פירות שנשרו לרשות הרבים: היתר לקיחתם וחיובם בהפרשת תרומות ומעשרות

השאלה:

לשכני יש עץ לימון. על ענפיו יש פירות, והענפים יוצאים מחצרו אל רשות הרבים. לפעמים נושרים פירות מן העץ לרשות הרבים. האם מותר לקחת את הפירות האלה? האם חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות?

התשובה

הרב איל בן דוד | אדר ב' תשע"ד

מצד הדין, פירות שגדלים על עץ שייכים לבעל העץ, גם אם ענפיו נוטים לרשות הרבים, אך אם הם נפלו, יש לחלק בין פרי שנמאס אחרי נפילתו והבעלים מפקירים אותו, ובין פרי שגם אחרי נפילתו אינו נמאס, והבעלים אינם מפקירים אותו. וזו לשון ה'שלחן ערוך' (חו"מ, סי' רס סעי' ו):

וכן תאנה שהיא נוטה לדרך ונמצאו תאנים תחתיה מותרים שהבעלים מתייאשים מהם מפני שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת אבל זיתים וחרובים וכיוצא בהם אסורים.

עם זאת, לפי חוקי המדינה פירות שנפלו לרשות הרבים שייכים לרבים ולא לבעל העץ, ולכן כל אדם יכול לאסוף אותם.[1] למרות שלפעמים נוהגים לפי מנהג מדינה גם אם הוא מנוגד לדין תורה,[2] כאן אין זה מנהג אלא חוק, ואם חוקי המדינה סותרים את דיני התורה - אין להם תוקף. לכן, אם בעל העץ מקפיד לאסוף את הפירות שנשרו, הם שייכים לו ואסור לקחתם.

סיכום

פירות שגדלים על ענף שנוטה לרשות הרבים שייכים לבעל העץ. אם הפירות נפלו, והם נמאסים אחרי הנפילה, מותר לקחת אותם, ואין צורך לעשר אותם, כי הם הפקר. בדרך כלל לימון אינו נמאס גם אחרי נפילתו, ולכן אסור לקחת אותו גם לאחר נפילתו מן העץ.

 

תשובת הרב יואל פרידמן:

לעניות דעתי נראה שבדרך כלל אנשים אינם מקפידים על הפירות שנפלו לרשות הרבים, ועוברים ושבים אינם נמנעים מלקחת אותם. לכן, החוק במקרה זה עולה בקנה אחד עם המנהג,[1] וייתכן שדין הפירות כדין חפץ שנפל בזוטו של ים (שו"ע, חו"מ סי' רנט סעי' ז), שנחשב אבוד מן הבעלים. ולכן נראה שמותר לקחת את הלימונים שנפלו לרשות הרבים, ואין להפריש מהם תרומות ומעשרות, ואם הבעלים רוצה להפריש – יפריש ללא ברכה.   



[1] ולכך הסכים מו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א.

[1]החוק מופיע באתר הכנסת: http://www.knesset.gov.il/review/data/heb/law/kns6_land.pdf, פ"ה סי' ד סעי' 50 (עמ' 264).

[2] היחס בין דין התורה למנהג המדינה הוא נושא רחב. עם זאת, גם הדעה שסוברת שיש להתחשב בחוק, סוברת כך רק אם זהו המנהג; עיין שו"ת הרשב"א, ח"ו סי' רנד; שו"ת ציץ אליעזר, חט"ז סי' סט; שו"ת אגרות משה, ח"א סי' עב; ועי' גם בדברי הרה"ג יעקב אריאל ב'אמונת עתיך' (97, עמ' 86), ואכמ"ל.

 

תגובות למאמר

פירות שנשרו לרשות הרבים (תגובה) / הרב יעקב אפשטיין

א. הרב איל בן דוד בתשובה 1 (אמונת עתיך 103, עמ' 14) דייק מה'שלחן ערוך' (סי' רס סעי' ו) שסתם פירות של אדם שנשרו לרשות הרבים נשארו בבעלותו ואינו מתייאש מהם, על פי דיוקו מזיתים וחרובים. אבל אין זו כוונת הסעיף בשו"ע. מקור הסעיף הוא בסוגית 'ייאוש שלא מדעת', ומדובר בפירות שנפלו לרשותו או בצד רשותו, ובכל זאת אם נמאסו מותר ליטלם; ואם אינם נמאסים אסור ליטלם, מפני שאינו מתייאש מהם. אבל בכל ההלכה לא נזכר דין פירות ברשות הרבים. ואם כן, אין מכאן ראיה להלכה שלמד הרב בן דוד.

ב. יתר על כן, פסק המאירי (ברכות מ ע"ב):

פירות שהשירן הרוח לרשות הרבים הואיל ונעשו הפקר אף על פי שלקטן ועשאן גרן מן הדין פטור מן המעשר שהרי המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו פטור מן המעשר אלא חכמים גזרו והחמירו לעשר מפני החשד...

ואם כן, סתם פירות שנשרו לרשות הרבים, לפי המאירי, בסתמא הם הפקר. ונראה שטעמו הוא משום שהבעלים מתייאשים מהם מעת שנשרו מן העץ, או בגלל שעלולים להימאס או שאדם, בהמה או חיה ייטלום.

ג. אולם גם אם נאמר שבסתמא אין אדם מתייאש מפירותיו שנפלו לרשות הרבים, אם חוק המדינה מפקיר אותם, נראה לומר שמדין 'דינא דמלכותא דינא' – וודאי בסמכות המדינה להורות כן, ואין בכך עקירת דין תורה.

ד. אף אם נניח שחוק המדינה במקרה זה עובר על דין תורה, כיוון שרוב הציבור מתנהג על פי החוק – הציבור המוצא מתנהג כך, ולכן בעל הפירות מתייאש מהם אם נפלו לרשות הרבים.

כך נכתב ב'ערוך השולחן' (חו"מ סי' רס סעי' יד):

המוצא פירות בדרך בצד שדה אילן והפירות נפלו על הדרך רחוק מהאילן או שהענפים נוטים אל הדרך ונמצא פירות תחתיהם אם מדרך אילנות כאלו להשיר פירותיהן ויודעים הבעלים מקודם שישורו אם יש שם שקצים ורמשים או בהמות וחיות האוכלות אותן רשאי המוצא ליטלן שהבעלים מתייאשין מהן וכן אם יודע שעוברי דרכים שאינם חוששין משום גזל יטלום רשאי המוצא ליטלן [תוס' כ"א: ד"ה תאנה] וכן אם הפירי נמאסת בנפלה מותר ליטלם דמייאש מהם...  

כיוון שהתנהגות בעל הפירות וייאושו נקבעים לפי התנהגות אדם ובהמה במקום נפילת הפירות, אם כן בעל הפירות מתייאש מהם, שכן הוא יודע שזה החוק, ופירותיו שנפלו לרשות הרבים הופקרו על ידי חוקי המדינה.

לסיכום, המוצא פירות ברשות הרבים מתחת לאילן הנוטה אליה – מותר לו ליטלם.

 

עוד על 'פירות שנשרו לרשות הרבים' (תגובה) / יקותיאל רוזנפלד

ברצוני להעיר על תשובתו של הרב איל בן דוד (אמונת עתיך 103, עמ' 14). הרב בן דוד מציין לדברי ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' רס סעי' ו): 'וכן תאנה שהיא נוטה לדרך...'. אך נשאלת השאלה האם 'דרך' ורשות הרבים הן היינו הך? אם הענפים חורגים מהגדר לרשות הרבים והם מעל המדרכה, הרי דינם להיקצץ (שו"ע חו"מ סי' קנה סעי' כז)! ממילא נראה שפירותיהם הם הפקר גם בעודם על הענף. הבעלים הפקיר את הקפדתו, בזלזלו בעוברים ושבים. חז"ל העמידו את בורו (= לימוניו) ברשותו לתשלומי נזק ולא לזכות בפירות. ברור שגם אם הוא קפדן, נוח לו להפקיר פירותיו ולא להתחייב בתשלומי נזק, כך שלעניות דעתי, כל הקודם זכה בהם, ויפה עשה לתקנת הרבים.

toraland whatsapp