תחנון - אמירתו כשיש חתן בר מצווה שהתחיל להניח תפילין קודם לכן

התשובה

ב"ה ה' כסלו שנת השבע ה'תשפ"ב

אמירת תחנון כשיש חתן בר מצווה

בתשובה לשאלתך, כיצד יש לנהוג בתפילה לגבי אמירת תחנון ונפילת אפיים כשבתפילה משתתף נער שזכה להיכנס לעול המצוות כשמלאו לו שלוש-עשרה שנה באותו יום?

חשוב להקדים, שאכן אין מקור בשולחן ערוך ובפוסקים שלא לומר תחנון כיש חתן בר מצווה, אך הפוסקים במאות שנים האחרונות בשאלה זו. ובאופן כללי כפי שעולה מדבריהם, שהדבר שונה בין מנהג קהילות יוצאי ספרד לקהילות יוצאי אשכנז (אף שחלוקה זו אינה מוחלטת), כדלהלן:

א. בבתי כנסת שנוהגים עפ"י מנהג יוצאי אשכנז, וכן חלק מהחסידים, לומר תחנון ונפילת אפיים אף אם יש שם נער שנעשה בר-מצווה.

ב. בבית הכנסת שנוהגים שם בכל הדברים עפ"י מנהג יוצאי ספרד ועדות המזרח, רווח המנהג שלא לומר תחנון ונפילת אפיים ביום שנעשה נער בר מצווה. בין אם הניח תפילין באותו יום פעם ראשונה. ובין אם כבר התחיל בהנחת תפילין קודם לכן. ויש ביניהם שנהגו שלא לומר תחנון גם ביום הנחת תפילין לפני בר המצווה, אך מנהג זה פחות נפוץ.

ג. בשאלה כיצד יש לנהוג אם יש בר מצוה בבית הכנסת משותף לקהילות יוצאי אשכנז וספרד. לענ"ד נראה שבמקרה כזה לא יאמרו תחנון, כיוון שגם אצל חלק מהחסידים גם המנהג שלא אומרים תחנון ביום בר-מצווה. ואצל קהילות יוצאי ספרד המנהג ברור שלא לומר.   

הרחבת הדברים:

לגבי נפילת אפיים כשיש נער בר מצוה, לא מצאנו בשולחן ערוך התייחסות. ולכן צריך לבדוק מהו המנהג וכמובן בתנאי שיש למנהגים אלו גיבוי מהפוסקים, כדהלן:

מנהג יוצאי ספרד

יש שכתבו שהטעם שלא לומר תחנון משום שנער בר-מצווה דינו כחתן שפטור מתחנון משום שביום זה הוא מניח תפילין בפעם הראשונה בחייו (כפי שנהוג עדיין אצל חלק מיוצאי ספרד), ולפיכך משווים את חתן בר מצווה לחתן הנושא אישה עפ"י הפסוק "כחתן יכהן פאר" שהכוונה להנחת תפילין שנאמר בהם "פאר".

כך כתב רבי אהרן הלוי זצ"ל מרבני מצרים בספרו נהר מצרים (מנהגי מצרים הל' נפילת אפיים), כשהוא מעיד שמנהג זה גם קיים בירושלים (כוונתו למנהג יוצאי ספרד בירושלים), וז"ל:

"מנהג עיה"ק ירושת"ו ומצרים יע"א שאין נופלים על פניהם ביום שיש בר מצוה. וכן נוהגים ג"כ בערים רבות בחו"ל. ומנהגם של ישראל תורה הוא. וסמך לדבר מפני שדומה לחתן דכתיב ביה כחתן יכהן פאר, ותפילין נקראו פאר כדכתיב פארך חבוש לראשך /עליך/, והרי הוא כחתן וכו'".

אמנם הראשל"צ הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל בשו"ת משפטי עוזיאל (מהדו"ת או"ח סי' יא) חלק באופן עקרוני חלק על דעת הנהר מצרים, וסבר שאין למנהג זה ביסוס אך בסופו של דבר הוא המליץ טוב על מנהג זה, מהטעם שכתב:

"שבדורות האחרונים הנהיגו כזאת משום עת לעשות לד' לחבב מצות תפילין ולהציל על ידי כך את בני ישראל מקרקפתא דלא מנחי תפילין, ולכן כל כי האי שכוונתם לשם שמים מצוה לשמוע דברי חכמים".

גם מדבריו משמע שסיבת אי אמירת תחנון היא משום שביום זה בדרך כלל הנער מניח תפילין בפעם הראשונה.

גם רבי יצחק אלפייה זצ"ל בשו"ת  שיח יצחק (דף מב ע"ב) אף שהוא מציין שבדור שלפניו נהגו לומר נפילת אפיים ביום בר מצוה, כפי שהעיד שראה חכמים שהיו נוכחים בתפילה שהיה חתן בר מצווה ולא נמנעו מלומר תחנון. אך בסופו של דבר הוא הביא סיוע לדעת הפוטרים מתחנון עפ"י דברי הזוהר חדש המתאר את המעמד הגדול שהיה ביום שנעשה ר"א בנו של רשב"י בר מצווה. אך לדעתו טעם הפטור הוא לא מצד הנחת התפילין אלא משום שביום זה הוא נכנס למצוות.

אמנם מו"ז הרה"ג עובדיה הדאיה זצ"ל בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד סי' יא ס"ק ב; נשאל שאלה דומה לפני למעלה משמונים שנה, בשנת תרנ"ן (שנת ת"ש) על ידי אחד מנכבדי קהילת אלכסנדריה, וז"ל:

"בנוגע לבר מצוה שרצו להנהיג גם כן שלא לומר תחנונים, עי' בספר שיח יצחק (אלפייה) דף מ"א ע"ב, שהביא מעשה רב מרבנן קשישאי בעיר הקודש ירושלים ת"ו, שהיו נמצאים בחגיגת בר מצוה והיו אומרים וידוי ונפילת אפיים כרגיל. וזכורני שבספר וילקט יוסף למהר"י שוארץ מרומניא דיבר בזה ואינו זוכר כעת איה מקום כבודו".  

אמנם השאלה הייתה לגבי קהילה שהיה לה מנהג ברור לומר תחנון גם כשיש חתן בר מצווה, ושאלתם הייתה, האם הם רשאים לשנות ממנהגם ולהפסיק לומר תחנון כשיש נער בר מצווה, ועל כך הוא משיב להם, שלא ישנו מנהגם וימשיכו לומר תחנון גם כאשר יש חתן בר מצווה.

ברוח דברים אלו כתב גם הרה"ג אליעזר וולדינברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' יז; בדעת רבו הראשל"צ הרה"ג בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל;  

אולם בסופו של דבר, המנהג התקבל בדורות האחרונים בקהילות יוצאי ספרד, שלא לומר תחנון ביום שנער נעשה בר-מצווה. כפי שכתבו גדולי החכמים בדורנו:

הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל שכתב כן בשו"ת יביע אומר חלק ראשון (או"ח סי' כז אות ח) כשהביא סימוכין למנהג. והניף ידו שנית בשו"ת יביע אומר חלק רביעי (או"ח סי' יד) שם הביא עוד פוסקים שלא הוזכרו בתשובתו הראשונה.

כך מופיעה בפסקיו של הראשל"צ הגר"מ מרדכי אליהו זצ"ל שהמנהג שלא אומרים תחנון ביום שנעשה החתן בר המצווה. ובנוסף לכך נהגו גם שלא לומר תחנון ביום שהנער הניח תפילין (אף אם זה לפני בר מצווה), וכך ראינו בבית הכנסת של הרב מרדכי אליהו זצ"ל שלא אמרו תחנון הן ביום שנעשה בר מצווה והן כשהיה נער שהניח תפילין חודש לפני היותו בר מצווה. אך נראה שמנהג זה פחות נפוץ אף אצל יוצאי ספרד.

מנהג יוצאי אשכנז

אמנם מנהג זה לא התקבל אצל יוצאי אשכנז, כפי שכתב בשו"ת אז נדברו חלק יא סי' מח עמ' קכט ד"ה שם וכמנהג ירושלים; "אצל האשכנזים בירושלים ושאר א"י אין המנהג כן ונופלים על פניהם כשיש בר מצוה". 

גם בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן יא) מעיד שאצלם המנהג לומר תחנון כשיש חתן בר מצווה. וכך גם ראינו במשך שנים שבקהילות אשכנז אמרו תחנון כשהיה בר מצווה. 

אך יש מהחסידים שנהגו שלא לומר תחנון ונפילת אפיים כשיש חתן בר מצווה כן מובא בשמו של האדמו"ר בעל הדברי יציב מצאנז (עפ"י קונטרס שערי שמחה עמ' סה) שהנחה את הציבור בקהילת צאנז בנתניה שלא לומר תחנון ביום בר מצווה בלא קשר להנחת תפילין, וכלשונו הקונטרס (שם).

"דמרן זיע"א הורה שאין לומר תחנון דהוי יום שמחה כיום החופה והרי היא כחתן שאין אומרים תחנון לפניו".

וכן הייתה נהג האדמו"ר ממונקאטש זצ"ל (דרכי חיים ושלום אות קצב):

"וכשהיה במניין שלו נער שהתחיל באותו יום להניח תפילין לחיבת הקודש של מצווה וכן כשהיה לו סיום על מסכת או כשאחד מאנ"ש או מתלמידיו התפלל במניין שלו ואמר שיש לו סיום מסכת היום גם כן לא אמר תחנון".

אך נראה לומר שבמקום שהמניין משותף ואין מנהג אחיד אלא מתפללים לפי נוסח השליח ציבור, עדיף שלא לומר תחנון כפי מנהג יוצאי ספרד וחלק מהחסידים.  וכך ראיתי שנהוג בכמה מקומות שיש מניין משותף ולא אומרים תחנון כשיש חתן בר מצווה.

בברכת התורה והארץ

אהוד אחיטוב