על פי שההרחקה ביניהם היא טפח בלבד, וכן מותר לזרוע בשפת התלם מלמעלה וזרע נוסף בתחתית התלם למטה אף על פי שהגובה ביניהם הוא רק טפח. וטעם הדבר הוא שהגובה ושינוי תווי שטח הזריעה מהווה היכר שלא מצריך הרחקה של טפח וחצי.

כמו כן ניתן ללמוד שיעור הרחקה בגובה מסוגיית 'גובל'. בהקשר לכך פסק הרמב"ם (שם הי"ב):

היתה הערוגה ששה על ששה והיה לה גבול גבוה טפח ורחב טפח סביב מותר לזרוע בה אפילו שמנה עשר מינין שלשה על כל גבול וגבול וששה באמצע, וירחיק בין כל מין ומין טפח ומחצה.

כלומר, כאשר יש הגבהה של טפח מסביב לערוגה ניתן לזרוע על ההגבהה כמה מינים ויש להרחיק טפח וחצי ביניהם, אך בין המינים שעל ההגבהה למינים שבתחתית הערוגה די בגובה טפח. וטעם הדבר משום שגובה הטפח מהווה היכר שאינו מצריך הרחקה (של טפח וחצי). אך דעת הר"ש (כלאים פ"ג מ"ב) היא שגובה טפח לא מהווה היכר אלא צריך הרחקה של טפח וחצי. והחידוש בדין 'גובל' הוא שהגובה מצטרף לשיעור ההרחקה (לא מודדים בקו אווירי אלא במרחק טופוגרפי). לעומת זאת, לדעת הרמב"ם הגובה לא מהווה שיעור הרחקה והוא גם לא מצטרף להרחקה קיימת, אלא יש למדוד הרחקה בקו אווירי בין שני המינים.[2] ולדעתו כל ההיתר הוא משום שהגובה מהווה היכר. אמנם גם לדעת הרמב"ם יש להסתפק ולחלק בין דין 'גובל' ו'התלם ואמת המים' למקרה החבית שאנו עוסקים בה. הרמב"ם פסק שגובה מהווה היכר כאשר יש לגובה גם רוחב (שטח עצמי): 'והיה לה גבול גבוה טפח ורחב טפח' כעין זריעה בשני מפלסים. במקרה זה הגובה מהווה היכר כי יש כעין שתי רשויות. אך במקרה החבית, המביט מלמעלה בתמונה אווירית רואה שני מינים שגדלים באותו מקום, ורק המביט מהצד רואה שהם בגבהים שונים. מנין שגובה בלא שטח עצמי גם כן מהווה היכר ונחשב כשתי רשויות? לכן בשתילה בחבית בגבהים שונים, לשיטת הר"ש מועילה הרחקה של טפח וחצי בין המינים שנשתלים בגבהים שונים אך לשיטת הרמב"ם שהגובה אינו עולה לחשבון ההרחקה וגם לא ברור שהוא מהווה היכר אין לשתול מינים שונים בגבהים שונים וצ"ע.

בנוסף לכך בחבית גידול זו יש שטח זריעה של שישה טפחים על שישה טפחים, ונראה שהיא נחשבת כערוגה, שאין לזרוע בה יותר מחמישה מינים אפילו שמרחיק 'שיעור הרחקה'.[3] ולכן יש להקפיד שבנוסף לשיעור הרחקה בין המינים לא יהיו יותר מחמישה מינים בשטח שאורכו שישה טפחים (כ- 50 ס"מ) על גובה שישה טפחים (כ-50 ס"מ), כי ביותר מכך 'הרי הן כנטועים בערבוביא'. לכן כדי לא להגיע לידי שאלה כלל, עדיף לייצר את החריצים שמצויים על דופן חבית הגידול בצורה של טורים ישרים לגובה החבית, כאשר המרחק בין כל טור הוא טפח וחצי (כ-15 ס"מ) ולשתול בכל טור מאותו המין ובטור השני מין אחר. באופן זה החבית תיראה כטורים (שורות לגובה) של מינים שונים.[4]

 

 

 

[1].   עי' חוקות הארץ, פ"ד הלכה ה אות א/1.

[2].   מהר"י קורקוס, הל' כלאים פ"ד הי"ד.

[3].   רמב"ם, הל' כלאים פ"ד ה"ט.

[4].   הערת הרב י' עמיחי: אם יש בין נקב ונקב מרחק של 15 ס"מ מכל צד, נראה שאין בזה כלאים. כיוון שכל גידול הוא בנקב בפני עצמו ואין אפשרות לערבוב והצמחים לא יכולים לגדול ולהתפשט אחד ליד השני. וכמו כן יש מרחק של 15ס"מ בין נקב לנקב. ומכיוון שמראית עין אין כאן הרי זה מותר, ואפילו שבערוגה של ששה על ששה טפחים לא התירו אלא חמישה מינים (עי' רמב"ם, הל' כלאים פ"ד ה"ט) שם אין מקום גידול מוגדר אלא הכול נראה שדה אחת, אבל במקום שיש סימון כבר התיר הרמב"ם (שם, פ"ד הט"ו) תשעה מינים (עיגולים וריבועים), והרמב"ם (שם) הביא דרך לנצל את כל השטח כשניכר. א"כ בנידון דידן שרואים את הנקבים ואין כאן התפשטות א"כ ניכר שאין כאן ערבוביא. לכן נראה שהכול מותר ובלבד שיהיו רק ירקות ולא תבואה וזרעים.

      תשובת הכותב: א) לא מצאנו שטעם המגבלה עד חמישה מינים בערוגה הוא מטעם שעתידים להתפשט אלא הסיבה לאסור הוא משום שזריעת יותר מחמישה מינים בשטח זריעה קטן כערוגה, אף שיש הרחקה ראויה, נראה ערבוביה (כבר בשעת הזריעה). ולכן אי יכולת התפשטות לא מהווה סיבה להתיר. ב) צורת הזריעה של עיגול וכדומה מהווה 'היכר' מצד שיש כאן צורת זריעה מיוחדת, ומותר לזרוע מינים שונים בסמיכות. אך מניין שזריעה בעלמא שכל עניינה רק שאינה יכולה להתפשט, ג"כ מהווה היכר? ג) אכן פסק הרמב"ם (פ"ד הל' טז) שכאשר יש היכר שמובדלים זה מזה אין צורך בהרחקה שלא ינקו זה מזה. ואם נאמר שצורת הזריעה בחבית זו הינה צורה שיש בה 'היכר' אזי אין צורך אף בהרחקת טפח וחצי.

toraland whatsapp