תוכנה אינטרנטית לשיווק

התשובה

ה'מוצר' שאתם מוכרים לסוכנים אינו התוכנה עצמה (שהרי הסוכנים רוכשים אותה כדי למכור אותה) אלא הזכות למכור את התוכנה. יש אפוא לדון האם 'מוצר' זה נחשב 'מוצר' שיש בו פגם שעל המוכר לגלות אודותיו לקונה. ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' רכח סעי' ו) נפסק:

אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עובד כוכבים, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה.

והוסיף הסמ"ע (לשו"ע שם, ס"ק ז):

אע"פ שאין בו אונאת ממון מ"מ היה לו להודיעו, והוא דומה לגניבת דעת דאסור אע"פ שאין בו חסרון ממון.

גם בנידון דידן, ברור שהסוכנים שפונים אל החברה כדי לרכוש את המוצר עושים זאת על דעת כך שקיים סיכוי סביר שיצליחו למכור ולהרוויח, וברור שאילו היו יודעים שרק 10% מהם ירוויחו – לא היו נכנסים לעסק הזה. מכאן שיש חובה להודיע מראש ללקוחות שהם לוקחים סיכון של 90% בערך, שלא יצליחו למכור, ואם לא הודיעו להם – הרי זו גניבת דעת. לא סביר לטעון שאין במוצר כל פגם, והעובדה שרק 10% מהסוכנים מרוויחים נובעת מעצלנות של 90% מהם. העובדה שרק 10% מרווחים מעידה שהמדובר במוצר שיש בו חיסרון אובייקטיבי, שעל המוכר לחשוף בפני הקונה. יש להדגיש שחיסרון אין פירושו בהכרח שהתוכנה איננה תקינה. יכולים להיות חסרונות אחרים (למשל עלות גבוהה יחסית לתועלת), שגורמים לכך שאובייקטיבית, היכולת להרוויח משיווק התוכנה נמוכה בהרבה מן המקובל במסחר. כאמור, על החברה לחשוף לפני הסוכנים חסרונות אלה, שכן יש סיכוי סביר שאילו הסוכנים היו יודעים אודותיהם, לא היו נכנסים לעסק. אמנם ייתכן שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים. לדעת ה'אגרות משה'[1] 'אין המוכר מחוייב לגלות כל זמן שהלוקח אינו שואל כשצריך לשאול', ואילו לדעת ה'דברי יוסף'[2] 'על המוכר להודיע ולא על הקונה לשאול'. אלא שגם לדעת ה'אגרות משה', אף שאין על המוכר חובה לגלות מראש כל זמן שהקונה איננו שואל, עליו לאפשר לקונה לשאול. ואם אכן שאל – על המוכר להציג לפניו את הנתונים המלאים. אם כן יש לבדוק האם בחברה שבה אתה עובד מתנהלים הדברים באופן זה.