כלאיים במדע

התשובה

בס"ד

שלום וברכת ד´

כל דבר שאיננו יצירה חדשה אלא שיפור שינוי שכלול אין בו כל איסור.
הנני מצרף לך מאמר בעניין הנדסה גנטית תוכלי להוציא ממנו הרבה חומר לשאלות ששאלת.

בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי

בס"ד שבט תשנ"ט

הנדסה גנטית בצומח/ יהודה הלוי עמיחי

במציאות של ימינו אפשר להגיע באמצעות הנדסה גנטית לידי יצירת זנים חדשים של צמחים שיש בהם תכונות חדשות שנלקחו מצמחים אחרים, ואפילו מבע"ח ברמה מסוימת. ונשאלת השאלה מהי התייחסות ההלכה לצמחים אלו.
שאלה זו יש לדון בה מצד כלאי זרעים והרכבה, דהיינו באילנות אין איסור לשתול עץ ליד עץ ממין אחר, ובלבד שלא תהא פעולת הרכבה של עץ על עץ. ואילו בזרעים לא נאמר מה הדין לענין הרכבה (עיין חולין ס ע"א לענין מרכיב מיני דשאים), אבל נאמר בה "שדך לא תזרע כלאים" דהיינו יש איסור לזרוע מין אחד בתערובת עם מין אחר, ומשום כך יש להרחיק בין המינים, ולכן יש לדון בהנדסה גנטית מדיני הרכבה וזריעת כלאים.

*כלאי זרעים

אסור לזרוע שני מיני זרעים במקום אחד, דהיינו כשזורע כמות זרעים מותר לערב זרעים ממין אחר, עד רובע לבית סאה (1/24), האיסור הוא משום מראית עין (עיין תויו"ט פ"ב מ"א), ברור שאם היה איסור עצמי של ערוב הרי שלא הייתה שאלה של כמויות, אלא אפילו זרע אחד ג"כ היה צריך להיות אסור, מוכח שאין כאן שאלה עצמית של איסור, אלא משום מראית עין. אין הפרוש של מראית עיין שהוא איסור דרבנן אלא התורה קבעה שהכמות המחייבת היא כמות שניכרת לעיני בני אדם, אולם אם ישנה כמות מועטה ביותר אין כאן גדרי כלאים מדין תורה.
לכאורה נראה שיש חיוב בכלאי זרעים גם קודם צמיחת הירקות, שהרי נחלקו רשב"ל ור"י לעניין אדם שזרע כלאים ואח"כ עושה גדר האם חייב או לא, דלדעת ר"י הוא פטור, שהרי כעת יש גדר, וכשהיבול גדל היה כבר נפרד, ואילו לדעת רשב"ל חייב, מכיוון שברגע שיצא מידי האדם הוא מתחייב על זריעת כלאים (ירושלמי פ"א ה"ט). א"כ לכאורה אנו רואים שישנו חיוב גם קודם צמיחת הירקות. נראה שגם לדעת רשב"ל לא עצם היות הזרעים יחד הוא האוסר, שהרי הזורע על מנת לעשות גדר, גם לרשב"ל מותר, למרות שהזרעים נמצאים יחד, ולא נחלקו אלא כשזורע ואח"כ עשה גדר, דלדעת רשב"ל כיוון שברצונו לזרוע כלאים אין הגדר שנעשה לאחר מכן מועיל, אבל אם מתחילה לא התכוון לזרוע כלאים הדבר מותר לכו"ע. מוכח שהאיסור הוא בשעת הצמיחה אלא שנשאלת השאלה מאימתי מתחילה הכוונה האסורה.

היסוד שחיוב כלאי זרעים הוא משום מראית עין מופיע מספר פעמים במשניות ובהלכה, אנו לומדים (פ"ב מ"ז) שיש היתר זריעה בראש תור, "היה ראש תור נכנס בשל זרעים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו", וכן אנו לומדים (פ"ג מ"ה) נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת, ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו נוטה לצד זו", דהיינו למרות שישנה יניקה בכו"א החיוב הוא רק כשניכר ששני המינים הם בתערובת. וכן פסק הרמב"ם (פיה"מ פ"ג מ"א) "שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין, לפיכך כשיראה הצמח האחר מובדל - הוא מותר, ואפילו שהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חיטים" וכן כתב הרמב"ם (כלאים פ"ג ה"ו) בהביאו את מיני הזרעים וצורתם הוא מסכם "שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית עין" וכן הוסיף (שם ה"ז) "וכמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהן כלאים זה עם זה, כדי שיהיו נראין מובדלין זה מזה, אבל אם נראין שנזרעו בערבוביה הרי זה אסור" דהיינו האיסור הוא ראיית עין של ערבוביא ולא היניקה בין זרע לזרע. וכן כתבו גם בר"י מיג"ש (ב"ב פג ע"א), רש"י ור"ח (שבת פה ע"א, סוגיית ערוגה). (ע"ע בדברי הרב קוק זצ"ל על כלאים פ"ב, תורת זרעים פ"א מ"א-מ"ו ד"ה ונראה לומר)

מתוך דברים אלו עולה שהכלאת זרעים, לקיחת זרעי ירק מסוים ונתינתם בירק אחר, דבר שיגרום לכך שתווצר איזו תרכובת חדשה, כיוון שאין כאן מראית עין של איסור, שהרי לא יגדלו שני צמחים שונים שיראו כתערובת אלא יגדל צמח חדש אין בכך איסור של כלאים.

*הרכבה

על דברי התורה (ויקרא יט יט) "בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים" אמר שמואל (קידושין טל ע"א) "את חקתי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע, מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח"ל" מכאן שדיני הרכבה נלמדים מדיני הרבעה, כשם שאסור לאדם להרביע בהמות כן אסור להרכיב עצים. ונשאלת השאלה מהי ההרכבה האסורה, האם יצירת פרי אחר הוא הוא האיסור או שמא היניקה ההדדית?



*יצירת פרי אחר
המשנה (כלאים פ"א מ"ח) אומרת: "אֵין נוֹטְעִין יְרָקוֹת בְּתוֹךְ סַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה, אֵין מַרְכִּיבִין פֵּיגָם עַל גַּבֵּי קִדָּה לְבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרָק בְּאִילָן. אֵין נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה לְתוֹךְ הַחֲצוּב, שֶׁיְּהֵא מְקֵרוֹ* אֵין תּוֹחֲבִין זְמוֹרָה שֶׁל גֶּפֶן לְתוֹךְ הָאֲבַטִּיחַ, שֶׁתְּהֵא זוֹרֶקֶת מֵימֶיהָ לְתוֹכוֹ* מִפְּנֵי שֶׁהוּא אִילָן בְּירָק. אֵין נוֹתְנִין זֶרַע דְּלַעַת לְתוֹךְ הַחַלָּמִית שֶׁתְּהֵא מְשַׁמַּרְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרָק בְּירָק". מדברי המשנה עולה שעצם היניקה היא האסורה ולא משום שנותן טעם או שינוי מורגש, שהרי המשנה דנה לעניין גפן באבטיח שמשקהו, וכן תאנה לתוך חצב שיקרר את התאנה. אנו לומדים שלמרות שאין שנוי בטעם בכו"א אסרה תורה לעשות פעולות כלאים אלו. ונראה שיש להרחיב את הדברים שעצם החיבור הוא האסור שהרי התורה למדה איסורי הרכבה מאיסור "בהמתך לא תרביע", האיסור בבהמה הוא עצם ההרבעה אפילו אם אין יצירת וולד, שהרי לא מכל הרבעה נוצר וולד, אלא מכאן שעצם הפעולה היא האסורה. ומשום כך מובן הדין שהובא ברמב"ם (כלאים פ"ט ה"ב) "מותר להכניס שני מינין לסהר אחד, ואם ראה אותם רבעו זה את זה אינו זקוק להפרישן" דהיינו הפעולה של ההרבעה היא האסורה, אבל אם אין אדם עושה זאת בידים הדבר לא נאסר. ואפילו הרמ"א (סי´ רצז סעי´ ג) שאסר הכנסה לדיר היינו במקום פריצות וחשש והגויים יעשו מעשה, וא"כ הרי זה כאילו ישראל עשה. כמו כן נפסק שאסור להרביע פרד ופרדה (שאינם מאותה האם) למרות שברור שלא יכול לגדול מכך ייצור חדש. למדנו שרק פעולת ההרבעה היא האסורה ולא התוצאה כגון שינוי המין וכדומה, וכן בהרכבת צמחים עצם ההרכבה היא האסורה ולאו דווקא שיגדל ממנו פרי אחר.
מדברי התויו"ט (פ"א מ"ז ד"ה רבי יהודה) משמע שהאיסור הוא ביצירת פרי חדש, שהרי במשנה ישנה מחלוקת בשאלת הרכבת ירק באילן, דלדעת ת"ק אסור ולר"י מותר, והסביר התויו"ט שדעת ר"י המתירה היא משום שלא יצמח פרי משונה מהרכבת ירק בפרי, ומשום כך ההרכבה הזאת לא נאסרה, ומכאן שהשאלה הנידונה היא האם מההרכבה הזאת יווצר פרי חדש. אלא שכבר הקשו על דברי התויו"ט החתם סופר (יו"ד רפז) הרי בהרבעת בהמה האיסור הוא אפילו בלא שיגדל פרי חדש, ואפילו הרבעת פרדה שהיא בודאי לא תגדל ג"כ נאסרה, א"כ כיצד כתב התויו"ט שהכל תלוי בגידול פרי או לא (וע"ע ארץ חמדה עמ´ רעא), ועוד הקשו על התויו"ט במראה הפנים (פ"א ה"ז ד"ה תמן), ועיין חזו"א (כלאים סי´ ב ס"ק טז ד"ה כתב תויו"ט).
העולה שאין האיסור ביצירת פרי חדש אלא בעצם ההתמזגות.
ואולי אפשר לומר שמחלוקת זו האם ישנו איסור הרכבה בזרעים, נחלקו בה כותבי טעמי המצוות. דעת הרמב"ן (ויקרא יט יט) היא שביצירת מין חדש אדם מראה שהקב"ה לא השלים את הבריאה, ולכן הדבר אסור, והרמב"ם (מו"נ ח"ג פל"ז) כתב שהטעם נובע מהרחקת ע"ז ותאוות, דהיינו לפי הרמב"ם שאין איסור ביצירת מין חדש אלא בעצם הקירבה לכן לא קיבל את נימוקו של הרמב"ן והביא נימוק נוסף.

*הרכבה בזרע או בייחור
נשאלת השאלה באיזה דברים אסרו את ההרכבה, דהיינו האם בזרעים או בממשות של אילן (יחור או ענף) . הרא"ש (הלכות קטנות סי´ ב) כתב שאיסור הרכבה הוא רק בייחור, אולם כשאין ייחור המורכב אחד על השני אין איסור, וכן משמע ברמב"ם (כלאים פ"א ה"ו) "ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד, וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזרען כאחד, שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד". משמע שכל פעולה של זרעי אילנות לא נאסרה, אמנם דעת הראב"ד היא שיש איסור אף בזריעת אילנות כאחד, לשיטה זו גם זרעי אילן וירק יש איסור של כלאי זרעים, וא"כ כיוון שכבר הוכחנו שאין כלאי זרעים אלא בניכרים הזרעים גם באילנות צריך שיהא היכר. ואמנם הראב"ד שהביא ראייתו מהטומן לפת וצנון (פ"א ה"ט) שיש בכך כלאי זרעים, והתם איירי במינים מגולים. בכו"א למדנו שעל מנת להתחייב צריך שיהיו גידולים נכרים לעין. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ג ה"ו) "וכן יש שם זרעים ואילנות אחרות אע"פ שהן שני מינין בטבען הואיל ועלים של זה דומים לעלים של זה ...לא חששו להם לכלאים זה עם זה, שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין" מוכח שהיסוד בהרכבה ג"כ משום מראית עין, ואם אנו אומרים שהאיסור הוא בעצם ההרכבה הרי שאין נפק"מ במראית עין, אלא אפילו בלא שינוי מראית עין ג"כ הדבר אסור.
אלא שיש לשאול הרי שנינו בתוספתא (פ"א ה"י) " אינן נותנין שני מינים בשפופרת אחת", וכן שנינו (שם פ"א הי"ג) "הנותן מעה של תורמוס בצד מעה של דלעת, כדי שתבקע הארץ מפניה - חייב", ומשמע שעצם נתינת שני זרעים היא האוסרת. ועוד יש להביא ראיה שהרי הירושלמי (פ"א ה"ז) באר את דעת רבי יהודה המתיר ירק באילן משום שאינו מתאחה, וע"ז הירושלמי שואל הרי רבי יהודה אמר שנתינת זרע של אבטיח וזרע של תפוח יוצר כלאים, וא"כ מוכח שירק ואילן הם כלאים לדעת ר"י?! ומתרץ הירושלמי "תמן שהוא נותן זה בצד זה הן מתאחין ונעשין כלאים, ברם הכא ירק ואילן הוא" דהיינו כאשר ישנה התאחות ר"י אוסר, למרות שההתאחות היא בזרע עצמו, א"כ מוכח שאין צורך בהרכבת ייחורים על מנת לאסור, ומספיקה הרכבת זרעים. אמנם לעניין דברי הירושלמי בדעת ר"י אפשר להסביר שכיון וחכמים חלוקים על ר"י וסוברים שאין איסור כלאים במלפפון, מוכח שאינם חוששים להרכבה זו של אבטיח ותפוח, ושמא ס"ל שאין איסור מכיוון שההרכבה הייתה בזרעים. אולם מדברי התוספתות אנו לומדים שיש איסור הרכבה אפילו בזרעים, נראה שהיסוד לדברי התוספתא הוא הדמיון בין הרבעה והרכבה, וכשם שבהרבעה הפעולה היא בזרעים כן גם בהרכבה פעולה בזרעים אוסרת (עיין תורת זרעים פ"א מ"ז ד"ה אמנם). ונשאלת השאלה כיצד ניישב את דברי הרמב"ם שאמר שאין איסור כלאים בזרעים, עם דברי התוספתא האוסרת כלאים בזרעים?
החת"ס (יו"ד סי´ רפז) התיר להשריש ענפי אהל ושושנים ע"י עשיית סדק בשולי הענף ולהכניס בתוכו חטה שהוא מזרז את השרשת הענף באדמה. סברת ההיתר היא מכיוון שההרכבה נעשית בדבר שהוא מתחת לפני הקרקע, ולא יצא מעל פני הקרקע ולכן אין בכך איסור הרכבה. והקשה בתורת זרעים (כלאים פ"א מ"ז ד"ה בירושלמי) הרי מכיוון שהרכבה מתחת לפני הקרקע אסורה שמא ניתן טעם בצמח, כפי שמוכח בתוספתות, א"כ גם בשושנים שמא ניתן טעם שעורה ומדוע החת"ס התיר? ונשאר בצ"ע על דברי החת"ס. ולכאורה יש להוסיף ולהקשות על החת"ס הרי שנינו בתוספתא (פ"א הי"ג) "הנותן מעה של תורמוס בצד מעה של דלעת, כדי שתבקע הארץ מפניה - חייב" ולכאורה מכאן מוכח שהרכבה לצורך השרשה בקרקע היא אסורה, ולמרות שיתכן שפעולה זו נעשית מתחת לפני הקרקע.
אלא נראה שדעת הרמב"ם היא שגם הרכבה האסורה איננה בחיבור הזרעים אלא האם אנו רואים שיש כאן פעולת הרכבה, כגון חיבור שני ענפים שונים שהם יגרמו ליצירת מין חדש, כפי שמו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל כתב (ארץ חמדה עמ´ רעג אות ט-יב), דהיינו איסור ההרכבה לדעת הרמב"ם הוא רק כאשר מעל פני הקרקע רואים את ההרכבה, מכיוון שגם לענין הרכבה האיסור הוא במראית העין, על פי זה מובן הפסוק "בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט יט) כשם שהרבעה היא נגלית כן גם הרכבה צריכה להיות נראית לעיניים. ומשום כך מובן שאין הרכבה בשורשים (עיין שו"ע סי´ רצה סעי´ ה) שאין איסור הרכבה בשורשים, ואמנם הש"ך (ס"ק ה) החמיר ואסר כדעת הר"ן (קידושין לט ע"א) שיש איסור הרכבה בשורשים, אבל כל זה הוא באילן ממש וירק ממש, שאנו חוששים להרכבה מכיוון שיש מראית עין, אבל בדבר שאינו אילן ואינו ירק אלא זרעים ולא ניכר מעשה ההרכבה מנ"ל שהדבר אסור.

* הנדסה גנטית
ונראה שיש להוסיף שאפילו לפי שיטת התוספתא שיש איסור הרכבה בזרעים עצמם היינו בזרעים שהם מולידים, שהרי המעה הוא הגרעין של הקישות או האבטיח, והיינו גרעין שמסוגל להצמיח פרי, ולכן גם חיבור של גרעינים אלו הוא אסור, שהרי כל גרעין הוא בעצם עץ אלא שאינו נראה, אולם בהנדסה גנטית אין חיבור של זרעים המסוגלים להצמיח, אלא מוציאים תכונות מסוימות "גנים" מעץ מסוים ומעבירים לעץ אחר, אבל אין בכל "גן" כוח של הצמחה, ואין להחשיבו כעץ. לכן למרות שלדעת התוספתות יש איסור בהרכבת זרעים והתאחותם, היינו בזרעים המסוגלים להצמיח אבל חלקי תכונות, אינם אסורים לכו"ע, ובכך נבין את דברי ההלכות קטנות (ח"ב סי´ כא) שהתיר לשרות זרעונים עם שומים כדי שיצמחו במהרה, ונימוקו היה שהאיסור הוא בשני מינים, אבל כאשר אין כאן שני מינים הצומחים אלא גרימת תכונות מסוימות, אין להחשיבו כשני מינים אסורים, דהיינו לכאורה שינוי גנטי בצמח עצמו לא נאסר, ואולי לכך כיוון גם החת"ס שהתיר הכנסת החיטה בענפים על מנת למהר את ההשרשה, שאין זה חיבור שני מינים אלא שינוי תכונה מסוימת בירק. וכדברים אלו נמסר בשם של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (כשרות ארבעת המינים עמ´ רפב) שכל חיבור שאינו של כוח מצמיח אלא של תכונות מסוימות לא נאסר. החזו"א (כלאים סי´ ב ס"ק טז ד"ה הנה) כתב שאם מרכיב דבר שאינו מצמיח אלא שהוא נבלע באילן ומטיב צמיחת האילן מותר, וזה מה שהגמ´ (פסחים נו ע"א) התירה נתינת שכר בלב הדקל, דהיינו נתינת תכונות מסוימות בצמח שאין בו כוח הצמחה הדבר מותר, ולכן למרות שהחזו"א אסר נתינת שרף באילן, מכיוון שזה גורם להצמחה, מכיוון שיש בשרף "כוח הצמחה" אבל אם לא היה בו כוח הצמחה אלא תכונות מסוימות לא נאסר, ולכן בהנדסה גנטית שאין תאי זרע מלאים, אלא תכונות מסוימות, הדבר מותר לכו"ע.
ונראה להוסיף ולבאר את החילוק בין יצירת מין חדש לשיפור המין על פי דברי הרמב"ן בטעמי מצוות כלאים (ויקרא יט יט) שכתב: "והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאלו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות, והמינים בבע"ח לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו, והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים דבר נמאם ובטל, וגם הצמחים אשר יתרכב, מין בשאינו מינו אין פריים צומח אחרי כן, ויהיה באיסורם שני הטעמים הנזכרים". שני הנימוקים שהרמב"ן כותב האחד מצד האדם, שיחשוב שהוא משלים את הבריאה, והשני מצד הצמחים שלא יעשו פירות נוספים. ונשאלת השאלה הרי הקב"ה ברא את עולמו "לעשות" דהיינו שבני אדם ישלימוהו, וכפי שר"ע ענה לטרונסופוס הרשע (תנחומא תזריע) שהקב"ה שמח בהשלמת עולמו, וא"כ מה טעם למצוות כלאים (עיין אמונת עתיך מס´ 5 עמ´ 9). נראה שהאיסור איננו לשפר ולשכלל את העולם, אלא לשלוח יד בקב"ה, להראות קבל עם ועולם אנו מחליטים על העולם, אנו יוצרים מינים חדשים, ולכן האיסור איננו אלא כאשר ישנה מציאות חדשה, על ידי פעולת ההרכבה ולקיחת שני דברים והפיכתם לאחד, יש בכך איסור של כלאים, אבל לפי מה שהעלנו א"כ האיסור הוא לא מצד עצם השלמת הבריאה, שהרי אדרבא למדנו שהקב"ה נתן לנו את העולם לעשות, לפעול ולהשלים את הבריאה, אלא שיש לחלק בין יצירת מינים חדשים, שזה מהווה כפירה במעשה בראשית, לבין שנוי ושיפור המין שבכך הקב"ה רוצה שבני אדם יתעסקו.