הלימוד היומי ט"ז ניסן ה'תשפ"ד

לימוד אמונה יומי: י"א תשרי « הקודם | הבא »

סמכות באמונות ודעות: עמדת הרמב"ם

מתוך הספר 'הלכה בימינו' | הרב יעקב אריאל

דעת הרמב"ם ראויה להתייחסות מיוחדת, בהיותו "הנשר הגדול", גדול ההלכה וגדול הפילוסופיה בישראל. הליכה בעקבותיו עשויה להבטיח לנו צעידה בקרקע מוצקה מבלי ליפול באחת התהומות הפעורות משני צדדיה.

מצד אחד מצינו להרמב"ם, הסובר אף הוא כגאונים, שאין ללמוד מדברי אגדה ואין פסיקה בענייני אמונה. בפירוש המשניות (סנהדרין פי"א מ"ג), בפירוש מחלוקתם של ר' עקיבא ור' אליעזר אם עשרת השבטים עתידין לחזור או לא, כותב הרמב"ם:

כבר כתבתי לך פעמים רבות, שכל מחלוקת שיהיה בין החכמים שאינו בא לידי מעשה, אלא שהוא אמונת דבר בלבד – אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם.

 

כלומר, שאלה זו – אם עשרת השבטים אבדו או שמא הם עתידין לחזור – אינה שאלה מעשית, ולכן אין בה פסק הלכה.

אולם למרבית הפלא, באותו הפרק קבע הרמב"ם את שלושה עשר העיקרים, שהם לדעתו יסודות אמונת היהדות, וכל הכופר באחד מהם – אין לו חלק לעולם הבא. וזו לשון הרמב"ם:

וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורס וקוצץ בנטיעות, ומצוה לשונאו ולאבדו.

כלומר, יש פסיקה מחייבת בענייני אמונה, וכל החולק עליה ייענש! כיצד ניישב סתירה זו?

 

על כורחנו צריכים אנו לומר שיש להבדיל בין אמונה עיקרית, המשמשת יסוד לבנין כולו, לבין אמונה שאינה עיקרית, והמסופק בה לא ערער בכך את כל בנין עולמו הרוחני. האמונות באחדות הא_ל, בהשגחתו, בתורה מן השמים, בשכר ועונש וכו' – הנן יסודות מוסדים, בלעדיהן תתמוטט כל השקפתנו הדתית. לעומת זאת השאלה אם עשרת השבטים אבדו או יחזרו אינה כה עקרונית, ולכן אין בה הכרעה, והרשות נתונה לכל אחד לחשוב על פי נטיית לבו.

את עיקרי האמונה קבע הרמב"ם כהלכה מחייבת – בספרו ההלכתי "משנה תורה" בספר הראשון בספר המדע. בהל' תשובה (פ"ג ה"ו) מנה את הכופרים בעיקרים אלו בין אלו שאין להם חלק לעוה"ב "אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים".

 

לכאורה, היינו מצפים מפילוסוף רחב דעה כה גדול יתר 'פתיחות' כביכול, ומתן 'חופש' דעות מגוון יותר. אולם כנראה שהיא הנותנת. כגודל דעתו של הרמב"ם כך היה מודע יותר לסכנה הרוחנית הנשקפת לסטייה מהאמת המוחלטת. האמונה האמיתית היא אצלו העיקר.

 

ואלו דבריו בספרו מורה נבוכים (ח"ב פרק מ, עפ"י תרגום אבן תבון):

כשתמצא תורה שכל כוונתה סדר המדינה וענייניה להסיר העוול והחמס ממנה, ולא יהיה בה הבטה בשום פנים לעניינים עיוניים... ולא ירגישו בה על חיות הדעות בריאות או עלולות, דע כי התורה ההיא נימוסית...

 

וכשתמצא תורה שכל הנהגותיה מעיינים במה שקדם מתיקון העניינים הגופיים ובתיקון האמונה ג"כ ותשים כוונתה לתת דעות אמיתיות... תדע שזאת ההנהגה מאתו ית' ושהתורה ההיא א-להית.

 

כלומר, הקריטריון לבחינת תורה, אם היא א-להית או נימוסית, היא בעיקר בנושא האחריות לדעות אמיתיות. זהו עיקרה של תורה.