פיצוי על נזקי עובד בשעת עבודתו

התשובה

כתב בספר 'פתחי החושן' (שכירות פרק ז, כט-לא):

פועל שנגרם לו נזק בשעת מלאכתו, אם הוזק בממונו לכו"ע פטור בעל הבית, ואף אם הוזק בגופו, אם שכיר הוא פטור בעל הבית, אבל אם עשה בחנם והוזק בגופו, יש מחייבים, ויש פוטרים אף בזה... מדיני שמים חייב בעל הבית בכל נזק שאירע לפועל בעת מלאכתו, בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו.

השיטה המחייבת את המעביד לשלם על נזק שנגרם לעובד רואה את העובד כשאול למעביד, ולכן על המעביד חלה חובה להשיב את העובד כשם שקיבלו. לפיכך עליו לשלם אפילו במקרה של אונס. השיטה החולקת רואה בעובד שכור למעביד, ולכן במקרה של אונס – אין חיוב לשלם, כמו בדיני שומר שכר. אומנם מסתבר יותר כמו השיטה שאינה רואה בעובד חפץ השאול למעביד. למרות זאת כתב 'פתחי חושן' בשם המהרש"ם שלכל השיטות ישנה חובה לצאת ידי שמיים על נזקים שנגרמו לפועל בעת עבודתו, אפילו אם זה נחשב לגרמא מ"מ גם בגרמא צריך לשלם כדי לצאת ידי שמיים. לכן המהרש"ם פסק שעל הצדדים להתפשר ביניהם במקרה כזה.

במקרה שלפנינו, כיוון שמדובר על בורג שלא היה אמור להיות שם, והמעביד ידע על כך והיה ער לנזק שיכול להיגרם ממנו לעובד, נכלל הדבר בדברי המהרש"ם שמחייב באופן זה לצאת ידי שמיים. נוסף על כך, החוק מרחיב את אחריות המעביד על נזקי עובדיו. הרב אורי סדן כתב בספרו[1] מה הן דרישות החוק:

החוק מסדיר את אחריותו של העובד לשמירה על שלום עובדיו. החוק קובע כי עליו להדריכם כראוי, לדאוג לציידם בציוד מגן, ולדאוג כי הציוד איתו הם עובדים יהיה תקין ובטיחותי (פקודת הבטיחות בעבודה, נוסח חדש, תש"ל). בנוסף לכך קובע החוק כי אם המעסיק לא מילא אחר דרישות החוק ניתן לתבוע אותו על הנזק שנגרם עקב כך (על פי סעיף 63 לפקודת הנזקין נוסח חדש).

לדעת הרב סדן יש לקבל את דרישות החוק כיוון שהן עולות בקנה אחד עם מגמת התורה, אלא שהן מרחיבות את החיוב שיש למעסיק. לעומת זאת אין לקבל את פסיקת בתי המשפט שהסירו כל אחריות מעל כתפי העובד והטילו את מלוא האחריות על כתפי המעביד, אפילו במקרים שבהם העובד המרה את פי המעביד וניזוק. בנוגע לסכום הפיצויים: על אחוזי הנכות, על הכאבים ועל הצער, ותשלום על פי המקובל בחברות ביטוח – ה'שלחן ערוך'^[2] קבע כי אין דנים בזמן הזה אלא דיני שבת וריפוי, אך לא נזק, צער ובושת. כמו כן הצער שמדובר עליו ב'שלחן ערוך' הוא צער המכה עצמה ולא הצער הנלווה במשך כל החיים. ואולם פסק ה'שלחן ערוך'^[3] שיש לנדות את החייב בקנס, עד שיפייס את הניזוק:

אעפ"י שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות, מנדין אותו, עד שיפייס לבעל דינו.

אם כן, ה'שלחן ערוך' מתווה בפנינו צורת פיצוי גמישה יותר: אין מדובר על סכומים מופרזים אלא על סכום שיש בו די לדעת בית הדין כדי לפצות את הניזק ולהניח את דעתו. אע"פ שיש לקבל את הרחבת האחריות של המעביד על עובדיו גם בדין תורה, נראה שאין לקבל את הרחבת פקודת הנזיקין הקבועה בחוק, מעבר לדין תורה.

בנוגע לביטוח, אף אם נאמר שהעובדים במדינה עובדים על דעת זה שיהיה להם ביטוח, הכוונה היא לתשלומי ביטוח לאומי ולא לביטוח פרטי מעבר לזה.^[4] ואם המעסיק שילם ביטוח לאומי כראוי – הוא  פטור מתשלום נוסף, ובפרט שהעובדים יודעים שהמקום אינו מבוטח.[5]

למסקנה, המעביד אחראי לפצות את העובד שלו עד שיתפייס. גובה התשלום תלוי בהכרעת הדיינים, או במשא ומתן בין הצדדים עד שיגיע לכדי פיוס הנתבע.

[1].    הרב אורי סדן, דיני העבודה במדינת ישראל ע"פ ההלכה, עמ' 456.

[2].    שו"ע, חו"מ סימן א סעי' ג.

[3].    שם, סעי' ה.

[4].    'דיני העבודה במדינת ישראל ע"פ ההלכה' עמ' 457.

[5].    אם המעסיק פשע ולא שילם ביטוח לאומי, הוא ייתבע ע"י הביטוח לאומי על הסכום ששולם לעובד.