הלימוד היומי י"ז ניסן ה'תשפ"ד

לימוד אמונה יומי: י"ח טבת « הקודם | הבא »

לימוד תורה ומחקר מדעי: ההיסטוריוציזם

מתוך הספר 'הלכה בימינו' | הרב יעקב אריאל

אחת הדוגמאות המפורסמת ביותר שהתפיסה ההיסטוריוציסטית שוגה בה, ושכבר הפכה להיות מעין אקסיומה בעולם המחקר, היא הפרוזבול. לדעתה, התנאים הכלכליים "אילצו" כביכול את הלל לתקן פרוזבול. ומכיוון שדאגתו היתה נתונה למצב הכלכלי הוא חידש הלכה. (כלומר הלל "נכנע" ללחצים. ומכאן גם פילוסופיה שלמה של מטה-הלכה שניתן אולי להגדירה יותר כ"מתה הלכה" חלילה...) ולא היא. התנאים הכלכליים אילצו את השואלים לשאול, האם יש פתרון הלכתי לבעיה שנוצרה? התחשבותו של הלל במצב הכלכלי היא אימננטית להלכה, שבשעת הדחק ניתן לסמוך על עקרונות בסיסיים יותר. מה שעמד בראש מעייניו של הלל היה חשש מוסרי שאנשים יעברו על לאו מפורש בתורה "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". הכלכלה גרמה אפוא לקלקלה מוסרית והיא שהניעה את הלל להעדיף מצוה דאורייתא על פני מצוה דרבנן. וגם זאת על סמך עקרונות שהיו קיימים מכבר בתורה עצמה. הזמן גרמא רק להשתמש בהם. הלל לא המציא אפוא את תקנת הפרוזבול. עקרונותיו, שגביית חוב ע"י בי"ד אינה דומה לגבייתו ע"י אדם יחיד, היו קיימים מאז ומעולם. הצורך ליישם אותם הוא שהתעורר בתקופה מסוימת, בנסיבות מיוחדות.

 

בעקבות הפרוזבול מוזכר לרוב גם היתר העיסקא, שאף הוא מתפרש בטעות כפשרה בין אילוצי הכלכלה לבין ההלכה. כל בר בי רב יודע שעיסקא אשר פירושה שותפות בין משקיע למקבל, היא לא רק מותרת אלא אף רצויה לכתחילה בתנאים מסוימים3. דוגמאות אלו, שהפכו למקובעות במחקר, משמשות בדרך כלל בניין אב לסוגיות רבות בהלכה.

 

ומאקסיומה זו נגזרת אקסיומה אחרת, פרי השפעתו של הדרוויניזם מהמאה ה-19, שלפיו הכל מתפתח. גם ההלכה משתנית כביכול. ניתוח הסוגיה התלמודית לרבדיה והמשנה לשכבותיה והפסיקה לדורותיה מתפרש פעמים רבות כ"התפתחות" כביכול של ההלכה מדור לדור. בולטת כאן מגמתיות, המערערת את אחד מיסודותיו החשובים ביותר של המדע והוא: האובייקטיביות.

 

אין ספק שכל דור מוסיף נדבך משלו לבנין התורה האדיר, אולם, כאמור לעיל, אין זו התפתחות בהלכה עצמה, אלא ביישומיה. בכל דור מתעוררות שאלות חדשות ומתגלים צרכים נוספים המחייבים התייחסות הולמת, אולם עקרונות ההלכה אינם משתנים ולא ישתנו לעולם.

 

בית המדרש אינו יכול לקבל את התזות המדעיות האמורות, ומחקרים מסוג זה אינם עוברים את ספו. ומכיון שהם נושאים את השם "מדע" הם יוצרים ריאקציה נגד המדע כולו, למרות שיש מקום לשימוש מדעי מבוקר גם בין כותלי בית המדרש.

 

המחקר המדעי בתפיסתו הסטטית עלול לכלוא את החשיבה התלמודית במעין דטרמיניזם. התלות המוגזמת שחלק מהחוקרים, בגלל דרך חשיבתם המקובעת, תולים אמירות תנאיות או אמוראיות בתנאי המקום והזמן עלולה להפוך את חכמי התלמוד למשועבדים לכאורה לנתונים חיצוניים שאין להם כביכול שליטה עליהם. פלוני היה "חייב" לומר כך בגלל עוניו, כביכול, והאחר "נאלץ" לומר אחרת בגלל עושרו, כביכול. שיטות מחקר אלו יוצרות אסוציאציה עם מאמיני המטריאליזם ההיסטורי שהיו בין המרכסיסטים בשלהי המאה ה-19. אפילו מדעי הטבע המדויקים אינם כבולים עוד בכבלי הדטרמיניזם. אולם מדעי הרוח בחלקם עדיין שבויים בתפיסה היסטוריוציסטית הכובלת כל רעיון בהכרח לתנאי סביבתו ותקופתו.