האם בית דין יכול לקנוס כעונש הרתעתי?

התשובה

הנזיקין, לא תובעים על מה שכמעט התרחש, אלא בודקים מה התרחש בפועל. לכן יש לבחון מה הנזק שנגרם, דהיינו: כמה ימי עבודה הפסדת? האם נגרם לך נזק גופני מגביל? מה השווי של הנזק 'לא לאכול בחוץ'? איך נכמת את ה'טראומה לכל החיים'? וכן הלאה. מסלול נוסף שבית הדין יכול לצעוד בו ולחייב בתשלום, אף אם לא נגרם נזק ממוני ממשי, הוא להשית קנסות מטעמו כאשר העם פרוץ בעבירה מסוימת. ב'שלחן ערוך'^[1] נפסק:

כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה... וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום בית דין עליהם.

מכאן עולה שבית דין, במקרים מסוימים, יכול להעניש ולקנוס אם הוא משתכנע שמדובר בתופעה רחבה שיש לעצור אותה, כדי להרתיע את האנשים מהתנהגות מקולקלת. לא כל תופעה של רשלנות תגרור התערבות של בית הדין, אלא רק תופעה נפוצה או שיש בה צורך שעה, ויש צורך לבדוק אם המקרים הללו של הרשלנות עומדים בקריטריונים המדוברים.

ב. בנוגע לרצון שלך לפרסם את שם המסעדה ברשתות החברתיות ובתקשורת, ה'חפץ חיים'^[2] כתב שבעה תנאים כדי להתיר פרסום שלילי: 1) שיראה בעצמו ולא שמע מאחרים. 2) שלא יחליט מהר שהשני פעל שלא כדין, אלא יתבונן היטב אם השני עשה עוול. 3) שיוכיח את החוטא תחילה בלשון רכה. 4) שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא. 5) שיתכוון לתועלת ולא לנקמה או שנאה. 6) אם יכול לסבב שתגיע התועלת בצורה אחרת, אסור לספר. 7) שלא יגיע לשני נזק יותר מכפי שבית דין היה פוסק לו היו מופיעים בפניו שני עדים כשרים. יש מקום לדון אם המשקל שיש לתת לכל שבעת הכללים הוא דומה, או שמא יש משקל כבד יותר לחלק מהכללים, אך ודאי שפרסום כזה, שנועד לעורר מודעות, לא חייב לכלול את שם המסעדה הספציפית.

 

[1].    שו"ע, חו"מ סי' ב.

[2].    חפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל י.