חלה שהופרשה ונתערבה עם שאר חתיכות הבצק

התשובה

מציאות זו מוגדרת 'תערובת חלה בעיסת חולין', ונדון בשני מקרים אפשריים:

מקרה א': חלה התערבה בבצק, ונוסף לה יש מאה חתיכות בצק אחרות – כל החתיכות מותרות באכילה, כדין תרומה שבטלה במאה.[1] אך הואיל והחלה שהופרשה שייכת לכוהנים מבחינה ממונית, ובדיני ממונות אין דיני ביטול, לפיכך קבעו חכמים שאף שהאיסור בטל, אסור לאכול מהתערובת עד שלא יוציאו חתיכה אחת מהתערובת השווה בגודלה לפחות לחלה המקורית שנתערבה, וייתנו אותה לכוהן.[2] דין זה אמור גם בימינו, שאף אם לא נוציא חתיכה מהתערובת וניתנה לכוהן, הכוהנים לא יפסידו ממון, שהרי הם טמאים ואינם יכולים לאכול את החלה. מכל מקום חכמים לא חילקו בין הזמנים, ויש להפריש כגודל חלה מן התערובת ולשורפה כדין הפרשת חלה.[3]

מקרה ב':חלה שהתערבה בבצק, ובנוסף לה אין עוד מאה חתיכות בצק נוספות – במקרה כזה כל חתיכות הבצק אסורות באכילה, כדין תערובת תרומה בחולין, ובזמן הזה אפילו הכוהנים אינם יכולים לאכול מחמת טומאתם. לפיכך, הפיתרון היחיד הוא לעשות התרת נדרים על ההפרשה.[4] הואיל ודין אמירת נוסח הפרשת תרומות ומעשרות וחלה הוא כמו דין נדר, לפיכך ניתן לעשות גם עליהם התרת נדרים אם מתחרטים על ההפרשה מכל סיבה שהיא,[5] וכל עוד הם ברשות ישראל.[6]

כיצד 'להישאל' על ההפרשה? יש לומר בפני שלושה אנשים שמבינים מהו נדר ומהי התרה: 'מתחרט אני שעשיתי לחתיכה זו חלה, ואילו הייתי יודע שאתחרט לא הייתי נודר'. והמתירים יאמרו: 'מותר לך מותר לך מותר לך'.

אמנם הט"ז[7] דחה את דברי הרמ"א שמותר להישאל על ההפרשה, ולדעתו תערובת של חלה בעיסת חולין אינה יכולה להיות נימוק לעשות התרת נדרים, ואף 'חתם סופר'[8] הסתפק בכך. אך למעשה פוסקים רבים נקטו כדעת הרמ"א: ספר 'חלת לחם' (סי' ב שיירי ברכה ס"ק יד), שו"ת 'משפט כהן' (סי' מא), שו"ת 'הר צבי' (זרעים ח"א סי' קיא), שו"ת 'ישכיל עבדי',[9] שו"ת 'יביע אומר' (ח"א יו"ד סי' כא ד"ה והנה) וכן נכתב בספר 'לקט העומר' (פרק יד סעי' ד ס"ק טז).

לאחר שנעשתה התרת נדרים על ההפרשה – מפרישים שוב חלה מהבצק או הלחמניות, אך אין מברכים על ההפרשה שמפרישים פעם נוספת.

כיוון שמבחינה הלכתית, כאשר הבת מפרישה חלה, היא עושה זאת בשליחות אביה, רצוי שגם האב יישאל על עצם השליחות, באופן דומה לאמור לעיל.[10]