מכירת טבל לאדם שאינו נותן מעשר עני

התשובה

א. הבעלות הממונית על פירות הטבל המיועדים לתרו"מ

ראשית יש לברר האם לעניים יש בעלות כלשהיא או שותפות בפירות הטבל בשל המעשר-עני שעתיד להיות מופרש מהפירות?

במשנה (קידושין פ"ב מ"י) נאמר: "המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, ובמי חטאת, ובאפר חטאת - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל".

בעקבות זאת דנה הגמ' (שם ע"א) בשאלה אם יכול להיות לבעל הפירות בעלות ממונית מסויימת על התרו"מ שהוא הפריש בטרם נתנם לכהן. בתחילה היא מביאה את דברי עולא שאין לאדם כלל בעלות ממונית על התרו"מ שהפריש – אף שיש לו הנאה לקבוע מי הכהן שיזכה בהם. על כך מקשה הגמ' מדברי המשנה:

"אמר עולא: טובת הנאה אינה ממון. איתיביה רבי אבא לעולא: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, במי חטאת, ובאפר פרה - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל! א"ל: הכא, בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, וקא סבר: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין".

הגמ' הקשתה על דברי עולא שמתוך דברי המשנה הסוברת שישראל שקידש בתרו"מ תפסו הקידושין, מוכח שיש לו שווי ממוני בפירות התרו"מ בטרם נתינתם לכהן, ובודאי שזה בשל ה"טובת ההנאה" שיש לבעלים עקב יכולתם לקבוע, למי לתת את התרו"מ. שאם לא כן כיצד תפסו הקידושין הרי אדם אינו יכול לקדש אשה בממון שאינו שלו?! דחתה הגמ' שאין ראיה מדברי המשנה ש"טובת הנאה אינה ממון", משום שהמשנה עוסקת במקרה שישראל ירש מסבו הכהן פירות טבל, לפיכך כמו שסבו הכהן יכול היה לזכות בפירות התרומה לאחר הפרשתם, כך נכדו הישראל זוכה בהם כיורש ויכול לקדש בהם את האשה. כך גם פסק הרמב"ם (הל' אישות פ"ה ה"ו):

"מתנות שלא הורמו הרי הן כמי שהורמו, לפיכך ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן והפריש מהן תרומה ומעשרות הרי הן כתרומות ומעשרות שנפלו לו בירושה מאבי אמו ואם קידש בהן אשה הרי זו מקודשת…".

וכן פסק בהל' מעשר (פ"ו הכ"א) בנוגע לטבל הטבול למעשר-ראשון, וז"ל:

"ישראל שירש טבל ממורח מאבי אמו כהן… הרי זה מפריש ממנו מעשרותיו והן שלו. שהמתנות הראויות להתרם כמו שהורמו הן אע"פ שעדיין לא הורמו".

לאור כלל זה ש"מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי" ניתן לכאורה להבין שיש לכהנים זכות ממונית בפירות הטבל, בשל התרו"מ העתידים להיות מופרשים מהם, והוא הדין שיש לעניים זכות בפירות הטבל בשל המעשר עני העתיד להיות מופרש מהם. לפי זה גם נאמר שאף שהחקלאים מוכרים את הטבל בהיתר במקרה זה, יש להם אחריות ישירה שהקונים יתנו את המעשר-עני לעניים לאחר הפרשתו, שאם לא כן גם המוכרים שותפים בגזל העניים. אלא שמצאנו מקרים נוספים אשר מהם משמע שאף אם אומרים ש"מתנות שלא הורמו כמי שהורמו", עדיין אין לכהנים ללויים או לעניים זכות ממונית בפירות הטבל, בטרם הופרשו מהם תרו"מ ממש.

ב. הבחנה בין מזיק מתנות-כהונה למזיק פירות טבל

בגמ' (חולין קל ע"ב) נאמר שאדם מישראל המזיק מתנות-כהונה פטור מתשלומים:

"אמר רב חסדא: המזיק מתנות-כהונה או שאכלן - פטור מלשלם, איבעית אימא: דכתיב: זה, ואיבעית אימא: משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים...".

שני נימוקים הובאו בגמ' מדוע המזיק מתנות-כהונה פטור:

א.גזירת הכתוב  - עפ"י האמור בפסוק (במדבר יח) "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם... ונתן לכהן הזרוע הלחיים והקיבה", וכפירוש רש"י (שם ד"ה דכתיב בהו) שדוקא "בעודן (המתנות) קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין".

ב.ממון שאין לו תובעין – כלומר, הפסד מתנות-כהונה גם לאחר הפרשתם אינו ניתן למימוש, מהטעם שכתב רש"י (שם ד"ה שאין) ש"אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין – כיוון שהוא יכול לומר לו: לכהן אחר אני נותנן ולא לך".

בין שני טעמים אלו קיימת נפקא-מינה הלכתית, וכפי שכתבו התוס' (שם ד"ה ואב"א):

"ואיכא בין הני תרי לישני דלהאי לישנא דאין לו תובעין נהי דאין יכול לתובעו בדיינין בדיני שמים מיהא מיחייב וללישנא קמא דדריש ליה מוזה אפילו בדיני שמים נמי לא מיחייב".

כלומר, אם זה גזירת הכתוב אין חיוב על המזיק לשלם – אף לא בדיני שמים. לעומת זאת אם זה נחשב "ממון שאין לו תובעים" הוא חייב לשלם בידי שמים, אך אף אחד אינו יכול לתבוע אותו. לפי טעם זה המזיק ייחשב כגזלן.

מסקנת הגמ' (שם קלב ע"א) שהמזיק מתנות-כהונה פטור מתשלומים, אך קודם לכן היא הקשתה על כך מספר קושיות, כשאחת מהן היא מדין התוספתא (מעשר שני מהדורת ליברמן פ"ג הי"א) העוסקת בישראל שאכל פירות טבל:

"ישראל שאכל פירותיו בטבלו אע"פ שמתחייב בהן לשמים אין לכהן בהן כלום שנ' בהן תרומה, אין להן בהן עד שיורמו וכן בת לוי וכו' שנאמר בהן את אשר ירימו לה' אין לך בהן אלא עד שירימו"[1].

הקושי על דברי רב חסדא הוא שמלשון התוספתא משמע שהמזיק מתנות-כהונה חייב בתשלומים. שהרי הטעם שלדעתה מזיק פירות טבל פטור - משום שלא הורמו מתנותיהם, משמע שהמזיק לאחר הרמת מתנות-כהונה חייב בתשלומים?!

תירצה הגמ' (שם קלא ע"א) שהתוספתא מדברת על מזיק פירות שהגיעו לידי הכהן בעודם טבל, ו"קסבר האי תנא: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין", לפיכך במקרה כזה המזיק מתנות-כהונה לאחר הרמתם יהיה חייב.

השטמ"ק ביאר בשם הרא"ש (קלא ע"א בגליון אות א) את טעם החילוק:

"הלכך אם אכלן אחר הרמה חייב שכבר זכה בהן הכהן, ואם קודם הרמה פטור דגזירת הכתוב דאין לו בהן אלא משעת הרמה ואילך עד שהוברר חלק של כהן. ומיהו אחר הרמה אהניא הא דאתא לידיה שזכה בהן הכהן וממונו הוא. הרא"ש ז"ל".

כלומר, אף שהפירות הגיעו כבר בהיותם טבל לרשות הכהן  - אין הוא זכאי לתשלום על הנזק שנגרם לחלק המיועד לתרו"מ אלא לאחר ההפרשה. כל שכן שאין לו בעלות ממונית בסתם פירות טבל העתידים להיות תרו"מ.

 

ג. שיטת הרמב"ם כשהזיק טבל שבידי הכהן 

הרמב"ם (הל' בכורים פ"ט הי"ד) פסק בסתמא שהמזיק מתנות-כהונה פטור מן התשלומים, וז"ל:

"עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע".

הנימוק שהביא הרמב"ם הוא הנימוק השני של הגמ', שמתנות-כהונה הם ממון שבט הכהונה אלא שלא ניתן לתובעו בב"ד. לפי זה עולה השאלה מדוע לא חילק הרמב"ם, בין מזיק מתנות-כהונה כשהפירות בידי הישראל, לבין מזיק מתנות-כהונה כשהפירות הגיעו כבר לידי הכהן בעודם טבל.

אותה שאלה קיימת גם על השו"ע (יו"ד סי' סא סעי' לא) שהביא את דעת הרמב"ם להלכה ולא חילק בין המקרים. ונחלקו האחרונים בביאור דברי הרמב"ם:

לדעת שער המלך (הל' אישות פ"ה ה"ו ד"ה ולענין) הרמב"ם והשו"ע סוברים שהמזיק מתנות-כהונה שהגיעו לידי הכהן בעודם טבל, חייב לשלם לכהן את הנזק. וסמכו על כך שכתבו כן בדיני ירושה שאחים כהנים שירשו פירות טבל הבכור נוטל פי שנים במתנות-כהונה משום שהוא נחשב מוחזק[2]. ועי' מהר"י קורקוס (מע"ש ונט"ר  פ"ג הי"ז-י"ח ד"ה ויש לומר), כס"מ (שם ד"ה ואינו נקנה) ובשו"ת רדב"ז (ח"ה סי' קמז – א' תק"כ)[3].

לעומת זאת בספר כנסת הגדולה (יו"ד סי' סא בהגהות ב"י אות יח) חולק וסובר שבכוונה השמיט זאת הרמב"ם, משום שלדעתו "מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין" – לפיכך אף שהגיעו הפירות לידי הכהן עוד לפני ההפרשה הוא לא זכה במתנות-כהונה שבהם, ודינו כמזיק מתנות-כהונה רגילים שפטור.   

הקושי על דבריו עולה מאליו; הרי הרמב"ם כתב במפורש בשני מקומות שהבאנו לעיל ש"מתנות שלא הורמו כמי שהורמו"?!

ניתן ליישב דבריו עפ"י מה שכתב בשו"ת שיבת ציון (סי' טז) שהגמ' לא הכריעה בשאלה עקרונית זו, אלא נקטה בכל מקום כפי מה שנראה שעולה מאותה סוגיה. לפיכך גם הרמב"ם הלך בדרך זו, ודן בכל מקרה לגופו כשהגורם החשוב ביותר הוא מי מוחזק בממון באותה שעה[4].

אולם האבי עזרי (הל' מעשר פ"א ה"ה ד"ה והנה) חולק ומבאר באופן אחר את שיטת הרמב"ם:

"ומשום כך נראה שמה שאמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לענין ישראל שירש טבלים מבית אבי אמו כהן דמעשרן והן שלו אין זו משום דחשבינן כאילו כבר יש שם התרומות והמעשרות וזכה בהן הכהן. אלא שדין שהוא דין מדיני הממונות, מאחר שאם היה תורם הכהן לא היה צריך לתת לכהן אחר, גם היורש יורש אותו הזכות שמפריש ושייך לו. ואין נעשה לממון השבט".

כוונתו שגם אם לסוברים ש"מתנות שלא הורמו כמי שהורמו" אין הדבר מקנה לכהנים או ללויים, בעלותממוניות עכשויות במתנות-כהונה שעתידים להיות מופרשים מהטבל שכבר ברשותם. אלא יש להם רק זכות ממונית עתידית, שלאחר ההפרשה הם רשאים להשאיר את התרו"מ לעצמם. לפיכך גם כשישראל ירש מהם פירות טבל, הוא רשאי להשאיר את המתנות-כהונה לאחר ההפרשה לעצמו, ולמוכרם לכהן. כיוון שהוא ירש את הזכות הממונית העתידית שהיתה לסבו הכהן להשאיר את התרו"מ בידו. כלומר, הכלל ש"מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי" יש לו משמעות רק לירושת טבל מכהן[5]. למעט דינים של ירושה אין לכהן או ללוי שום צד ממוני על התרו"מ העתידים להיות מופרשים מפירות הטבל. באופן דומה ביאר גם הרב בנימין זאב פרג בספר כרם ציון (אוצר התרומות ח"א עמ' תפו-תצ).

ניתן להסיק לפי זה גם למקרה שלנו, שאין במכירת הטבל איסור גזל העניים - כיוון שאין לעניים שום זכות ממונית בחלקם בפירות הטבל.

 

ד. הפסול של אתרוג טבל כ"אתרוג השותפין" 

אמנם מצאנו בדברי התוס' (סוכה לה ע"א ד"ה אתיא) ראיה הנוגדת לכאורה את מה שאמרנו עד כה. התוס' כתבו שלא ניתן לברך על אתרוג טבל, משום שאין לבעלים בעלות מליאה על האתרוג בשל שותפותם של הכהן והלוי. הם דייקו זאת מדברי הגמ' (שם לה ע"א) שאין לברך על אתרוג של מע"ש, משום שנאמר "ולקחתם לכם" - "משלכם", דבר שאינו מתקיים במע"ש הנחשב לממון גבוה. מסיקים התוס' מכך שגם באתרוג טבל קיים חיסרון זה, שהרי יש בו גם ממון של הכהן והלוי:

"דהא דאין יכול לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג דשותפין שיש לכהן וללוי בו חלק ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית בסוף יש נוחלין (ב"ב דף קלז: ושם)...".

ביאר זאת קצות החושן (חו"מ סי' רמג ס"ק ז) שדבריהם מבוססים על הכלל ש"מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי", ולפיכך גם בעוד הפירות טבל שותפים בהם הכהן והלוי. לדבריו יוצא שהפרשת תרומות ומעשרות היא גם חלוקת שותפות, מלבד זאת שהיא מתירה את הפירות באכילה. 

אלא שאם מבארים כך את דברי התוס' (סוכה שם) קשה מכל הסוגיות שהבאנו לעיל, ומהם מוכח שאין לכהנים ללויים ולעניים בעלות על פירות הטבל?!

אכן בשו"ת מנחת שלמה (שם) ביאר באופן אחר את שיטת התוס'. לדעתו המניעה מלברך על אתרוג של טבל נובעת מכך, שאין לישראל בעלות מוחלטת על הפרי. שהרי אם הוא ירצה לאכלו הוא יזדקק להפריש ממנו תרומות ומעשרות ולתת לכהן או ללוי את מתנותיהם.

"אבל אין כוונתם לומר שכבר יש להכהנים והלויים חלק וחשיבי ממש כשותפין, שהרי אם אינו רוצה כלל לאכול אינו חייב כלל בהפרשה…".

את שיטתו הוא מבסס על הדעה הרווחת בפוסקים שאין חיוב להפריש תרו"מ מפירות שאין ברצון הבעלים לאוכלם. דבר המוכיח שאין לכהנים בעלות על הפירות בעודם טבל. שאם היתה להם בעלות ממונית על פירות הטבל – היה חובה להפריש מהפירות תרו"מ על מנת לתת לכהנים את חלקם, גם אם הבעלים לא היו חפצים לאכול את השאר[6].

יוצא מכך שאדם המוכר פירות טבל בהיתר, אף שהוא יודע שהקונה יפריש תרומות ומעשרות ולא יתן את המעשר-עני לעניים – אינו גוזל את העניים – שהרי אין להם שום בעלות ממונית בשעת מכירת הפירות.

 

ה. האם היתר מכירת טבל מותנה בנתינת המתנות

אמנם למרות האמור לעיל יש לדון אם מכירה במצב כזה, עומדת בתנאים בהם התירו חכמים מכירת טבל?

כידוע חכמים אסרו למכור טבל, אלא באילוצים מסוימים, וכפי שפסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ו ה"ו)  "אין מוכרים טבל אלא לצורך ולחבר". כפי הנראה צריכים להתקיים שני תנאים, על מנת לאפשר מכירת טבל:

א.מכירה לצורך – שהקונה זקוק דוקא לפירות טבל – כגון בנידון שלנו, שלקונה יש תערובת של פטור וחיוב והוא זקוק דוקא לפירות טבל על מנת לתקן את התערובת[7].

ב.מכירה לחבר – שהקונה הוא בחזקת "חבר" ויפריש מהפירות תרו"מ.

 

במקרה שלנו יש להסתפק האם מתקיים התנאי השני. כיוון שאם תנאי זה נועד להבטיח שהקונה יפריש תרו"מ ולא יכשיל את הקונים באיסור טבל – הרי שגם תנאי זה מתקיים במקרה שלנו, כשידוע בוודאות שהקונים יפרישו תרו"מ[8]. אולם אם מטרת התנאי נועדה להבטיח שהקונה יעשה את כל מה שהיה המוכר אמור לעשות – הרי שתנאי זה אינו מתקיים במקרה שלנו, ופקע כל ההיתר למכור טבל אף שיש לקונים צורך בכך.

יש לציין שקיימים מקרים בהם הקונים מעוניינים לתת את המעשר עני, אך הם נותנים אותו בדרך הערמה בקביעת המחיר וכדו'. במקרה כזה מותר למכור להם את פירות הטבל בתנאים המותרים, כיוון שהעושים כן יש להם על מי שיסמוכו להקל בשעת הדחק[9].

 

ו. מסקנה

א.הדעה הרווחת בפוסקים שפירות טבל אין לעניים בעלות ממונית גמורה על החלק היחסי של המעשר עני המגיע להם.

ב.המוכר פירות טבל בהיתר על מנת שהקונה יפריש תרו"מ וידוע לו בוודאות שהקונה כלל לא יפריש תרו"מ  - קיים ספק שמא במקרה זה לא התירו חכמים מכירת טבל, לפיכך רצוי להימנע ממכירת טבל במקרים כאלו.

ג.מותר למכור פירות טבל על מנת שהקונה יפריש תרו"מ (באילוצים שמותרים עפ"י ההלכה) – אף אם הקונה יתן את המעשר-עני שלא לפי שוויו הריאלי, אלא בהערמה בעלמא.