1. תוקפה של השמיטה בזמן הזה
א. התורה כרכה את קיומה של השמיטה בקיומו של היובל, ובזמן שהיובל אינו נוהג, אף דיני השמיטה אינם נוהגים. בתקופת בית ראשון, עם גלותם של שניים וחצי השבטים, בטל היובל. מאז, מכיוון שגם בבית שני לא חזרו כל שבטי ישראל לנחלתם, לא היה ניתן להשיב את הקרקעות לבעליהן. לכן בימינו לא ניתן לקיים את השמיטה מהתורה, אלא רק מדרבנן.[1]
ב. מכיוון ששמיטה בימינו היא מדרבנן, כל דיני השמיטה הם מדרבנן, ובכלל זה:
2. גבולות הארץ לדיני השמיטה
ג. מן התורה חיובן של המצוות התלויות בארץ הוא רק בשטחי ארץ ישראל שהתקדשו על ידי עם ישראל לאחר כיבושה וחלוקתה של הארץ.[2]
ד. ארץ ישראל קודשה וחולקה לראשונה בזמן יהושע. קדושה זו נקראת "קדושת עולי מצרים" או "קדושה ראשונה". קדושה זו בטלה בעת חורבן בית ראשון.[3]
ה. בפעם השנייה נתקדשה ארץ ישראל על ידי עזרא ובית דינו במהלך ימי בית שני. לרובם של הפוסקים קדושה זו לא בטלה למרות החורבן והגלות. קדושה זו נקראת "קדושת עולי בבל" או "קדושה שנייה", והיא חלה עד ימינו.[4]
ו. גבולות הארץ שכבשו עולי מצרים הם גם הגבולות המפורטים בתורה בפרשת מסעי.[5] שטח זה כולל את רובם המוחלט של שטחי הארץ כיום.
ז. השטח שקידשו עולי בבל הוזכר במשנה ובתוספתא הקרויה גם 'ברייתא דתחומין',[6] והוא מצומצם יותר משטח עולי מצרים.
ח. להבנת הגבולות ומיקומם חשיבות גדולה בשאלת חיוב המקומות השונים בארץ בדיני המצוות התלויות בה.
ט. יש להדגיש כי לא ניתן לדעת בוודאות מהם הגבולות המדויקים שהוזכרו בתורה ובחז"ל, אלא מדובר בהערכות בלבד, סבירות ככל שתהיינה.
י. ישנם כמה אזורים בשטחי הארץ כיום, שנחלקו הפוסקים לגבי מעמדם ההלכתי: 1. שטחי הערבה, הנגב הדרומי והנגב המערבי. 2. צפון מערב הארץ, אזור עכו – ראש הנקרה וצפון רמת הגולן. להלן נבאר מעמד מקומות אלו, את קידושם על ידי עולי מצרים, ואת קידושם על ידי עולי בבל, ראה מפה מפורטת בנספח בכריכת הספר.
3. שטחי הערבה, הנגב הדרומי והנגב המערבי[7]
יא. עולי מצרים: בפרשת מסעי נאמר שהפינה הדרום-מזרחית של הגבול היא מדבר צין הסמוך לאדום. ממדבר זה עובר הגבול מערבה דרך כמה נקודות ציון מרכזיות: ים המלח, מעלה עקרבים ונחל מצרים.
יב. מיקומו של ים המלח עבר במסורת מדור לדור, כך שאין ספק בזיהויו, והוא אינו נתון במחלוקת.[8]
יג. נחלקו הפוסקים בזיהויו של נחל מצרים: יש הסוברים שמדובר בנילוס,[9] יש הסוברים שמדובר בנחל אל עריש,[10] ויש הסוברים שמדובר בנחל הבשור.[11] להלכה, מקובל לומר שגבול עולי מצרים מגיע לכל הפחות עד נחל אל עריש.
יד. הפוסקים נחלקו בזיהויו של 'מעלה עקרבים':[12] יש הסוברים שמדובר באזור ים המלח, משם הגבול ממשיך דרך נחל צין ונחל לבן, עד לחיבורו עם נחל מצרים;[13] יש הסוברים שמדובר גם כן באזור ים המלח, אך הגבול מדרים לאזור עין יהב דרך מצפה רמון, עד לחיבורו עם נחל מצרים;[14] ויש הסוברים שמדובר בשטח מישורי גדול הקרוי 'עקבה', שתחילתו מדרום לים המלח וסיומו בחוף ים סוף, ומדובר באזור העיר אילת והעיר עקבה בימינו.[15]
טו. עולי בבל: בברייתא הובא שנקודת הגבול הדרום-מערבית של עולי בבל היא אשקלון, המזוהה כיום עם 'תל אשקלון'. מאשקלון הגבול נע דרומה לכיוון קדש.
טז. שני זיהויים מרכזיים ל'קדש': לפי השיטה הראשונה זהו אזור קדש ברנע בימינו, 'עין קדיס' בגבול מצרים; לפיכך קו הגבול הוא ישר מאשקלון דרומה. מעין קדיס הגבול חובר לנחל לבן ולנחל צין, עד ל"דרך הגדולה" או "דרך החוגגים" שמזוהה כיום ממזרח לים המלח. זיהוי נוסף לקדש הוא בפטרה[16] או באזור דרום ים המלח.[17]
יז. המשמעות ההלכתית להבדלים אלו נוגעת לשטח שדרומי לקו נחל צין – נחל לבן, הוא ה'ערבה הדרומית', שחל עליו ספק אם הוא נכבש על ידי עולי מצרים,[18] וכן לשטח שמערבי לקו אשקלון – דיר קדיס, הנקרא 'הנגב מערבי', שלרוב הדעות נכבש על ידי עולי מצרים,[19] אך לא קודש על ידי עולי בבל.
יח. מכיוון שיש הסוברים שעולי מצרים כבשו את כל שטח הנגב והערבה (דעת הרב טוקוצ'ינסקי), ודוד ושלמה כבשו אזור זה ומשום כך נתקדש בקדושת עולי מצרים,[20] ואף צה"ל כבש אזורים אלו ומדינת ישראל החילה עליהם את ריבונותה,[21] להלכה יש לנהוג את דיני השביעית בכל שטחי הנגב והערבה עד אילת, ומותר לשלוח פירות שביעית לכל חלקי הארץ.
4. צפון מערב הארץ: אזור עכו – ראש הנקרה; צפון רמת הגולן
יט. עולי מצרים: הנקודה הצפון-מערבית שכבשו עולי מצרים היא הֹר ההר הסמוך לים,[22] הנקרא בפי חז"ל גם "טורי אמנון" או "אמנה".[23] הזיהוי הדרומי ביותר לאמנה נמצא כיום מחוץ למדינת ישראל, בשרשרת הרים הסמוכה לביירות[24] שבמדינת לבנון. הנקודה הצפון-מזרחית של גבול עולי מצרים היא חצר עינן שמזוהה צפונית ל"הר הדרוזים", או הר החורן שבדרום-מזרח סוריה,[25] כך שבוודאי כל אזור צפון הארץ, הן הגליל והן הגולן, נכלל בתחום עולי מצרים.
כ. עולי בבל: קיימת סתירה בין שתי משניות העוסקות בנקודה הצפון-מערבי של גבול עולי בבל, אם הוא עכו[26] או כזיב.[27], כמו כן נחלקו הדעות בהסבר דברי הגמרא שעסקה ביישוב סתירה זו, ש"רצועה היתה עוברת בין עכו לכזיב" – איזה צד של אותה רצועה מוגדר ארץ ישראל, ואיזה צד חו"ל. בשל ספק זה, להלכה מקובל כי יש לנהוג בכל הגליל המערבי את כל דיני המצוות התלויות בארץ.[28]
כא. צפון רמת הגולן: לפי המובא בברייתא, שהגבול נע מאזור עכו-כזיב מזרחה, ייתכן כי חלקים מצפון רמת הגולן אינם נכללים בתחום עולי בבל.[29]
כב. בדרום רמת הגולן ובמרכזה נוהגים כל דיני השמיטה.[30]
5. אזורים שלא קודשו על ידי עולי בבל
כג. ישנם אזורים שלא קודשו במכוון על ידי עולי בבל, וזאת כדי ש"יסמכו עליהם עניים בשביעית",[31] בהם אזור בית שאן. למעשה הנחייתה של הרבנות הראשית היא לנהוג את המצוות התלויות בארץ בכל חלקי ארץ ישראל, גם באזורים אלו, ובשמיטה יש לאסור עשיית מלאכות ולנהוג קדושת שביעית בכל הגדל בארץ,[32] או לחלופין למכור את הקרקע בהיתר המכירה.
6. המצוות הנוהגות בגבולות עולי מצרים
כד. כאמור, קדושת עולי מצרים בטלה בחורבן בית ראשון, ובכל זאת נוהגים באזורים אלו דינים שונים. איסורי המלאכה חלים בשטח זה,[33] ולמעשה יש לנהוג שם קדושת שביעית,[34] אך לא נוהג שם איסור ספיחין.[35]
כה. יש אומרים שבאזורים אלו אפשר להקל ולזרוע על ידי גוי.[36]
כו. יש הסוברים שאין איסור 'לא תחנם' בשטח עולי מצרים,[37] ולכן היתר המכירה בשטח זה מרווח יותר מאשר בשטח שקודש גם על ידי עולי בבל.
1. יסודות ההלכה
א. תקנת 'אוצר בית דין' הובאה בתוספתא,[38] ועיקרה הוא שבית הדין ממנה שליחים מטעמו לטפל בפירות הקדושים בקדושת שביעית, לאסוף אותם ולחלקם לציבור.
ב. הפירות הקדושים בקדושת שביעית הם הפקר, ואין לאסוף או למכור אותם בדרך הנהוגה בכל שנה.[39] אף על פי כן, אם היבול נמסר לאוצר בית דין, שהוא נציגות הציבור, מותר לשליחי בית הדין לאסוף את הפירות בדרך הרגילה ולחלק אותם לציבור, ואף לגבות מהציבור את הוצאות גידול הפרי.[40]
ג. בית הדין אחראי על חלוקת הפירות לציבור.[41]
ד. חברי בית הדין הם נציגי הציבור, והם מונו על ידי הציבור לאסוף ולחלק עבורם את פירות השביעית. יש למנות חברי בית דין שיש להם אחריות ציבורית (כגון רבנים ראשיים, רבני ערים וכדומה).[42]
ה. במקרה שבו חקלאי מגדל כמות קטנה של יבול, המספיקה לחלוקה באזור מגוריו בלבד, אפשר להקים אוצר בית דין אזורי או מקומי המיועד לתושבי אותו אזור או מקום בלבד, על מנת שהחקלאי יטפל בפירות עבור הציבור, ויהיה ניתן לגבות גם במקרה זה את הוצאות הטיפול.
2. אוצר בית דין בזמננו
ו. תקנת אוצר בית דין הורחבה בזמננו, ובית הדין אף מטפל בפירות בכל שלבי הגידול שלהם.[43]
ז. הטיפול בצמחים דורש מומחיות והכרת השדה והגידולים השונים. לכן, לרוב, החקלאי בעל השדה בכל השנים הוא שממונה כשליח בית הדין.[44]
ח. בכל שנה ושנה, שיווק פירות וירקות לצרכן עובר דרך שרשרת שיווק מסודרת, שכוללת יצרן, סיטונאי שממיין את הסחורה ומחלקה לחנויות, וחנות קמעונאית שבה הצרכן רוכש את הפירות. גם בשמיטה שרשרת שיווק זו חייבת להתקיים.
ט. בית הדין ממנה את כל האחראים על שרשרת השיווק לעשות זאת במסגרת אוצר בית דין.
3. תנאי ההתקשרות עם החקלאי
י. כמה תנאים דרושים כדי למנות את החקלאי לשליחו של בית הדין:
יא. מעיקר הדין, בית הדין יכול לשלם לשליחיו רק תמורת הוצאות הטיפול בפירות מהקטיף ואילך.[46] עם זאת, מקובל להסתמך על הסוברים שבית הדין יכול לשלם גם על הוצאות הגידול של הפירות,[47] ואף ניתן לקבוע את רמת השכר לפי תוצאות עבודתו של החקלאי.[48]
יב. בית הדין אינו יכול לשלם שכר עבודה והחזר הוצאות על מה שלא נעשה בשליחותו. לכן על ההתקשרות עם בית הדין להיעשות לפני תחילת הטיפולים המיועדים לפירות השביעית, עוד בשנה השישית.[49]
יג. בית הדין לא ישלם לחקלאי תמורת השקעות בהחזקת המטע לצורך השנים הבאות.
יד. על החקלאי לפעול על פי הנחיות בית הדין בלבד.[50]
טו. חקלאי המעוניין לשווק תוצרת ירקות במסגרת אוצר בית דין, עליו להתייעץ עם בית הדין לפני שתילת השדה בערב השמיטה, כדי לבחון איזו תוצרת נצרכת לציבור, והוא יידרש לשתול את השתילים המתאימים.
טז. כמו כן, על בית הדין לשקול מהם הגידולים הנצרכים לציבור, ולפי צרכים אלו יש לחתום על הסכם הגידול עם החקלאים.
1. כללי
א. יסודו של היתר המכירה הוא בפסקו של שו"ת שמן המור (יו"ד סימן ד),[51] ועל פיו התירו גדולי הדור לקראת שמיטת תרמ"ט עשיית מלאכות מסוימות על ידי יהודים.[52] היתר זה התבסס ברבות השנים על ידי הרבנים הראשיים לדורותיהם,[53] ומשמעותו שהגוי הוא הבעלים של הקרקע והפירות, ובמקרה זה אין קדושת שביעית בתוצרת החקלאית ואין איסור ספיחין בצמחים חד שנתיים, גם אם הם נבטו בשמיטה.
2. העקרונות ההלכתיים שעליהם מבוסס היתר המכירה[54]
ב. מצוות השמיטה נוהגת כיום מדרבנן.[55]
ג. כאשר הקרקע ברשות הגוי,[56] וחיובה של המצווה הוא מדרבנן,[57] בעלותו של הגוי מפקיעה את קדושת הארץ.[58] ראה בהערה.
ד. אין קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי,[59] ומתוך כך אף אין איסור המלאכות נוהג בקרקע של גוי.[60] ראה בהערה.
ה. מכירה לזמן נחשבת מכירה.[61]
ו. האיסור למכור קרקע לגוי בארץ ישראל אינו חל על המכירה אלא על החניה בקרקע. לכן אין הוא חל במקרה שהמכירה היא זמנית ונדרשת לחיזוק האחיזה היהודית בארץ, מבלי לתת לגוי אחיזה של ממש בארץ.[62]
ז. למכירה זו של הקרקע ישנו תוקף משפטי מלא עפ"י דין תורה ועפ"י חוקי המדינה.[63]
ח. במקרים רבים, השלכותיה של שמירת השמיטה במלואה חמורות בהרבה מהפסד כלכלי גרידא. שמירת השמיטה עלולה למוטט חלק ניכר מההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, בעיקר באזורים מרוחקים, הקשים להתיישבות.[64]
ט. עפ"י גדרי ההלכה, מותר להשתמש ב'היתר מכירה' כדי להפקיע את דיני השמיטה מהקרקע[65]
3. מגבלות ההיתר
י. היתר המכירה איננו היתר קבוע, ויש לדון מחדש בכל שמיטה אם יש הכרח להנהיג אותו,[66] בשאיפה להגיע לאפשרות מלאה לשמור את השמיטה כהלכתה, ללא היתרי שעת הדחק.[67]
יא. מכיוון שהיתר מכירת הקרקע נועד רק לשעת דחק חמורה, אין להשתמש בו במקרים שאינם חיוניים לקיום ההתיישבות ולכלכלת המדינה, כגון:
4. היבול לאחר המכירה
יב. לאחר המכירה אין קדושת שביעית ביבול,[72] ומתוך כך אין בו חובת הפקר, איסור סחורה, איסור הפסד ומצוות ביעור. בכל זאת במידת האפשר יש להדר ולנהוג קדושת שביעית ביבול למרות המכירה,[73] ובמיוחד יש מקום להקפיד שלא להשחית יבול זה.[74]
יג. ירקות הנזרעים בשמיטה בקרקע שנמכרה לגוי – אין בהם איסור ספיחין.[75]
5. קטיף ושיווק
יד. איסוף ושיווק היבול נוהגים כרגיל, אך מן הראוי שייעשו על ידי גוי,[76] או באמצעות אוצר בית דין.[77] מותר לשווק אותם תמורת המחיר המקובל בשוק.[78]
טו. הייצוא לחו"ל מותר לאחר מכירת הקרקע.[79]
טז. השיווק מותר בדרך הרגילה,[80] ויש להחתימו בחותמת 'כשר לשומרי שביעית עפ"י היתר'.[81] ראוי שלא לדקדק במשקל התוצרת כבשאר השנים.
6. המלאכות לאחר המכירה
יז. גם לאחר המכירה לא הותרו מלאכות שאיסורן מן התורה[82] או שיש ספק אם אסורות מהתורה.[83] לכן הפעולות הבאות תתבצענה ע"י פועל גוי:
יח. קצירה, בצירה וקטיף מותרים ע"י גוי[84] או בשליחות של אוצר בית דין.[85] בשעת הדחק מותר לעשות מלאכות אלו גם ע"י ישראל.[86]
יט. אין לטעת עצים חדשים, בין עצי פרי ובין עצי סרק, גם לאחר היתר המכירה.[87]
כ. ככלל, אין להרכיב עצי פרי בשמיטה. במקרי הדחק ניתן לעשות כן בתוך מבנה, ראה בפרק 'משתלות'.
כא. כאשר אין אפשרות מעשית להשיג פועלים גויים, ניתן לבצע מלאכות שאיסורן מן התורה בגרמא.[88]
כב. שאר המלאכות החקלאיות שאיסורן מדרבנן, כגון דישון, טיפול נגד מזיקים וכדומה, מותרות ע"י ישראל,[89] ומן הראוי לעשות גם אותן ע"י גוי במידת האפשר.[90]
כג. כדי להשאיר "זכר לשביעית", מומלץ להשאיר חלקה שבה תישמר השמיטה כהלכתה,[91] ללא הסתמכות על היתר המכירה או על שיטות מקילות אחרות. בשטר המכירה יש לציין בפירוש את מקומה של חלקה זו,[92] ומן הראוי לסמן את החלקה בשלט בולט.[93]
כד. אין לעשות פעולות לשם התרחבות המשק.[94]
כה. כל הפעולות החקלאיות שניתן להקדימן לשנה השישית או לדחותן לשנה השמינית – אסורות בשנת השמיטה גם לאחר מכירת הקרקע. לכן בשנה השישית יש לעשות את הפעולות הבאות:
כו. שיווק התוצרת מותר כבכל שנה.
7. המצוות התלויות בארץ לאחר מכירת הקרקע
כז. מהיבול שגדל בקרקע שנמכרה לגוי, וגמר המלאכה שלו נעשה על ידי פועלים יהודים – יש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה.[96] יש להפריש הן מעשר עני והן מעשר שני,[97] ולהתנות שאם צריך מעשר עני – יהיה זה מעשר עני.[98]
כח. בכל מקרה, אין חובת נתינה ללוי ולעני.[99]
כט. מכירת הקרקעות מיועדת לחול שנתיים, אך הרבנות קונה שוב את האדמות במהלך חודש תשרי שלאחר השמיטה. מכל תוצרת חקלאית שמגיעה ל"עונת המעשרות" לפני הקנייה מחדש יש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה,[100] ואין חובה לתת את המעשר הראשון ללוי. גידולים שמפרישים מהם תרומות ומעשרות בכל השנים בברכה, יש לברר את המועד המדויק של קניית קרקעותיהם מחדש, כדי לדעת ממתי לברך על ההפרשה.
ל. פדיון נטע רבעי באדמות שנמכרו לגוי ייעשה בלא ברכה.[101]
8. הנחיות מעשיות לביצוע המכירה
לא. על השיקולים בבחירת מתווה שעל פיו יש לנהוג בכל משק, ראה בפרק לא.
לב. חקלאי המשתמש בהיתר המכירה יפנה לרבנות הראשית לישראל, לשם חתימה על טופס הרשאה המייפה את כוחם של הרבנים הראשיים לישראל למכור את האדמה לגוי.[102]
לג. המשמעות הקניינית של המכירה היא שהקרקע וכל מה שצומח או יצמח בה[103] קנויים לגוי למשך שנתיים מיום המכירה.[104] המוכר ממשיך להחזיק בשדה כקבלן העובד בשליחותו של הגוי.[105]
לד. לכתחילה יש לחתום על ההרשאה למכירה עד י"ד באב לפני השמיטה.[106]
לה. במקרה שמכירת הקרקע נעשתה רק לאחר ראש השנה של השמיטה, מה שגדל לפני מכירת הקרקע קדוש בקדושת שביעית, כל מין לפי הזמן שחלה עליו קדושת שביעית.
לו. חקלאי שחוכר אדמה השייכת לקק"ל או לרשות מקרקעי ישראל (המנהל) צריך לחתום גם הוא בעצמו על ההרשאה, מלבד החתימה של הממונים על אדמת הלאום.[107]
לז. חקלאי שחוכר חלקה מחקלאי אחר, שניהם צריכים לחתום על שטר מכירת הקרקע, הן החקלאי הרשום בקק"ל או ברשות מקרקעי ישראל (המנהל) כחוכר הקרקע והן החקלאי שמעבד את הקרקע בפועל.
לח. החתימה על מכירתם של שטחי קיבוצים ומושבים שיתופיים צריכה להיעשות על ידי מורשי החתימה של האגודה השיתופית או הקיבוץ.
לט. יש לוודא כי מספרי הגוש/חלקה מדויקים, וכי כל בעלי הקרקע ידועים.
9. היתר המכירה ביהודה ושומרון
מ. ביהודה ושומרון ישנם שלושה מצבים שונים של בעלות על הקרקע:
מא. על פי חוקי המדינה, הריבון על הקרקעות באזורים אלה הוא אלוף הפיקוד, ובסמכותו להפקיע קרקעות.
מב. המנהל האזרחי הוא יחידת סמך בתוך פיקוד המרכז. ביחידה זו קיים אגף הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש ביהודה ושומרון, והיא כפופה מקצועית לרשות מקרקעי ישראל, ומנהלית – למנהל האזרחי.
מג. על מנת למכור את הקרקע ב'היתר מכירה', על בעל הקרקע למכור את הקרקע, וכן יש לבצע מכירה של הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש.
מד. באדמות פרטיות בבעלות יהודית, די שבעל הקרקע ימכור אותה.
10. דרך נוספת למכירת הקרקע
מה. ישנה דרך אחרת של מכירה לגוי, שהונהגה בשנת השמיטה תרנ"ו,[108] והיא: למכור לגוי רק את הצמחים על מנת לעוקרם[109] עם הקרקע בשיעור יניקה.
11. יתרונות נוספים להיתר המכירה
מו. בשטחים שבהם קיים ספק אם השמיטה חלה, כגון שטח שנתקדש רק על ידי עולי מצרים (הנגב המערבי) או שיש ספק אם נתקדש (הערבה מעין יהב דרומה עד אילת), ומדובר בחממה שמעוניינים לשתול בה, עדיף למכור גם את השטח בהיתר המכירה.[111]
מז. בשדות תבואה למאכל אדם, שבהם זורעים את השדה בשנה השישית אך נביטת הזרעים מתרחשת במהלך השמיטה לאחר הגשמים הראשונים, יש למכור את השדה בהיתר המכירה, על מנת להימנע ככל האפשר מלעבור על איסור ספיחין.
מח. בגידולי מאכל בהמה אין צורך לעשות היתר מכירה, ובלבד שיציץ הגידול מעל פני הקרקע קודם ראש השנה.
מט. במקרים שבהם ישנו צורך לגדל צמחים שונים, כגון בגינון טיפולי וכדומה, מומלץ גם כן למכור את השטח בהיתר המכירה.
א. מצוות השמיטה כוללת מצוות לא תעשה של עשיית מלאכות (כפי שיפורט להלן), ומצוות עשה של שביתת הקרקע[112] מעבודת אדם שמחויב במצוות.[113] לכן אסור לבעל שדה לעבוד בשדהו ואף אסור לו להניח לאדם אחר, בין יהודי בין גוי, לעבוד בשדהו.[114]
ב. מצוות אלו נוהגות בזמן הזה מדרבנן.[115]
ג. בתורה נאמרו ארבע מלאכות שאין לעשותן בשמיטה:[116] זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. הפוסקים דנו גם בחרישה, נטיעה ושתילה – אם גם הן מלאכות האסורות מהתורה; ראה בפרקים הבאים על פירוט מלאכות אלו.
ד. המלאכות החקלאיות האחרות הן תולדות[117] של מלאכות אלו. יש מהן האסורות מדרבנן,[118] ויש מהן המותרות. המלאכות האסורות הן אלו שמטרתן היא הגברת הצמיחה ('אברויי אילנא'), והמלאכות המותרות הן אלו שמטרתן היא שמירה על הקיים ('אוקמי אילנא').[119]
ה. ניתן להקל במלאכות האסורות מדרבנן במקרים הבאים:
ו. את המלאכות האסורות מהתורה אין לעשות גם על ידי גוי[122] או ב'גרמא'[123] (בדרך עקיפה). במקרים גבוליים, שהמלאכות מותרות רק בדוחק, עדיף לעשותן על ידי גוי או ב'גרמא' מאשר 'בידיים',[124] ראה בפרק מז 'הנחיות לעובדים זרים'.
ז. עשיית מלאכה באמצעות טרקטור או מכונה חקלאית אחרת נחשבת לעשייה 'בידיים'.[125]
ח. אסור לעשות את המלאכות האסורות, גם לא על ידי תכנות מחשב הטרקטור מראש.
ט. טרקטור שעושה שתי פעולות בו זמנית (למשל דישון וזריעה ביחד), יש לראות בפעולות אלו שתי פעולות שונות מבחינה הלכתית, ויש לדון בכל פעולה בפני עצמה.[126]
י. איסור עשיית המלאכה חל גם אם היא נעשית בכלי עבודה "אוטונומיים" כגון רחפנים, טרקטור אוטונומי וכדומה.[127]
יא. יש אומרים שמי שעובד בשדהו בשנת השמיטה כפי שהוא רגיל לעבוד בכל שנה, בלא שינוי, אף שלא עשה מלאכות אסורות – עובר על מצוות עשה של "ושבתה הארץ".[128]
יב. פעולות חקלאיות הנעשות לצורך מטרות שאינן חקלאיות, כגון: עבודות עפר לצורך בנין או גיזום עצים לסכך מותרות[129], ובלבד שהמטרה הזאת ניכרת ע"י שינוי בצורת הפעולה[130]. פעולות גיזום אלה מותרות רק אם נעשות בשינוי מכללי הגיזום המקצועיים, באופן שאיננו אופטימאלי לעץ.
הקדמה: פעולת החרישה היא בין המלאכות הנעשות בקרקע, לכל אורך חיי הצמח: מההכנה לשתילתו או זריעתו, בהיפוך הקרקע סמוך לעצים במהלך הגידול, וכן באופן שגרתי למניעת עשבייה בשטחים פתוחים.
פליחת הקרקע נעשית במגוון כלי עבודה: במחרשה שעומק פליחתה בקרקע הוא עד כחצי מטר, ב'גרובר', בדיסקוס ובקלטרת שעומק פליחתם נע בין סנטימטרים אחדים לכעשרים עד שלושים ס"מ, ובכלי עבודה נוספים.
מהתורה נאסרו במפורש ארבע מלאכות: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה.[131] החרישה לא נזכרה במפורש, אך רווחת הדעה שבמצבים מסוימים גם החרישה אסורה מן התורה בשביעית.[132] הפוסקים חילקו את רמתו של איסור החרישה לפי המטרות השונות שלה:
1. חרישה האסורה מן התורה
א. חריש עמוק אסור לכל הדעות מהתורה.[133]
ב. כל חריש שמטרתו היא טיוב הקרקע אסור מהתורה, ואין משמעות לעומק פליחתה של הקרקע.[134]
ג. חריש שמטרתו לחפות את הזרעים, או להצמיח את הזרעים והאילנות, אסור מן התורה.[135]
2. חרישה האסורה מדרבנן
ד. חרישה שמטרתה לתקן את הקרקע, ולא נועדה להצמיח בקרקע צמחים חדשים באופן ישיר, אסורה מדרבנן. לכן הפעולות הבאות אסורות מדרבנן: עירוג, תילול, יישור הקרקע בארגז מיישר, השקייה לצורך ריכוך הקרקע, פיזור זבל אורגני או כימי והצנעתו בקרקע וחיטוי הקרקע (סולרי/מכני/כימי).[136]
ה. חריש לצורך מניעת עשבייה אסור מדרבנן.[137] משום כך בשעת הצורך, כשהדבר נועד למנוע נזק, כגון במטעים צעירים שהעשבייה "חונקת" את העצים, או לצורך שמירה על אדמות מוברות וכדומה, ניתן להקל ולהתיר להפוך בצורה שטחית את הקרקע בדיסקוס או במתחחת, בתנאי שלפני כן נעשות פעולות מניעה שמטרתן טיפול בעשבייה, כגון ריסוסה, שריפתה או כיסוחה.
ו. בגן הנוי, שבו השמדת העשבייה נצרכת לנוי הגינה בלבד, ואין בה משום מניעת נזק לצמחים, אין להפוך את הקרקע כדי להשמיד את העשבייה. לסדרי העדיפויות בטיפול בעשבייה ראה פרק לד סעיף ה.
3. חרישה מותרת
ז. חרישה לשם מניעת נזק מהצמח, כגון חרישה קלה שנועדה לכסות שורשים שהתגלו, מותרת.[138]
ח. ניתן להקל ולחרוש סמוך לאילנות במקרה שללא חרישה זו יהיה הפסד גמור לאילנות.[139]
ט. פעולות שאומנם פולחות את הקרקע, אך אינן לצורך הקרקע או הצמחים, כגון יישור הקרקע לצורכי סלילת כביש, הנחת צינורות, קווי חשמל וכדומה, אינן נכללות כלל תחת איסור החרישה, והן מותרות בשמיטה, ואין בכך גם חשש של מראית העין, מכיוון שניכר בעליל שהן פעולות שאינן לצורך חקלאי.[140] סמוך למקום העבודות מומלץ להציב שלט או להניח חומרי בניין, כדי להוכיח כי מדובר במלאכה שאינה חקלאית.
4. דינים נוספים
י. אין לסקל את האדמה, מכיוון שבכך הוא חורש את האדמה, ואם עושה כן שלא לצורך חקלאי, צריך שהדבר יהיה ניכר.[141]
יא. שדה שנחרש בשביעית באיסור, אין לזורעו לאחר השביעית.[142]
יב. איסור החרישה חל בין בידיים ובין באמצעות כלי עבודה.[143]
יג. לאחר היתר המכירה: מכיוון שיש הסוברים שחרישה אסורה מהתורה, אין לחרוש את הקרקע על ידי יהודי, אלא במקום שהדבר נצרך,[144] ויש להכשיר את העובדים הזרים במשק שיבצעו פעולות אלו.
יד. מותר לחפור בריכות דגים חדשות, ויש להניח את העפר במקום שאינו מיועד לזריעה, או באופן שניכר ממנו שאינו מעוניין לזרוע.[145]
1. זריעה
א. אין שיעור מזערי לאיסור הזריעה, ועוברים עליו גם בזריעת זרע אחד בלבד.[146]
ב. איסור הזריעה כולל זריעת צמחים חד-שנתיים או רב-שנתיים,[147] צמחי פרי וצמחי סרק.[148]
ג. אין להניח זרע בקרקע במקום שבו הוא יכול לנבוט אף בלי לחפותו באדמה.[149] כמו כן אין לחפות קרקע שכבר מונחים בה זרעים.[150]
ד. מותר להניח זרעים במקום ובאופן שברור שאין בהם כוונת זריעה. כך למשל מותר להניח זרעים שמעוניינים לייבשם לצורך אכילתם או לצורך שימוש בהם בשנה השמינית, על גבי שולחן, אבנים או סלעים.
ה. אין לזרוע גם באמצעות מכשירי זריעה, כגון "דריל", מדשנת וכדומה.[151]
ו. מלכתחילה אין לזרוע גם בגרמא, אך ניתן להקל לזרוע באופן זה בשעת הדחק, ואך ורק לאחר מכירת הקרקע לנוכרי על פי היתר מכירה.[152]
2. היכן חל איסור הזריעה?
ז. איסור הזריעה מהתורה חל על זריעת צמח בקרקע בשטח פתוח.
ח. זריעה בקרקע בתוך מבנה וכן זריעה במצע מנותק בשטח פתוח אסורות מדרבנן.[153]
ט. אין איסור זריעה חל כשהיא נעשית במנותק מהקרקע בתוך הבית. ראה בפרק יב.
י. אין משנה גודל הכלי שבו מניחים את הזרע. איסור זריעה חל בכל כלי שבו הצמח יוכל לנבוט.
3. נטיעה, שתילה
יא. מלבד איסור הזריעה, אף אין לטעת או לשתול צמחים בשמיטה.[154] איסור זה כולל:
יב. אין להטמין ייחורים בקרקע, בין בשטח פתוח ובין בתוך חממה, או במצע גידול אחר בשטח פתוח כדי להשריש אותם.
יג. מותר להשריש ייחורים של תרביות רקמה בתוך מבנה.[158]
יד. מותר לגזום ייחורים מעץ כדי להשריש אותם בהיתר בתוך בית, בתנאי שהגיזום נעשה באופן שאינו מיטבי לעץ, ואף מותר לגזום ענפים לצורך ייחורים ולאחסנם במקרר כדי להשרישם לאחר השמיטה.
4. נטיעת עץ לפני השמיטה
טז. כאשר נוטעים עצי פרי, אסור שקליטת העץ תהיה בשמיטה, ואם נטעו עץ במזיד בזמן האסור בערב השמיטה, לפעמים צריך לעקור את העץ.[159] לכן יש לטעת עצים בערב השמיטה עד התאריכים הבאים:
יז. אם ניטע עץ פרי בזמן המותר, ולאחר הנטיעה ניכרו בעץ סימני כמישה המעידים על התפוררות הגוש במהלך הנטיעה – אין חובה לעקור אותו, מפני שניטע בהיתר, [169] ויש למנות לו שנות עורלה מן השמיטה.
יח. יש מי שסובר שאם נטע בערב השביעית בעציץ שאינו נקוב, העץ אינו נאסר.[170]
5. נטיעת עץ בשביעית
יט. הנוטע עץ בשביעית, עליו לעקור את העץ,[171] בין עשה זאת בשוגג ובין במזיד,[172] אך הפירות מותרים באכילה.[173]
כ. איסור הנטיעה חל הן על עצי פרי, כאמור, והן על עצי סרק.[174]
כא. איסור הנטיעה כולל גם העברת עציצים ממקום למקום והנחתם על הקרקע.
כב. אין לרכוש עץ שגודל באיסור בשנת השמיטה. יש להקפיד על כך בשנים שלאחר השמיטה. כשרוכשים צמחים לאחר השמיטה, יש לוודא שהם הוכנו לפני השמיטה, או שהוכנו בהיתר במהלך השמיטה, כגון בחממות מצע מנותק, או במשתלה שנמכרה בהיתר המכירה.
6. דינים נוספים
כג. מלבד איסור הזריעה, כל הפעולות הגורמות להצמחה אסורות מדרבנן,[175] מפני שהן תולדות זריעה או זמירה.[176]
כד. אין להשקות את הקרקע כדי לגרום להנבטת צמחים, בין צמחי תרבות ובין עשבי בר.
כה. יש הסוברים שפעולות שמטרתן חיזוק הנטיעה או הבשלת הפרי הן בכלל תולדה של נוטע.[177]
7. הרכבה והברכה של עצים
כו. אין להרכיב או להבריך צמחים בשמיטה.[178]
כז. בשנה השישית יש לתכנן ולבצע את עבודות ההכנה לקראת הנטיעה או ההרכבה די זמן לפני השמיטה, כדי שתהיה אפשרות לטעת או להרכיב את העצים לפני השמיטה. לכן יש לנקות את השטח מהגידול הקודם, להכין את גדודיות הנטיעה, לפרוס את מערכת ההשקייה, ובמקרים של הרכבה – לחתוך את הנוף של המטע הקודם ולהכין חומר ריבוי בכמות מספקת כמה חודשים לפני הזמן האחרון לנטיעה.
כח. ניתן להרכיב עצים בערב השמיטה לפי לוח הזמנים דלהלן:
כט. לאחר ההרכבה יש לבצע בשישית את כל הדרוש לשמירה על ההרכבה, כגון סיוד הגזע, כיסוי ההרכבה בשקיות, בדיקה שההרכבה עלתה יפה, חיטוי ההרכבה במקרה הצורך, ושמירה מפני שבירה של ההרכבה.[185]
ל. אם לא היה די זמן להרכיב את המטע לפני השמיטה, יש לבצע בשישית את כל פעולות השמירה על גדם העץ.
לא. בשמיטה עצמה מותר לבצע את הפעולות הנדרשות להגנה על ההרכבה, כגון חיטוי מקום ההרכבה, חבישתו וכיסויו בשקיות פלסטיק או נייר, הצבת חוטי ברזל לטובת ציפורים (כדי שלא תעצורנה לנוח על השקיות), וכיוצא באלו.
לב. בהרכבת צד מותר לגזום את הכנה בערב השמיטה מעל 10 ס"מ, להרכיב לפי הגובה הרצוי, ולאחר ראש השנה ולאחר שהרוכב נקלט ועבר את גובה הכנה – לגזום את הכנה מעל ההרכבה.
לג. אם לא הספיקו להרכיב את המטע לפני השמיטה, יש לבצע בשנה השישית את כל פעולות השמירה על גדם העץ, ומותר להמשיך לשמור על הגדם גם בשמיטה לפי הצורך.
8. זריעה ושתילה לאחר 'היתר המכירה'
לד. גם לאחר מכירת הקרקע, אין לעשות על ידי יהודי מלאכות שאיסורן מן התורה או שיש ספק אם הן אסורות מהתורה.[186]
לה. בשטח פתוח – זריעה או שתילה של ירקות חשופי שורש מותרת רק על ידי גוי, ומלכתחילה ראוי שגוי ישתול ירקות הנתונים בגוש.
לו. חממה: ניתן לשתול ירקות הנתונים בגוש בתוך מבנה גם על ידי יהודי, אך מלכתחילה ראוי שגוי יעשה זאת.
לז. גם בשטח שנמכר בהיתר המכירה אין לטעת עצים, עצי פרי ועצי סרק. במקרים ייחודיים יש לפנות לוועדת השמיטה.[187]
9. העתקת עצים
לח. אם נוצר צורך להעתיק עצים במהלך השמיטה, בשל פינוי שטח לבנייה או לסלילת כביש, ניתן להוציא את העצים, להכניסם לשק ולהניחם על גבי מצע מנותק, כגון יריעת ניילון, ולאחר השמיטה ניתן לטעת אותם מחדש. אין לטעת בשמיטה עצים שהוצאו ממקומם לצורך בנייה.
1. דינים כלליים
א. הזמירה היא אחת מהמלאכות שעשייתן בשמיטה נאסרה במפורש בתורה.[188] מלבד מלאכת זמירת העץ, כל שאר המלאכות המסייעות לגידול הצמחים אסורות מדרבנן, מפני שהן תולדות זריעה או זמירה.[189]
ב. למעשה פוסקים כדעת הסוברים שאיסור הזמירה חל על כל סוגי הצמחים,[190] בין חד שנתיים (ירקות) ובין רב שנתיים: שיחים, עצי פרי[191] או עצי סרק.[192]
ג. הזמירה אסורה גם אם ההנאה מתוצאתה תהיה בשנים שאחרי השמיטה.[193]
ד. כל קיצור ענף שמטרתו יצירת ענפים חדשים בצמח נחשב לזמירה.[194]
ה. במקרה הצורך, בצמחים שללא גיזום ימותו או שייגרם להם נזק של ממש,[195] ניתן לקצר את הענף באופן שונה מאופן הגיזום בכל שנה.[196] ההיתר תקף רק אם ללא הגיזום ייגרם נזק שאי אפשר לתקנו אחר כך ללא הפסד.[197]
ו. אופנים כגון אלו נחשבים לשינוי:
2. אופנים נוספים של גיזומים אסורים
ז. מלבד הזמירה האמורה, אין לזמור גם לצורך סיוע להבשלת הפרי על ידי הורדת ענפים מהעץ.[203]
ח. אין לקצר ענף כדי לדכא את הצימוח שלו ולחזק בכך חלקים אחרים של העץ, גם אם אין לו עניין בפריצת ענפים חדשים ממנו.[204]
ט. עיצוב העץ: יש להימנע מגיזום לעיצוב העץ אם דחיית הגיזום תגרום רק לעיכוב הצמיחה.[205] ואולם אם ההימנעות מהגיזום תגרום נזק שקשה לתקנו, ניתן לגזום בשמיטה על פי סדר העדיפויות שבואר לעיל, סעיף ו.[206]
3. אופנים של גיזומים מותרים
י. זמירה שאינה לצורך הצמחת האילן אלא למניעת נזק לאילן או למניעת נזק לאחרים מותרת, בכפוף לתנאים הבאים:
יא. גיזום שמטרתו שמירת הצורה הקיימת של הצמח בלבד מותר, בתנאי שהצמח בוגר ואין תועלת בצימוח שהגיזום גרם.
יב. לפיכך מותר לגזום גדר חיה בוגרת ועבותה וכן "שער" וכד'. אולם אסור לגזום גדר חיה צעירה אם הגיזום יעודד צמיחה של ענפים חדשים שימלאו את חלליה.
יג. ניתן לגזום "גיזום בטיחותי", דהיינו במקרה שיש חשש שהעץ ייפול על מבנה או על עוברים ושבים, וכן אם העץ עלול לגרום נזק לחוטי חשמל וכדומה.
יד. מותר לכסח דשא מלא. אין לכסח דשא צעיר שעדיין לא מילא את פני השטח, מכיוון שאנו מעוניינים בהצמחתו.
טו. ניתן לגזום עצים למצווה,[211] כגון גיזום לסכך, לולבים, הדסים וערבות, ובלבד שניכר על ידי שינוי צורת הפעולה שאינו גוזם לצורך הצמחת האילן (יש להקפיד בזמן גיזום זה שלא לפגוע באילנות ולהשחיתם).[212]
טז. פעולות גיזום למטרות שאינן חקלאיות מותרות רק אם נעשות בשינוי מכללי הגיזום המקצועיים, באופן שאיננו הטוב ביותר לעץ.
יז. מותר לגזום גיזום סניטרי כדי למנוע הידבקות של עץ במחלה או לאחר הידבקות עץ במחלות או הינזקותו מטפילים כגון: חירכון באגסים, מאלסקו בהדרים, חיפושית קפנודיס בשקד ומחלת עיוות התפרחות במנגו. אם יש צורך, גם שילוד העץ מותר.[213]
יח. ענפים שנשברו, מותר לגזום אותם סמוך ככל האפשר לנקודת השבירה.[214] אם אפשר, יש לקשור אותם כדי שלא ימשיכו להישבר.[215]
יט. יש להקדים לשנה השישית את כל הגיזומים לשם נוחות וליצירת מעבר לכלי העבודה. אם נוצר צורך בשמיטה לגזום כדי להקל על מעבר כלי העבודה, ניתן לעשות כן בתנאי שהגיזום אינו מיועד להצמיח את העץ,[216] והוא אף נעשה באופן כזה שאינו מועיל לו.[217] הגיזום ייעשה באופן שניכר ממנו שאינו נעשה לתועלת העץ אלא נועד לצורך חקלאי.[218]
כ. גיזום קוצים כדי להקל על הקטיף, כגון גיזום קוצים בגדיד התמרים – מותר.
כא. גיזום 'שמלה' שנועד להקל על ההשקייה ולמנוע חדירת מחלות ומזיקים לעץ – מותר אם לא התאפשר לעשותו לפני השמיטה.
כב. מותר לקטוף פרחים מהגינה כדי להניחם בבית, אך יש לעשות זאת בשינוי (לא לחתוך בגובה הרגיל).
כג. מלכתחילה אין לגזום קוצים שפוגעים באתרוג,[219] אך אם הפגיעה רבה ולא יהיה ניתן למצוא אתרוגים לצורך מצוות החג, ניתן להקל בכך.[220]
4. טיפולים לאחר הגיזום
כד. לאחר הגיזום מותר לחטא את מקום הגיזום באמצעות טיפול במשחות גיזום או קוטלי פטריות, וכן ניתן לאטמו.[221]
כה. מריחת משחה המכילה חומרי ריפוי פעילים מותרת רק אם היא הכרחית למניעת נזק בעתיד.[222]
כו. ריסוק הגזם, הרחקתו או שריפתו – מותרים, אך אין להצניעו בקרקע.[223]
5. זמירה וגיזום לאחר שהשדה והמטע נמכרו ב'היתר המכירה'
כז. מכיוון שהזמירה היא מלאכה שאסורה מן התורה, אין לעשותה על ידי יהודי גם בשדה, מטע וכרם שנמכרו בהיתר המכירה, אך ניתן לעשותה על ידי גוי.[224]
כח. כל גיזום שנועד להצמיח ענפי פרי חדשים אסור לאחר מכירת הקרקע על ידי ישראל, אך אפשר להקל לעשותו על ידי גוי.[225]
כט. ניתן לעשות רק את הפעולות הדחופות ביותר. יש להימנע מעשיית פעולה אם לא ייגרם בכך נזק לעץ או ליבול, ואף אין לעשותה על ידי גוי. [226]
1. איסור קצירה ובצירה
א. קצירה ובצירה הן שתיים מהמלאכות שהתורה אסרה במפורש לעשות בשמיטה, כפי שנאמר:[227] "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור". יחד עם זאת, התורה התירה את פירות השביעית באכילה, כפי שנאמר:[228] "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". מכאן למדו חז"ל שאיסור קצירה ובצירה חל רק אם האדם עושה מלאכות אלו כפי שהן נעשות בכל שנה, דהיינו כדרך הבעלים[229] ובכמויות מסחריות, אך ניתן לקטוף בשינוי ובכמויות קטנות.[230]
ב. פירות השביעית הם הפקר, והם שייכים לכול. לכן אין לקצור, לבצור, לקטוף או לאסוף את היבול למטרה מסחרית לצורך שיווק רגיל, כפי שהבעלים עושים בכל שנה. כך מוכיח האדם בהתנהגותו שאינו רואה עצמו כבעלים על תנובת השדה.
ג. במידת האפשר יש לשנות גם בכלי העבודה שבהם קוטפים את הפירות. לשלוחי בית דין ניתן לקטוף כרגיל.[231]
ד. איסור הקצירה חל על כל המקומות שבהם גדלים פירות השביעית: חצר פרטית, מטע ופירות הפקר הגדלים בשטח הפתוח (כגון תאנים בגדות הנחלים וכדומה).
ה. האיסור מהתורה כולל גם קצירה שמטרתה שיפור תנאי הגידול בקרקע,[232] וכן בצירה שמטרתה שיפור הצימוח של האילן, או שנעשית לצורך ריבוי היבול.[233] "בצירה לעבודת האילן".
ו. איסור הקצירה והבצירה חל רק על פירות השייכים לשנה השביעית, שהם הפקר כאמור, ואינו חל על פירות שגדלו בשישית ונקטפו בשביעית, גם אם בקטיפתם גורמים לצימוח נוסף באילן.[234]
ז. אין לקטוף פירות עורלה מהעץ כדי לחזק את כוחו,[235] אך אם ללא קטיף זה יש חשש שהעץ יינזק מאוד, מותר להורידם.[236] כמו כן מותר לקטוף את הפירות כאשר קיים חשש שאנשים ייכשלו ויאכלו מפירות העורלה.[237]
ח. איסור הקטיף חל גם על פירות מעצי סרק כגון אורן הצנובר, או מעצים שפריים נאכל בשעת הדחק, כגון שזיף פיסרדי, שקד מר וכדומה, ובמיוחד אם קוטף את הפירות כדי לחזק את העץ.[238]
ט. מלכתחילה אסור ליהודי לקטוף פירות השייכים לגוי, כגון פירות שגדלו בשטח שנמכר בהיתר המכירה.[239]
י. חל איסור להפסיד פירות שביעית, לכן אין לקטוף פירות בשביעית כאשר הם עדיין אינם ראויים כלל לאכילה. הקטיף אסור בשביעית החל מהחנטה ועד שהפרי מגיע לשליש הבשלתו, קרוב ל"עונת המעשרות".[240] השלב לאחר הבאת השליש הוא שלב "שבירת הצבע", שבו מתחיל להופיע צבעו האופייני של הפרי הבשל, ואז ניתן לקטוף את הפרי. ניתן לקטוף את הפרי גם אם הוא יהיה ראוי לאכילה רק על ידי הבחלה מלאכותית.[241]
יא. כל עוד הפרח לא חנט, מותר להסיר אותו, שהרי אין בכך הפסד של פרי קיים.[242]
2. כמות הפרי שניתן לקטוף
יב. מותר לאדם לקטוף, בשינוי לעומת הדרך הרגילה, רק כמות קטנה הנדרשת לשימוש בני ביתו למשך שבוע.[243]
יג. לשלוחי אוצר בית דין מותר לקטוף את הפירות כרגיל, ראה להלן.
יד. בוצר המעוניין להכין יין מענבי הכרם, או מוסק המעוניין להכין שמן לבני ביתו מהזיתים שבמטע, מותר להם לקטוף כמות של פרי שתספיק לתוצר לאנשי הבית למשך שנה. כך גם אדם הנוהג בכל שנה לעבד את הפירות, ומכין שימורים ביתיים, ריבות וכדומה, מותר לו לקחת כפי הכמות הנצרכת לבני ביתו למשך שנה.[244] יש לתת את הדעת לזמן הביעור ולבער את המוצרים שנותרו בבית.
3. מניעת הכניסה למטע או לחצר
טו. פירות השביעית הם הפקר לכול. אי לכך, אסור לגדור את השדה או החצר[245] אם מטרת הגידור היא למנוע מיהודים לקטוף מהפירות. יש להרשות לכל אדם מישראל להיכנס לשדה ולחצר[246] ולקטוף פירות לצורכי משפחתו.[247]
טז. מותר למנוע כניסת בני אדם שעלולים לגרום נזק לעצים ולציוד בשטח,[248] וכן מותר למנוע את כניסתם של אלה שאינם יודעים לשמור על קדושת הפירות.
יז. מותר למנוע כניסת גויים[249] ובעלי חיים.[250]
יח. בשעת הצורך, מותר לגדור את השדה והחצר ולהודיע היכן ניתן לקבל את המפתח.[251] מותר גם להציב שלט בכניסה לשדה ובו בקשה לקטוף רק בשעות מסוימות.
יט. אף שהפירות הם הפקר, על מנת למנוע לזות שפתיים יש לבקש רשות מבעלי העץ לקטוף את הפירות, ולא להיכנס לחצר או למטע ללא רשות מפורשת. [252]
כ. אין חובה על הבעלים למנוע מאחרים לקטוף פירות בכמות מסחרית.[253]
לדיני הפקר הפירות ראה להלן פרק יג סעיף כו.
4. קצירה ובצירה בשדה שנמסר לבית דין
כא. מן התורה איסור הקצירה חל על אדם פרטי, מכיוון שבקצירה כדרכה הוא מראה בעלות על הפרי. לכן, אם הקציר נעשה על ידי שליחי אוצר בית דין, אין בו איסור קצירה,[254] ומותר לשלוחי בית הדין לקטוף פירות שביעית בדרך הרגילה, לחלק אותם לציבור ולגבות תמורתם את הוצאות הטיפול.[255]
כב. לאדם פרטי, שאינו שליח בית דין, איסור הקצירה בשדה שאינו שלו הוא מדרבנן, ולכן גם עליו להימנע מלקטוף כדרך שהקטיף נעשה בכל שנה.[256]
כג. מותר לאדם פרטי לקטוף פירות גם ממטע שנמסר לבית דין, במסגרת "אוצר בית דין", אך עליו לשלם לבית הדין על הוצאות הגידול.[257]
כד. מותר לקצור גידולי בעל המיועדים בעיקרם למאכל בהמה, כגון זני שיבולת שועל, שעורה וזני חיטה מסוימים, בכל שלב הגידול שלהם, לפני הבאת שליש או לאחריו.[258] זנים המיועדים למאכל אדם (לגרעינים ולתחמיץ) ניתן לקצור לפני ההשתבלות, או לחלופין בשלב הבאת הדונג.[259]
5. מיון הפירות
כה. משק הממיין את התוצרת בבית אריזה מיון המותר בשביעית (כגון הוצאת פירות קטנים ביותר שאינם ראויים כלל לחלוקה על ידי אוצר בית דין), מותר לו להשמיד את הפירות הקטנים ב'גרמא'. לשם כך, יש להשאיר את הפירות במקום מסודר בתוך מכלים במשך כמה ימים ולא להכניסם לקירור. לאחר שהפרי מתחיל להרקיב, מותר לפנותו לפח האשפה.[260]
6. השמדת הפרי
כו. מותר להשמיד את שאריות הצמח לאחר גמר הגידול, אך אם יש על הצמח פירות שעדיין לא נקטפו, מותר להשמידו רק לאחר שהפירות יתחילו להרקיב.
כז. אסור למסור פירות שביעית להשמדה גם במקרה של עודף פרי. קל וחומר שאסור למסור פירות להשמדה כדי לשמור על מחירם גבוה של הפירות הנמכרים.
כח. לאחר סיום הקטיף, במקרה שיש צורך לקטוף את הפירות הנותרים כדי להגן על פירות אחרים מפני מזיקים, יש לקוטפם ולהניחם במקום מסודר, עד שיתחילו להרקיב, ולאחר מכן ניתן להשליכם.
7. קצירה ובצירה בשדה שנמכר ב'היתר המכירה'
כט. היבול שגדל בקרקע שנמכרה לגוי – אין בו קדושת שביעית,[261] אך מן הראוי להדר ולנהוג בו קדושת שביעית במידת האפשר.[262] במיוחד יש מקום להקפיד שלא להשחית יבול זה.[263]
ל. אין איסור ספיחין בירקות שנזרעו בקרקע שנמכרה, ולכן מותר ליהנות מהם, לקצור ולקטוף אותם.[264]
לא. פירות שגדלו בשטח שנמכר בהיתר מכירה שייכים לגוי,[265] ומכיוון שכאמור איסור הבצירה הוא מן התורה, מן הראוי שגוי יקטוף אותם,[266] או שייקטפו באמצעות אוצר בית דין,[267] ומותר לשווק אותם תמורת המחיר הרגיל בשוק.[268] אם אין אפשרות אחרת, מותר לאסוף את היבול ע"י ישראל ולשווק אותו בדרך הרגילה.[269]
לב. מן הראוי להחתים את הארגזים בחותמת: "אוצר בית דין. התשלום בעד המכשירים והעבודה ולא תמורת הפירות",[270] או: "כשר לשומרי שביעית עפ"י היתר המכירה".[271] כמו כן ראוי שלא לדקדק במשקל התוצרת כבשאר השנים.
לג. הייצוא לחו"ל מותר לאחר המכירה.[272]
8. קטיף תיירותי
לד. ישנם שני סוגי מטעים של קטיף תיירותי:
הנחיות
לה. דין המטע הראשון: בנוגע לעשיית מלאכות, כגון: טיפול בעשבייה או בפירות וכדומה, דין המטע זהה לדין מטע רגיל, ובעל המטע נדרש להחליט אם למכור את השטח בהיתר מכירה או להצטרף ל'אוצר בית דין'.
לו. אם בעל המטע הוא שליח בית דין, אין לו לגבות כסף תמורת הפירות, הן תמורת הפירות שנקטפים בשטח והן תמורת הפירות שנלקחים לבית הלקוח, אלא רק בעבור ההוצאות הנלוות, כמקובל ב'אוצר בית דין'. אם הוא אינו שליח בית דין, אין לו לגבות כלל תשלום במטע זה בשביעית.
לז. מותר למבקר לקחת כמות פירות שמספיקה לשבוע אחד בלבד. אין לשקול את הפירות שנלקחים, אלא לקחתם בקופסאות שמשקלן המוערך ידוע מראש.
לח. דין המטע השני: במטע זה אין היתר כלל למכור את השטח בהיתר מכירה, ומותר לטפל במטע רק לפי ההנחיות למטעים שהצטרפו ל'אוצר בית דין'.
לט. בעל מטע שמעוניין להמשיך לתפעל את המטע בשמיטה צריך להיות שליח בית דין, ועליו להודיע למבקרים שהם קוטפים פירות באישור בית דין, ומן הראוי לציין זאת גם בפרסומים על המטע. במטע כזה אין לשקול כלל את הפירות, ועדיף להחליט על סכום אחיד לתשלום על כל הפעילויות שבמטע, ובו ייכלל גם התשלום תמורת הפירות.[273]
בפרק זה מתבארים העקרונות של "לאוקמי ולאברויי". ההשלכות המעשיות של הגדרות אלו מובאות בפרקים השונים העוסקים בטיפול בסוגי הצמחים השונים, וכן בפרק העוסק בגן הנוי.
1. הגדרת 'לאוקמי ולאברויי'
א. "לאוקמי ולאברויי" הם נימוקים הלכתיים להיתר או לאיסור עשיית מלאכות בשמיטה.[274]
ב. כאמור מהתורה[275] נאסרו בשמיטה ארבע מלאכות חקלאיות הנעשות בצמחים או עבורם: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. המלאכות החקלאיות האחרות הן תולדות של מלאכות אלו; יש מהן האסורות מדרבנן, ויש מהן מלאכות מותרות. בין המלאכות שחז"ל דנו בהן: דישון וזיבול, טיפול במזיקי צמחים ומזיקי פרי, טיפולים לצורך הגדלת פרי, איחור או הקדמת התעוררות בנשירים, ועוד.
ג. הגדרת המלאכה כ"אוקמי" או כ"אברויי" תלויה במטרת המלאכה, ולא בדרך עשייתה. תיתכן מלאכה שבלעדיה צמח אחד ימות או יינזק, ולכן יהיה מותר לעשותה בו, ואילו בצמח אחר, אותה מלאכה תגרום להשבחה, ולכן היא תהיה אסורה בו, ויש לבחון כל גידול לגופו.[276]
ד. מלאכות הנעשות כדי לשמור על הקיים, אם מטרתן לקיים את הצמח, שלא ימות,[277] או אפילו למנוע ממנו להתקלקל,[278] וכן למנוע נזקים שונים בו[279] – הן נכללות בהיתר של "לאוקמי אילנא", וניתן לעשותן, משום שהדבר דומה ל"הצלת הצמח מדליקה".[280]
ה. מלאכות שמטרתן הגברת הצמיחה, השבחת האילן או הבראתו,[281] נקראות "לאברויי אילנא",[282] ואין לעשותן.
ו. המלאכות שניתן לעשות כאשר מטרתן "לאוקמי אילנא" הן רק אלו האסורות בשמיטה מדרבנן, אך אם הן אסורות מן התורה, כדוגמת מלאכת הזמירה,[283] אין לעשותן גם אם ללא עשייתן ייגרם נזק לצמח.[284]
ז. ישנו סדר עדיפויות לביצוע המלאכות השונות (מן הקל אל החמור):
ח. מלאכה שעיקרה הוא מניעת הנזק, מותר לעשותה גם אם הצמח יושבח כתוצאה מכך,[289] אך אם אפשר להשיג את מניעת הנזק באופן שלא יגרום לצימוח, יש לנקוט באופן זה.[290]
ט. אין לעשות כל מלאכה למניעת נזק אם ידוע שניתן יהיה לתקנו לאחר השמיטה בלא הוצאה גדולה,[291] ומבלי שייגרם לעץ נזק מתמשך.[292]
י. היתר המלאכות משום נזק נאמר גם כאשר יש רק חשש סביר לנזק, אף שהנזק אינו ודאי.[293] ההערכה צריכה להיעשות על ידי מומחה נאמן ירא שמיים.[294]
2. אוקמי ואברויי כהגנה על היבול
יא. נחלקו האחרונים ביחס להגדרת מלאכות אלו, האם הן עוסקות במלאכות עבור העץ ("אוקמי אילנא") או במלאכות עבור הפרי ("אוקמי פירא"). יש בכך שלוש שיטות עיקריות בהלכה:[295]
יב. יש הסוברים שבפירות של בית הדין מותר לכל הדעות לעשות פעולות המונעות פחת גדול ביבול, יחד עם שמירה על קדושת הפירות.[303]
יג. יש לבחון מהם הצרכים של כל ענף במשק, ובכל ענף בפני עצמו למצוא את הדרך ההלכתית הטובה ביותר בשבילו בנוגע לעשיית מלאכות עבור הפירות, בהתייעצות עם הרב המקומי. במקרה הצורך ניתן לפנות לוועדת השמיטה כדי לבחון את הדרך המתאימה ביותר לאותו ענף.
יד. במטעים ובגידולים שונים יש צורך לעשות מלאכות שונות בפרי (כגון במטעי הנשירים ובגידולי השדה לסוגיהם) כדי לייצר פירות שאפשר יהיה לחלקם במסגרת אוצר בית דין.[304] לכן המגדלים הקשורים לבית דין יכולים לנקוט כדעה השלישית ולעשות מלאכות אלו, בהנחיית רבני אוצר בית הדין.
טו. במטעים ובגידולים שונים שבהם בלאו הכי לא נעשות מלאכות משמעותיות עבור ייצור הפרי בכל שנה (כגון במטעי הדרים ובאבוקדו), יש לפעול על פי הדעה המחמירה יותר.
טז. בגן הנוי הפרטי והציבורי יש לנקוט כדעה הראשונה ולהחמיר שלא לעשות פעולות ל"אוקמי פירא", שכן אין בכך צורך של שעת הדחק כמו אצל החקלאים.
יז. גם במגזר החקלאי אין היתר "לאוקמי פירא" בפירות שידוע שלא יהיה לציבור צורך בהם.[305]
יח. יש הסוברים שדיני "אוקמי אילנא" הם גם ביחס לעצי נוי, ולכן ניתן לעשות פעולות בצמח שנועדו לשמירה על נויו.[306]
1. כללי
א. השקיית שדה או צמח בשביעית היא תולדה של מלאכת זורע או חורש,[307] והיא אסורה בשמיטה מדרבנן.[308]
ב. צמחים שמושקים באופן סדיר בכל השנים, מותר להמשיך ולהשקותם בשמיטה כרגיל.[309] לכן מותר להמשיך להשקות כרגיל עצי פרי וירקות שונים שגדלים בהיתר בשמיטה (שאין בהם איסור ספיחין).[310]
ג. צמחים שההשקייה שלהם אינה מתבצעת באופן סדיר, ניתן להשקותם רק אם ללא ההשקייה ייגרם להם נזק ניכר.[311]
2. כמויות ואופן ההשקייה
ד. אין צורך להשקות בכמות המים המדויקת הנצרכת לצורך קיום הצמח, גם אם השקייה בכמות אחרת תגרום להוספת צימוח.[312]
ה. במגזר החקלאי מותר להשקות את העצים גם כדי לקבל פריחה שופעת יותר ופירות רבים יותר, אך בגינה הפרטית אין להשקות במיוחד כדי לקבל פריחה שופעת יותר.[313]
ו. מותר להשקות מייד כאשר מופיעים סימני צימאון בצמחים, ואין צורך להמתין עד שיופיעו סימני התייבשות ממשיים, מכיוון שאז כבר נגרם נזק לצמח.
ז. אף על פי שהשקייה מותרת, אם אפשר רצוי לרווח בין מועדי ההשקייה ולהשקות בכמות מים גדולה יותר בכל השקייה.[314] לחלופין, יש למעט את כמות המים הניתנת, במיוחד בגינות פרטיות.[315] מומלץ להתקין במידת האפשר מחשב השקייה שישקה את הגינה אוטומטית.
ח. אין צורך ליצור לכל צמח מערכת השקייה נפרדת כדי לתת לו את כמות המים הנצרכת במדויק עבורו.[316]
3. מטרות שונות בהשקייה
ט. שטח שנזרע בהיתר בערב השמיטה, אין להשקותו השקיית הנבטה, מכיוון שיש בכך משום זורע, אך לאחר שהשטח נבט באמצעות הגשמים, מותר להשקותו.[317]
י. השקייה שמטרתה דחיקת המלחים לקרקע, ושכיחה במקומות שמשתמשים בהם במי קולחים מטופלים, מותרת בכמות הרגילה כבכל שנה, רק בתנאי שמדובר בקרקע מעובדת, ואין בהשקייה זו משום הכנה לזריעה או לשתילה בשנה הבאה.[318]
יא. שדה שנמכר בהיתר המכירה, והמגדל מעוניין לחטא את השטח ב"חיטוי סולרי", מותר להשקותו כדי להצמיח את עשבי הבר.[319]
יב. מותר לנקות את צינורות ההשקייה בסיום העונה בחומצה או בכלור לפי הצורך.[320]
יג. אין איסור בהפעלת מזגן כשמי המזגן מטפטפים על הצמחים, ואף מותר לתלות כביסה מעל צמחים, או להוציא את מי השטיפה מחוץ לבית, אף שבכך הצמחים מקבלים מים, מכיוון שאין בכך משום כוונת השקייה.
4. בניית מערכות השקייה
יד. מותר בשמיטה להכין ולהרכיב מערכות השקייה לצורך השקייה מותרת.[321]
טו. בניית מערכות לצורך השמינית – בשטחי בעל מותר לבנות מערכות השקייה לאחר חג השבועות.[322] בשטחי שלחין מותר לבנות מערכות השקייה לשנה השמינית.[323] כיסוי תעלות בשדה שהונחו בהן צינורות השקייה מותר, רק אם הכיסוי אינו מכשיר את המקום לעיבוד,[324] כגון כיסוי חלקי של התעלה.
5. השקייה לאחר היתר המכירה
טז. לכל הדעות, לאחר ששדה נמכר בהיתר המכירה, מותר להשקותו כרגיל.[325]
1. כללי
א. מן התורה, צמחים חד-שנתיים שגדלו מעצמם ובלא זריעה מכוונת של האדם – מותרים באכילה. היתר זה חל הן על יבול שהחל לגדול לפני השמיטה ונלקט במהלכה, והן על יבול שהחל לגדול בשנת השמיטה, כפי שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ומכאן שפירות השביעית מותרים באכילה.[326]
ב. לאחר שראו חז"ל שאנשים עוברים וזורעים בסתר בשמיטה, וטוענים כי יבול זה גדל מעצמו גזרו שהצמחים והירקות החד-שנתיים שגדלו בשמיטה יהיו אסורים באכילה[327]
ג. נחלקו הראשונים באיזה שלב גידול של הצמח איסור ספיחין חל.[328] המנהג המקובל כיום הוא לפסוק כדעת הר"ש שהספיחין שנאסרו הם הצמחים שתחילת הצימוח שלהם הייתה בשביעית, אך אם תחילת הצימוח (הנביטה) הייתה בשנה השישית, לא חל על צמחים אלו איסור ספיחין, אף אם הפרי – החלק הנאכל – עדיין לא צמח, ואין צורך להמתין לשלבי גידול מתקדמים יותר.[329]
2. היכן נוהג איסור ספיחין?
ד. צמחים הנובטים במהלך השמיטה, יש לחשוש לאיסור ספיחין בהם. הדבר מצוי בגינות פרטיות, וכן בגינות קהילתיות, שפעמים רבות מגדלים בהן צמחים שונים לאכילה. חלק מהצמחים נותרים בקרקע ואינם נאספים, ופירותיהם מתייבשים, נופלים, נזרעים בקרקע ונובטים בעונתם המתאימה. צמחים אלו אסורים משום ספיחין.
ה. בארבעה סוגי מקומות לא חששו חכמים שמא יזרע בסתר ולא גזרו בהם איסור ספיחין: שדה בור, שדה ניר, שדה כרם ושדה זרע. במקומות אלו לא נהוג לזרוע, או שהצמחים מזיקים לגידול הקיים, ולכן לא גזרו בהם.[330] לכן אין איסור ספיחין במקומות ובמקרים הבאים:
3. שימוש בספיחין
ז. הספיחין אסורים בלקיטה ובאכילה.[341] גם איסור הנאה חל עליהם,[342] פרט לכמה מקרים ייחודיים, כפי שיפורט להלן.
ח. אין להאכיל בהמה בספיחין, אך אם בהמה באה מעצמה ואוכלת את הספיחין, אין חובה למנוע ממנה לאוכלם.[343]
ט. יש קדושת שביעית בספיחין.[344]
י. אין חובה לעקור את הספיחין, ויש שמחמירים לעשות כן.[345]
4. באילו גידולים נוהג האיסור?
יא. כאמור, איסור ספיחין נוהג בכל צמח חד-שנתי המיועד למאכל אדם והחל לגדול בשמיטה.
יב. איסור זה חל רק בירקות ובצמחים חד-שנתיים, אך אינו חל בירקות רב-שנתיים המתחדשים כל שנה מן השורש והתחילו לגדול בשנה השישית,[346] כגון בננות,[347] נענע,[348] אננס או ארטישוק.[349] אך אם אותם ירקות נזרעו בשנה השישית ונבטו בשמיטה – הם אסורים באיסור ספיחין.[350]
יג. אין איסור ספיחין בצמחי בר, שכן רוב העולם אינו נוהג לזורעם.[351]
יד. ניתן להקל כדעת הסוברים שאין איסור ספיחין בגידולים המיועדים למאכל בהמה, ולכן מומלץ לזרוע בערב השמיטה גידולים המיועדים למאכל בהמה, כגון שעורה,[352] שיבולת שועל, חיטפון, זני חיטה המיועדים לתחמיץ, וכדומה.[353] במינים המיועדים בכל שנה למאכל אדם,[354] יש לקצור את השחת לפני הבשלת הדונג.[355]
טו. צמחי נוי – יש הסוברים שיש איסור ספיחין בפרחים ריחניים.[356]
טז. אין איסור ספיחין בפרחים ללא ריח.[357]
יז. ניתן להקל באיסור ספיחין בגידולים שאין בהם קדושת שביעית.[358]
יח. ירקות הנתונים בגוש אדמה ונשתלים בהיתר, אין בהם איסור ספיחין.[359]
5. שלב הגידול המחייב
יט. ירקות (כגון חסה, פלפל, גזר, עגבניות וצמחי תבלין חד- שנתיים), איסור הספיחין חל עליהם אם הצמח התחיל לצמוח בשנת השמיטה,[360] אך אם התחיל לצמוח בשנה השישית, אין האיסור חל.[361]
כ. בדגנים וקטניות הנאכלים כשהזרע יבש, האיסור חל גם על מה שהתחיל לצמוח בשנה השישית, אם לפני השמיטה לא הגיעו לשליש מגודלו הסופי של הגרעין.[362]
כא. קטניות הנאכלות לחות בתרמילים, כגון שעועית, דינן כירקות, לפי תחילת גידולן.[363]
6. מתי האיסור נוהג?
כב. יש לחשוש לאיסור ספיחין מעת שייתכן שמצויים בשוק ירקות שנזרעו או נשתלו בשמיטה. מכיוון שמשך הגידול משתנה בין מין למין, זמני האיסור גם כן משתנים, כל מין לפי משך גידולו. אפשר למצוא זמנים אלו בלוחות המתפרסמים וכן באתר 'אוצר הארץ'. כמו כן, מכיוון ששיטות הגידול משתנות ומתפתחות במהלך השנים, אין לסמוך על הלוחות מן השמיטות הקודמות, ויש לבחון בכל שמיטה מהם זמני איסור הספיחין בשנה זו.
7. ספיחין בשמינית
כג. איסור ספיחין תקף גם בתחילת השנה השמינית, ויש לחשוש בירקות הנלקטים בתחילת השמינית שמא נזרעו באיסור. האיסור מסתיים כשאפשר למצוא בשוק ירקות מאותו מין שנזרעו בהיתר במוצאי השמיטה; לכן סיומו של האיסור הוא בכל מין לפי משך הגידול שלו. כאמור, אפשר למצוא זמנים אלו בלוחות המתפרסמים,[364] וראה להלן בפרק 'דיני שביעית בשמינית'.
כד. ירקות שידוע שנקטפו בשנה השביעית, במקומות שבהם נוהג איסור ספיחין, אסורים באכילה לעולם.[365]
1. כללי
א. ישנם מקומות גידול שונים שבהם מקובל לגדל צמחים: קרקע בשטח פתוח, מצע מנותק בשטח פתוח, קרקע בתוך בית ומצע מנותק בתוך בית. דיני השמיטה חלים במקומות הגידול הבאים:
ב. במקרים אלו אין לעשות מלאכות שאסורות מהתורה כזריעה, או שיש ספק אם הן אסורות מהתורה, כגון חרישה ונטיעה. על הפירות חלים דיני קדושת שביעית, חובת הפקר, איסור סחורה, קדושת הפירות ומצוות ביעור.[367] כמו כן יש להחמיר במלאכות שאיסורן מדרבנן.
ג. צורת הגידול אינה משנה, ואין לגדל צמחים במקומות אלו הן בגידול רגיל והן בגידולי מים – הידרופוניקה,[368] ראה להלן.
ד. דיני השמיטה אינם חלים בתוך בית, כשמצע הגידול מנותק מהקרקע, [369] והצמח נתון בכלי.[370]
ה. ככלל, ניתן להקל בעשיית מלאכות בבית בעיקר במקרה של חממה חקלאית, שנבנית על מנת לספק מזון לאוכלוסייה, וכן לצרכים שונים של גינון טיפולי. בגינון ביתי יש לעשות רק פעולות של קיום הצמחים, גם בתוך בית.
2. הגדרת חממה כבית
ו. כדי שהמבנה ייחשב ל"בית", צריכים להתקיים התנאים הבאים:
3. מלאכות שאין לעשותן בבית
ז. אין לעשות בבית את המלאכות הבאות, גם לא על ידי גוי:
4. מלאכות שניתן לעשותן
ח. ניתן להקל בעשיית מלאכות מדרבנן בבית, אם מצטרפת לכך סיבת היתר נוספת,[378] כגון:
להנחיות מעשיות לגידול בחממה, ראה בפרק 'ירקות'.
5. חממת מצע מנותק
ט. בנוסף להגדרת המבנה כבית, כדי להגדיר את המבנה כ'חממת מצע מנותק' צריכים להתקיים בו התנאים הבאים:
המשטח
הכלי
י. אפשר למלא את הכלים בכל סוגי המצעים: עפר, טוף וכדומה.
יא. זריעת ירקות במגשי פוליאתילן מוקצף ('קלקר') מותרת אם הירקות מוגבהים מעל 80 ס"מ,[399] נוף הצמחים אינו בולט מן המגשים, ויש משטח מנתק על גבי הקרקע.
יב. 'שרוולי' ניילון ארוכים אינם נחשבים מצע מנותק לפי ההלכה, מכיוון שנוף הצמחים בולט החוצה ונפח ה'שרוול' גדול מ-40 סאה (כ-330 ליטר).
6. יבול שגדל במצע מנותק בבית
יג. צמחים שגדלים בשיטה זו אינם קדושים בקדושת שביעית. לכן מותר לקטוף, למכור ולייצא את הצמחים שגדלים בהם, כמו בשנה רגילה.
יד. הירקות הגדלים בשיטה זו חייבים בתרומות ומעשרות מספק, ללא ברכה.[401] מפרישים מהם מספק מעשר עני ומעשר שני.[402]
טו. הברכה על ירקות אלו היא "בורא פרי האדמה".[403]
טז. חסה הגדלה במצע מנותק כשרה למצוות מרור בליל הסדר.[404]
7. מלאכות במצע מנותק במבנה
יז. מותר לבצע בחממה זו את כל המלאכות הרגילות שנצרכות לטיפול בצמח כמו בכל שנה רגילה כזריעה ושתילה.
יח. את השתילים שמיועדים לשתילה במצע המנותק יש לקנות אצל מגדל שומר שמיטה, שהכין אותם בשנה השישית או בדרכים שמותרות בשמיטה,[405] והוא הדין לקניית זרעים.[406]
8. הנחיות למחמירים בדיני מצע מנותק
יט. בנוסף לאמור בפרק זה, ישנם פוסקים המתירים את הגידול במצע מנותק רק כאשר מצטרפים תנאים נוספים:[407]
כ. תחת הכלים יש להניח שתי שכבות של יריעת פוליאתילן.[408]
כא. מותר לנקב את היריעות לניקוז באופן שימנע מצב של נקב מעל נקב.[409]
כב. הכלים יהיו קטנים, כך שיהיה ניתן לטלטל אותם.[410]
כג. את העפר שבכלים או השקיות יש למכור לגוי לפני תחילת הגידול, באמצעות מעשה קניין המועיל עפ"י ההלכה.[411]
כד. מלאכות שיש חשש שאסורות מהתורה, כמו זריעה, שתילה (גם בגוש), גיזום וקטיף – יש לעשות ע"י פועלים גויים.[412]
9. גידול הידרופוני
כה. כל דיני השמיטה חלים גם על גידול הידרופוני, אף שהצמחים אינם שתולים באדמה אלא מוחזקים בתבניות שונות ומקבלים את הזנתם דרך מערכות המים.
כו. דיני השמיטה חלים הן לעניין גודל מערכת הגידול, והן לעניין מקומות הנחת המערכת, ועל מנת לשתול במערכת זו יש להניחה בתוך מבנה מצע מנותק.
כז. יש לוודא כי המערכת עומדת על משטח מנתק.
כח. ברֵכות גידול שנפחן עולה על 330 ליטר אינן נחשבות מצע מנותק.
כט. גידול בצינורות NFT: מכיוון שהצינור עצמו אינו מכיל יותר מ-330 ליטר, ניתן לשתול צמחים במערכת זו.
ל. כל הנחיות הטיפול בצמחים חלות גם על גידול זה.
לא. בשל הצורך בדיוק מֵרבי של המערכת, ניתן לדשן ולטפל במים כרגיל כבכל שנה.
[1] גטין (מז, ב- מח, א), מחלוקת רבי וחכמים בגמרא (מו"ק ב, ב), לדעת חכמים השמיטה אינה תלויה ביובל ולכן על אף שלא ניתן לקיים את היובל, השמיטה היא מן התורה, ולדעת רבי השמיטה תלויה ביובל, לכן השמיטה נוהגת מדרבנן.
וכפי שכותבים: רש"י (סנהדרין כו ע"א); רמב"ם (שמיטה ויובל פ"י, ה"ח-ט); ספר התרומה (הלכות ארץ ישראל עמ' 191 מהד' הר"י פרידמן), הסובר שגם קדושה שנייה בטלה; טור (יו"ד סי' שלא): "ובשביעית היא שמיטה... ובארץ האידנא מדרבנן"; וב"י (יורה דעה סימן שלא אות יט, ד"ה ובשביעית): "דהכי קיי"ל ולא כתנאי דסברי דשביעית נוהגת אע"פ שאין היובל נוהג", וראה בהרחבה בדברי הגראי"ה קוק (במבוא לשבת הארץ אות ח).
יש לציין כי לדעת בעל העיטור (אות פ פרוזבול); הובאו דבריו בראב"ד (שמיטה ויובל א, יא; ד, טו), יש לפסוק כדעת חכמים שהשמיטה בזמננו היא מהתורה. ראה גטין (נג ע"ב). ולדבריהם אין הכרח לתלות את חובת שמיטת הכספים בשמיטת הקרקע, ולכן אף שתקנת הפרוזבול יכולה להתקיים רק כשחיובה של שמיטת הכספים הוא מדרבנן, עדיין חיובה של שמיטת הקרקע מן התורה. וכך פסקו ערוה"ש העתיד (סי' טו סעי' ה-י); דעה נוספת היא של בעל בית הלוי (שו"ת בית הלוי ח"ג סי' א) שהשמיטה כיום היא מדברי קבלה – מנהג שחכמים תיקנו, עפ"י נחמיה (י, פסוק א ופסוק לח). חשוב לציין שאין שם אזכור מפורש לשמיטה, אך בדרך כלל חיוב מעשרות היה כרוך עם חיוב השמיטה, עפ"י שביעית (פ"ו מ"א) ורמב"ם (שמיטה ויובל פ"ד הכ"ו).
[2] כפי שנאמר (ויקרא כה, ב) "כי תבואו אל הארץ", שהחיוב במצוות התלויות בארץ תלוי בישיבתם של ישראל בארץ, ראה קידושין (לו, ב).
[3] אם כי כפי שיבואר בהמשך, חלק מהמצוות התלויות בארץ חלות גם בשטחים אלו.
[4] להבדל בין סוגי הקידושים השונים ראה רמב"ם (תרומות א, ה; א, כו).
[5] תוספות (גיטין ב ע"א ד"ה 'ואשקלון'), כפתור ופרח (פרק יא). אמנם בתורה נזכרו שני גבולות שונים של ארץ ישראל: 1. בברית בין הבתרים (בראשית טו, יח), וכן בשמות (כג, לא); בשני מקומות אלו מפורש בתורה שגבולות הארץ הם בבכל השטח שבין נהר מצרים לנהר פרת.
[6] משנה שביעית (ו, א), תוספתא שביעית, הובאה בירושלמי (שביעית ו, א). בכתובת שנמצאה ב"תל רחוב" מובאת ברייתא זו שבה נזכרו הגבולות וכן דינים שונים הנוגעים לשביעית. כשיש הסוברים שאף שבתקופות מאוחרות בימי בית שני הורחבו הגבולות אך הם לא התקדשו, ראה שו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' יד אות ג ד"ה ולכן יותר); וכמו שמפורש בגמ' (חולין ז ע"א); שהרבה כרכים יכולים היו לקדש ולא קדשו אותם, וכך דעת תבואות הארץ (פרק א עמ' כ-כא ד"ה אני טרם אכלה): אמנם יש חולקים ראה אמונת עתיך (106 עמ' 57).
[7] הגבול המערבי הוא הים התיכון, כפי שנאמר בתורה במדבר (לד, ו), הפוסקים דנו בשאלה האם הגבול נעשה בקו ישר מנחל מצרים להר ההר; כשבתוך קו זה נכללים גם כן כל האיים והשוניות שבים שנמצאים בין קו החוף של ארץ ישראל לבין קו האלכסון המתוח מנחל מצרים עד הר ההר, וכן לגבי הגדל בספינה בתחום זה. ראה תוספתא (תרומות פ"ב הי"ב- הי"ג, שביעית פ"ה ה"ב), בבלי (גיטין ח ע"א), ירושלמי (חלה פ"ב ה"א; פ"ד ה"ה), פני משה (חלה פ"ד ה"ט ד"ה ואיכן שתייו); וחסדי דוד (שביעית פ"ה ה"ב ד"ה בתר הכי); ראה משנת יוסף (שביעית ח"ב קונטרס ביאור גבולות הארץ עמ' קיד הע' ז).
[8] אמנם בשל ירידתו של מפלס ים המלח במשך השנים עקב התייבשותו החלקית, מיקומה המדויק של הנקודה הדרומית מזרחית של ים המלח בזמן הכניסה לארץ אינה ברורה, ויתכן שיש לכך השלכה מסוימת על אזורים מסוימים בדרום ים המלח. ראה הליכות שדה (גיליון 88) במאמרו של הרב יוסף אפרתי לגבי המשך התוואי של ים המלח וקובץ מוריה תשנ"ד במאמרו של הרב זלמן קורן שדחה את דבריו.
[9] תרגום ירושלמי בפרשת מסעי (במדבר לד, ה): וכך ביארו פרשנים נוספים את דברי ה' ליהושע (יהושע יג, ב-ג): 'זאת הארץ הנשארת... מן השיחור אשר על פני מצרים', שהשיחור הוא הנילוס. כך הכריע גם הגר"א מוילנא בביאורו (יהושע טו, ד) ראה רש"י (יהושע יג, ג), רד"ק (יהושע יג, ג); רש"ס (שביעית פ"ו ה"א במשנה ד"ה ועד אמנוס); תוספות (ערכין טו ע"א), תוס' (גיטין ח ע"א), רבינו יהודה הלוי (כוזרי מאמר שני אות טו; מאמר רביעי אות ג); משנת יוסף (שביעית ח"ב פ"ו ה"א); בשם רבי יעקב קשטרו בספר (ערך לחם או"ח סי' קנח); ראה בדרך אמונה (תרומות פ"א ה"ז בציון ההלכה ס"ק קס); שכתב שאין הבדל גדול בין דעת הסוברים שמדובר בואדי אל עריש, לבין הסוברים שהגבול הוא הנילוס, כי מדובר במקום בו הנילוס נשפך לים.
[10] הרס"ג בתרגומו ל'נחל מצרים' המובא בפרשת מסעי, נחל מצרים הוא נחל אל עריש – נחל אכזב העובר מדרום לעיר אל עריש של ימינו. בעקבותיו של הרס"ג כתבו גם כן ה'כפתור ופרח' והרדב"ז, 'תבואות הארץ', 'אדמת קודש' חמדה ח"א עמ' קסז.
[11] רבי שלמה מחלמא בספרו 'חוג הארץ' (עמ' פא, במהדורת מכון הרב פראנק).
[12] חשיבותו של זיהוי מקום זה הוא בשל העובדה שהתורה מתארת שהגבול "נסב" במקום זה ומדובר בשינוי זווית, הקפת המקום או בליטה מסוימת, ומובן שהגבול לא ממשיך דרומה בקו ישר מים המלח אלא נע בזווית ממעלה עקרבים.
[13] ישנם כמה חוקרים מרכזיים שעסקו בגבולות הארץ בדורות האחרונים, מהם הפוסקים מרבים להזכיר את רבי יהוסף שווארץ בספרו 'תבואות הארץ', ואת רבי יצחק גולדהאר בספרו ה'אדמת קודש', ונוקטים אותם להלכה, לדעת שניהם מעלה עקרבים הוא באיזור ים המלח, אם כי לדעת "תבואות הארץ" מעלה עקרבים הוא מזרחית לים המלח, סמוך לעיר "חנזירי", על תוואי שרידי דרך רומית רחבה סמוך ל"מעלה צין" של היום, ניתן להבחין בשרידי דרך זו אף היום, ויתכן שזו "הדרך הגדולה" או "דרך החוגגים" שהוזכרה בברייתא דתחומין, משם ממשיך הגבול לכיוון מערב דרך נחל צין עד מקום הנקרא "ואדי ביריין" המזוהה לדעתו עם "קדש ברנע" ומשם ל"קוצימה" שלדעתו היא עצמון, ומשם ל"ואדי אל עריש" שהוא נחל מצרים לדעת כמה מן מפרשים. על שיטה זו הסתמך המנחת יצחק בשמיטת תשכ"ו בתוספת הרחבה לחומרא עד נחל הערבה, הובא במשנת יוסף (חלק ב סימן מז).
[14] לדעת האדמת קודש הגבול יורד מים מלח לכיוון דרום מערב עד סמוך לעין יהב של ימינו ומשם פונה בזוית נוספת לדרום מערב ל"כורנוב" המזוהה על ידו כ"מעלה עקרבים" שקרויה עד היום הדרך הישנה מאילת לבאר שבע מתרפ"ז עד תשי"ז. משם ממשיך הגבול ל"עין מרדה" שלדעתו היא "מי מריבה" ומשם דרך "לוץ" עד "עין קדיס" שהיא סמוך לישוב "קדש ברנע" בימינו, ומשם ל"עין אל קודיראת" שמזוהה לדעתו עם חצר אדר ומשם לואדי אל עריש שגם לדעתו הוא נחל מצרים
[15] הרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי בספרו 'עיר הקודש והמקדש' (ח"ג עמ' רסד; ספר 'ארץ ישראל' עמ' לד-לה, פב-פד).
[16] הרב יהוסף שווארץ, (תבואות הארץ הוצאת לונץ, עמ' נ ועמ' רנב); והסתמך על דברי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים עמ' 117); סימוכין לזיהוי זה עי' בביאור דעת מקרא (יחזקאל מז, יט, הע' 33); גבולות השדה (עמ' קכז), צבי אילן מחניים (גיליון קכז עמ' פט ד"ה רקם). על שיטה זו הקשה בספר אדמת קודש (עמ' קמב ד"ה ומאן דגריס ובהע' ב); ראה במאמרו של הרב יעקב אריאל שליט"א (קובץ "תורה שבעל פה" תשנד עמ' קכא-קכב).
[17] כפי שדעת הגר"י אריאל ביחס לגבולות עולי מצרים, ראה בהקדמתו לספר "הלכות הארץ", וראה עוד במאמרו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ, (אמונת עתיך גיליון מס' 102 עמ' 65 -71); ושל הרב זלמן קורן, (מוריה אב תשנד עמ' קכה-קנה; קובץ בית אהרן וישראל כרך נו, עמ' קג).
[18] יש דעה נוספת הסוברת שהגבול הדרומי של ארץ ישראל הוא דרומית לישוב פארן, בקו רוחב שלושים, עפ"י רמב"ם (הל' קידוש החודש פי"ח הט"ז); ראה אנציקלופדיה תלמודית (כרך ב', ארץ ישראל, גבולות הע' 241); הרב יוסף אפרתי ("על גבולות הארץ וצרכנות בשמיטה" הליכות שדה 88); הרב משה מרדכי קארפ ("הגבול הדרומי של ארץ ישראל" הליכות שדה 93); וכן בקונטרס "וערבה לה' הובאו דבריו בשו"ת (משנת יוסף ח"ד סי' כה אות ב-ג); שהשיג על דבריו. וכן השיג על שיטה זו הרב זלמן קורן במאמרו קובץ מוריה תשנ"ד.
[19] אם כי יש לציין כי לפי הבנת הרב ישראלי (ארץ חמדה עמ' קפח אות ה) בדעת הרמב"ם, אזור הנגב המערבי לא נכבש כלל אפילו לא בידי עולי מצרים.
[20] דוד המלך כבש בעמון ובאדום עד אילת, כפי שמובא בספר שמואל, וכפי שמוכח ששלמה המלך שלט עד אילת הנמצאת על חוף ים סוף. בדרך דומה כתבו למעשה וכן נקטו למעשה שאילת היא בתחום ארץ ישראל, הרבנים הראשיים לישראל בזמן קום המדינה הרב הראשי לישראל הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרה"ג בן ציון מאיר חי עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל ח"ח סי' מח-מט); הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (שו"ת היכל יצחק חאו"ח סי' נה, ב ס"ק ו); וכן חברי מועצת הרבנות לישראל; הרב הראשי לירושלים הרה"ג צבי פסח פרנק (מקראי קודש פסח ח"ב, סי' נח); הרה"ג עובדיה הדאיה (שו"ת ישכיל עבדי ח"ו או"ח סי' ב); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' כג).
[21] ראה הרב יצחק רוזנטאל, (כרם ציון אוצר התרומות השלם ח"א עמ' 3-5); הרב אליעזר יהודה וולדינברג (כרם ציון השלם אוצר התרומות – פרק א - עמ' יז-כח; ובשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' א אות א ס"ק ב-ה); וראה בהרחבה קובץ סיני (מג תשי"ח) הרב נתן צבי פרידמן; הגר"ש גורן, (אמונת עתיך מס' 50; התורה והארץ ח"ז אות ז); הרב אהרן סולובייצ'יק (תורה שבעל פה" טז, עמ' צ) הרה"ג יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה ח"ד סי' מב אות ד סעי' 1); הגר"א שטרן (אמונת עתיך גיליון מס' 50 חשוון-כסלו תשס"ג).
[22] רש"י (במדבר לד, ז).
[23] משנה (שביעית ו, א).
[24] אדמת קודש (ה ע"ב); לשיטה זו הגבול ממשיך מזרחה בקו ישר כפשט הכתוב ולא יורד מ"הר ההר" לדרום מזרח כפי הפירושים האחרים. לדעתו "קפלוריא" אינה שם מקום אלא קרן סלע הבולטת לים, בתרגום "קפ – לוריא". ומו"ר הגר"ש ישראלי הכריע דווקא כדעה זו בספרו ארץ חמדה (ח"א עמ' קעב- קעג סי' ה אות א-ב); ועי' בתשובת ראב"ד דמשק הרב נתנאל חבובא תרומות ומעשרות ושביעית בעיר בירות, נדפסה מכתב ידו באמונת עתיך (130 עמ' 29); ישנם זיהויים נוספים כמפורט להלן: תרגום יהונתן ובתרגום הירושלמי (במדבר לד, ח) מתרגמים רכס ההרים הנקרא גם כיום בשם 'טוורוס אמאנוס', בין קו רוחב 36 מעלות לקו רוחב 37 מעלות, בגבול סוריה–טורקיה. הכפתור ופרח (פרק יא) מזהה כ ג'בל אקרע' הנמצא כמה עשרות ק"מ דרומה מרכס 'טוורוס אמאנוס'. שו"ת הרמב"ם (סימן קכז ד"ה השאלה התשיעית) מזהה כהרי 'באניאס' רבי שלמה סיריליאו (הרש"ס) בפירושו לירושלמי שביעית (פ"ו ה"א ד"ה 'אמנוס'), מיקומו הוא סמוך לעיר טריפולי בלבנון.
[25] ראה שו"ת משנת יוסף (חלק א עמ' קס- קסח).
[26] משנה (גטין א, א).
[27] משנה (שביעית ו, א, חלה ד, ח).
[28] ראה גיטין (ו ע"ב והגהות הגר"א שם); רמב"ם (תרומות פ"א ה"ז ה"ח). ועי' מאמר הרב אהרן קלר ("תורה שבעל פה" ח, עמ' קכו).
[29] משנת יוסף (ח"ב עמ' קכח אות ו). ראה אנציקלופדיה תלמודית, (ערך ארץ ישראל, פרק ז עמ' רי).
[30] אף שבעבר הירדן, הקלו בחלק מדיני השביעית עי' רמב"ם (פ"ד הכ"ח); "שבת הארץ" (שם, אות ב). אולם לגבי רמת הגולן ישנם שני נימוקים להחמיר (עי' "שבת הארץ" שם אות א):
א. לדעת חלק מהפוסקים רמת הגולן אינה בכלל עבר הירדן אלא חלק מהגליל, כפי שסבר הרב שאול ישראלי זצ"ל. ב. יש אומרים שהיה שם כיבוש עולי בבל. ועי' מאמר הרב יגאל אריאל (בחוברת "ארץ ירדן וחרמונים"). וכך המנהג בישובי הגולן.
[31] חולין (ז, א). בין ראה רמב"ם (תרומות פ"א ה"ה), ובאור שמח במקום שדן בדבריו, וראה בתשובת רבי נתנאל חבובא כת"י בתשובתו שנדפסה באמונת עתיך 130 שדן בהשוואת דעת הר"ש לדעת הרמב"ם לגבי תרו"מ ושביעית במקומות אלו. לגבי עמק בית שאן, ראה רמב"ם (תרומות פ"א ה"ה). לדעת רבי יצחק גולדהאר בספרו אדמת קודש (דף ע ע"א, וקי ע"ב); ההיתר של חכמים כולל את כל עמק בית שאן. וכן לדעת הגרצ"פ פראנק (עפ"י עדותו של מו"ר הגרצי"ה קוק, במכתב ל"עמודים", אלול תשל"ב), והגר"ש גורן ("מאורות" 1 עמ' 32) והגר"ש ישראלי - יש להקל. ועי' תשובת הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' ג-ד). לדעת החזו"א (סי' ג ס"ק יט ד"ה נראה) לא הותרה אלא העיר עצמה ולא סביבתה. ועי' "תחומין" (יג, עמ' 39 - 30). וכן במשנת יוסף (שביעית ח"ב פרק ו קונטרס גבולות הארץ עמ' קכז ד"ה בית שאן); שכתב שמסתבר כדעת המרחיבים את השטח שהקלו בבית שאן, אך הלכה למעשה הוא נקט דברי החזו"א.
לגבי עמק הירדן שמדרום מזרח לכינרת (איזור צמח - עין גב). ראה תוספתא (פ"ד ה"ה) וירושלמי (פ"ו ה"א) המונים עיירות מותרות ואסורות בתחום סוסיתא.
[32] ראה שו"ת משנת יוסף (חלק א סוף סימנים נא- נב). וכתב שמכיוון שאין ידיעה ברורה מהם אותם המקומות, ומאחר שקיימת מחלוקת בפוסקים מה המשמעות המעשית של הפטור של אותם מקומות לעניין תרומות ומעשרות ושביעית, למעשה מתייחסים לכל השטח של עולי בבל בתור שטח שהתקדש על ידם ונוהגים בו את כל המצוות התלויות בארץ.
[33] רמב"ם (פ"ד הכ"ו). ויש מקילים: עי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ו אות ד). ועכ"פ, היתר המכירה שם מרווח הרבה יותר: עי' שבת הארץ (שם, אות ו), גבולות עולי מצרים נקראים גם כן 'קדושה ראשונה', גבולות עולי בבל נקראים גם כן 'קדושה שניה'.
[34] אף שיש מחלוקת האם יש קדושת שביעית בעולי בבל עי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ו אות ב), שלדעת הרמב"ם יש קדושת שביעית, ובדעת הר"ש נחלקו האחרונים האם הוא רק פוטר מחובת ביעור בתחום עולי מצרים או שהוא סובר שגם אין שם קדושת שביעית., לאור סתירה בדבריו, אמנם עי' תשובת ראב"ד דמשק רבי נתנאל חבובא בתשובתו באמונת עתיך 130 שיישב את הסתירה בדעת הר"ש שבאותן כרכים מסוימים בעולי מצרים שחז"ל פטרו אותם מתרו"מ ומשביעית רק לגביהם סבר הר"ש שאין בהם קדושת שביעית בדיוק כפי שכתב הרמב"ם בהל' תרומות פ"א ה"ה; ועי' במאמרו של הרב יואל פרידמן יתרונותיו של היתר המכירה בגבול עולי מצרים, (אמונת עתיך 103), בגדרי קדושת שביעית ראה פרק יג.
[35] רמב"ם (פ"ד הכ"ו), בביאור המושג ספיחין ראה בפרק יא.
[36] הרב קוק, שבת הארץ (פ"ד הכ"ו סעיף ד).
[37] מנחת חינוך מצווה צד, שמן המור (יורה דעה סימן ד) ואחרונים נוספים.
[38] משנה שביעית (פ"ח ה"א); רמב"ן (ויקרא כה, ז); שו"ת הרשב"ש (סי' רנח ד"ה ולענין). בדורות האחרונים התחדש סידור זה ע"י הרב קוק (עי' אגרות ראי"ה ח"א סי' שי, שיג, שיח; משפט כהן סי' עו). אך הוא עצמו נטה לסמוך על כך רק לאחר המכירה (עי' אגרות ראי"ה ח"א סי' שיד) הרב י. עמיחי (התורה והארץ ח עמ' 169), וכן הנהיג החזו"א (עי' חזו"א סי' יא ס"ק ז ד"ה במש"כ; הליכות שדה 50 עמ' 37-35). ועי' שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' לח-מ).
יש שהסתייגו מדרך זו: רש"ס (פ"ט ה"ד ד"ה חזור וזכי בה, ה"ו ד"ה ואני אומר, אבל האמת); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' עב). והגר"מ אליהו הורה שאין לסמוך על אוצר בי"ד אלא בשעת הדחק, מפני שהרמב"ם לא הביא את המושג הזה להלכה. הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' צח) הסביר שהרמב"ם לא הביא זאת להלכה מפני שלא ראה בכך חידוש.
[39] ע"ז (סב ע"ב); רמב"ם (פ"ו ה"א). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"א אות ב).
[40] רמב"ן (ויקרא כה, ז); חוות בנימין (סימן צח); שו"ת שערי זיו (סי' ט בסופו, ד"ה וזה); בצאת השנה (עמ' מב ד"ה ירקות, פרדסים, עמ' נט סעי' יח). ועי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות ב). בהוראות הבד"צ בירושלים בשמיטת תר"ע (מובא בכרם ציון פרק יג, גידולי ציון ס"ק יג) נאמר שהתירו את הבצירה רק ע"י נכרים ובשינוי. בהסבר גדרו של "אוצר בית דין" נאמר בשו"ת הרשב"ש (סי' רנח) שהוא מועיל מדין "יד עניים". והגר"ש ישראלי הסביר, שאוצר בית דין איננו פטור מהפקרת הפירות אלא סידור טכני של חלוקת הפירות לציבור, ובספר השמיטה (עמ' כא סעי' ג) נאמר: "דאחר שכל הטעם הוא כדי להראות שהוא הפקר – אין לך מנהג הפקר גדול מזה".
[41] בצאת השנה (עמ' מב, ד"ה ירקות, פרדסים; עמ' נט סעי' יח). ועי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות ב).
[42] ראה הרב אהוד אחיטוב, ("היסודות ההלכתיים של אוצר בית דין", התורה והארץ ח"ו עמ' 398).
[43] בשונה מעיקר התקנה בתוספתא שבה בית הדין טיפלו רק בפרי כשהוא הגיע לפתח העיר, או כשהגיע זמן הקטיף, ולא הובא שטיפלו בפרי גם בשלב גידולו. חזו"א (כא, יד ויז). בצאת השנה (עמ' מב, ד"ה ירקות; עמ' נג סעי' ג), במקרי הצורך אף מותר לטפל בעץ כדי לקבל כמות גבוהה יותר של יבול, ולכן יש מקרים שבהם מותר להאביק, או לטפל בטיפולי התעוררות שונים.
[44] ראה בצאת השנה (עמ' נג), שכתב שחקלאים המעוניינים להיות שליחי בית דין עליהם לחתום על ההרשאה לכך. אין בכך הערמה מכיוון שבלאו הכי הפירות הם הפקר, ולחקלאי אין יכולת לקבוע את גובה התשלום שיקבל, אף שמומלץ שבמידת האפשר מי שיטפל בשדה יהיה פועל מטעם בית הדין ולא בעלי השדה, אך הגר"מ אליהו העירנו בזו הלשון: "גם למקילין באוצר בית דין לא מוזכר בתוספתא שהם משלמים לחקלאי, וכן שכר הפועלים הוא על חשבונם. ופירות אוצר בית דין לא נמכרים. ומה שנהגו כיום להקל – זו קולא אחר קולא. והנח להם...".
[45] בצאת השנה (עמ' מב, ד"ה ירקות; עמ' נג סעי' ג).
[46] רק לעניין זה הוזכרה שכירת פועלים בתוספתא. כך נכתב בתקנות בית הדין בירושלים בשנת תר"ע (כרם ציון פרק יז, גידולי ציון ס"ק יג;. בצאת השנה, עמ' יח). ועי' מכתב הגרי"מ חרל"פ (מכתבי מרום סי' עא).
[47] דפי הלכה לחקלאים (עמ' 46 סעי' ח והע' 9); קונטרס "ושבתה הארץ" (מובא בשו"ת משנת יוסף ח"א, עמ' רמט). ההתקשרות המוקדמת חיונית גם כדי שיהיה תיאום הלכתי בין בית הדין, המייצג את האוכלים, לבין החקלאי. וזאת כדי שבית הדין לא יאסור את הפירות בגלל מלאכות שלדעתו הן אסורות. ועי' "שמיטת תשמ"ז בכפר עציון" (עמ' 63-54) דפי הלכה לחקלאים (עמ' 46 סעי' ח והע' 9); קונטרס "ושבתה הארץ" (מובא בשו"ת משנת יוסף ח"א, עמ' רמט). ההתקשרות המוקדמת חיונית גם כדי שיהיה תיאום הלכתי בין בית הדין, המייצג את האוכלים, לבין החקלאי. וזאת כדי שבית הדין לא יאסור את הפירות בגלל מלאכות שלדעתו הן אסורות. ועי' "שמיטת תשמ"ז בכפר עציון" (עמ' 63-54).
[48] בצאת השנה (עמ' מב ד"ה ירקות והע' 8, עמ' סו ד"ה אכן, ועי' חוות בנימין (סימן צח), חזו"א הסתפק אם אפשר לשלם על עבודה והוצאות שלפני איסוף הפירות (עי' הליכות שדה 50 עמ' 35). ועי' מאמר הגרי"ש אלישיב (הליכות שדה 50 עמ' 9 סעי' ה); שמיטה ממלכתית (פרק יא סעי' 2, 9-7).
[49] עי' דפי הלכה לחקלאים (עמ' 46 הע' 9).
[50] אם צרכני אוצר בית דין זה מחמירים באיסורי "נעבד", יש להיזהר מלהכשילם באכילת פירות האסורים להם על פי הוראת רבותיהם. וכ"כ הגר"ע יוסף, (שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' נג).
[51] רבי מרדכי רוביו רבה של חברון לפני כ 250 שנה, מובא בכרם ציון השלם (אוצר השביעית עמ' כ-לב), בצאת השנה (עמ' קז ואילך). חידש את ההיתר למכור קרקע לנכרי בארץ ישראל בשעת הדחק לצורך שביעית, כדי שהכרם של היהודי יוכל להמשיך להתקיים ולהיות מעובד על ידי נוכרים וכתוצאה מכך דין הפירות יהיה כפירות נוכרים שאין בהם קדושת שביעית.
[52] ההיתר שנפסק בקיץ תרמ"ז בווארשא בסמוך לשנת השמיטה תרמ"ט ולכן מוכר בשם "היתר תרמ"ט". היתר זה התבסס על פסקו של "שמן המור", אך הוא כבר התיר עשיית מלאכות דרבנן על ידי ישראל אחרי המכירה, ואת המלאכות דאורייתא התירו רק על ידי נוכרי, על היתר זה חתומים: הגר"ש מוהליבר, הר"ש קלפפיש ור' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא (מובאים בספר השמיטה עמ' נט-ס, בצאת השנה עמ' נה), וכן ר' יהושע מקוטנא (שם ובשו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' נג-נה) והראשל"צ ה"יש"א ברכה" (שו"ת שמחה לאיש סי' כב).
[53] שו"ת רבי יצחק אלחנן מכתבים מכתב ה (ביחס לשמיטת תרמ"ט) ומכתב י-יא (ביחס לשמיטת תרנ"ו), ספר הוראות שעה לגבי שמיטות תרנ"ו ותרס"ג, שו"ת משפט כהן (עא, עג, מבוא לשבת הארץ סוף פרק טו), ספר השמיטה עמ' סב שכך נהג הרב קוק בכל מכירה. הגר"י הרצוג, (פסקים וכתבים סימן עב). הגר"א אברהם שפירא, "קדושת שביעית" עמוד 6. בשנת תש"מ חזר על כך הרב יחזקאל דאום בתחילת מאמרו בתחומין א (ע' 163). הגר"ש זוין ב"לאור ההלכה" (עמ' צז) כתב "חבל שמרוב השימוש בהיתר זה כמעט ונשכח האופי הארעי שלו".
וכ"כ: אוצרות יוסף (למהר"י ענגיל, קונט' שביעית בזה"ז, וכן מובא ב"מאורות" 1 עמ' 61 ואילך), שו"ת אבני נזר (יו"ד ח"ב סי' תנו); שו"ת בית יצחק (להגר"י שמעלקס) ח"ב סי' קכא; האדר"ת (אדר היקר סי' י); הרב קוק (שבת הארץ, מבוא פרק יא-יג, פ"ח ה"ח); הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' מו-נב); הגריא"ה הרצוג (תשובות וכתבים זרעים סי' מז, נ, נג); שו"ת ישכיל עבדי (ח"ח יו"ד סי' כח); הגר"ש ישראלי (ארץ חמדה עמ' ריב); הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' יט, "ילקוט יוסף" - שמיטה, תשמ"ז), הגר"ש גורן ("מאורות" 1). וכך נהגו כל הרבנים הראשיים לישראל לדורותיהם. ראה עוד מאמר הגר"ש גורן (תורת המועדים עמ' 624-639) והערות הגרצי"ה קוק ("תחומין" ז עמ' 23-24) והרב יהושע מגנס (ניצני ארץ ו עמ' 135-164). ועי' כרם ציון השלם (גידולי ציון עמ' לג).
תיאור מפורט של היתר המכירה ופתרונות נוספים בכל שמיטה ושמיטה ראה במאמרו של הרב יעקב אריאל "תולדות השמיטה" בתוך "הרבנות הראשית לישראל" ח"ב עמ' 653-666. הרב שמואל כ"ץ, "מפעילותה וממסמכיה של הרבנות הראשית בענייני שנת השמיטה", התורה והארץ ח עמ' 268-353. וע"ע ספר השמיטה לרב טיקוצינסקי "אקדמות מילין" למהדורת תשיא; ותשובות של רבנים שהיו שותפים למכירת הקרקעות במשך השנים: הרב הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סימן מז, נ, נג); שו"ת ישכיל עבדי ח"ח יו"ד כח; שו"ת הר צבי זרעים ח"ב סימנים מו-נב ; יביע אומר ח"י יו"ד סימנים לז-מג; הגר"מ אליהו מאמר מרדכי ושבתה הארץ; בנין אב ח"ד. ראה בהקדמות לספר.
[54] מלבד העקרונות המובאים להלן, וזכרו בין הפוסקים עוד מספר סניפים להקל:
דעת הסוברים ששביעית בזה"ז אינה אלא מדת חסידות: עי': אוצרות יוסף (דף מו); מבוא לשבת הארץ (פרק ו-ז); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' נ); הגרמ"מ כשר (נועם א עמ' קסו, ט עמ' שעב, טז עמ' יד).
הספק במנין שנות השמיטה. עי': רמב"ם (שמיטה ויובל פ"י ה"ב-ה"ו); הרב קוק ("שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' מט); מאמר הרב חגי בר גיורא (ניצני ארץ ו עמ' 185).
היתרו של ר' ינאי (סנהדרין כו ע"ב; רמב"ם פ"א הי"א). עי': ספר השמיטה (עמ' עב סעי' ב); "שבת הארץ" (פ"א הי"א אות א, ד).
[55] כדעת רבי מו"ק ג, א, גטין לו, א רמב"ם שמיטה ויובל פ"י ה"ט); מבוא לשבת הארץ (פרק א-ח); "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ה אות ב). מתוך כך העירו כמה מהמתירים שבשעת דחק גדולה, מותר לסמוך על דעת יחיד לקולא גם נגד רבים: מהר"י ענגיל (אוצרות יוסף דף מו); הרב קוק (מבוא לשבת הארץ פרק י, משפט כהן סי' סג). הרב כותב שם שלדעת הט"ז (יו"ד סי' רצג ס"ק ד) נוהג כלל זה אף באיסורי תורה, ולדעת הש"ך (נקה"כ שם, וכן בכללי הוראת איסור והיתר בסוף סי' רמב) נוהג כלל זה רק באיסורי דרבנן. החזו"א (סי' כג ס"ק ד ד"ה והנה) חולק ואומר שגם בשעת הדחק אין סומכים על יחיד נגד רבים אם כבר הוכרעה ההלכה כמותם בפירוש. ועי' מעדנ"א (סי' יב אות יד); הערת הגרצ"פ פראנק (מעדנ"א, בתחילת הספר); אנציקלופדיה תלמודית (ערך הלכה, אות ז).
[56] ר"ח ורש"י (סנהדרין כו ע"א ד"ה אגיסטון); ספר התרומה (הל' א"י עמ' סג). וכן מובא בביאור הגר"א (לשו"ע יו"ד סי' שלא ס"ק ו, כח). ועי' חזו"א (סי' י ס"ק ו ד"ה ואתרוגין). "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ט אות ב/ 2, פ"ח ה"ח אות ד). לדעה החולקת, שביעית בזה"ז מוגדרת כ"דבר שעיקרו מן התורה". ועי' שדי חמד (מערכת התיו כלל כג, ח"ה עמ' 329). בבית הלוי (ח"ג סי' א ענף ו) מבחין בין סוריא, שחסרון הקדושה שלה הוא בעצם, לבין א"י בזה"ז, שהיא קדושה בעצם, ורק בגלל תנאים צדדיים לא חלה בה מצוות השמיטה. ועי' מש"כ על כך הרב קוק (מבוא לשבת הארץ, פרק יא).
[57]ראה מבוא לשבת הארץ אות יא: "במידי רבנן אמרינן יש קניין לנכרי להפקיע".
[58] גיטין (מז ע"א); רמב"ם (תרומות פ"א ה"י). ועי' מבוא לשבת הארץ (פרק יא); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' נד).וכ"כ במור וקציעה (או"ח סי' שו, קונט' יישוב ארץ ישראל) לענין גבולות עו"מ (כגון: עזה). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ו אות ו). לענין קנין לזמן לדין זה, עי' שו"ת ישועות מלכו (סי' נו); משפט כהן (סי' סג); חזו"א (סי' כא ס"ק ח); ספר השמיטה (עמ' קט-קיב); מעדנ"א (סי' יד-יז).
[59] שו"ת אבקת רוכל (סי' כד-כה); "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ט אות ב/ 2, ו). ועי' חזו"א (סי' כ ס"ק ז).
[60] ספר התרומה, עמ' 193 מהד' הר"י פרידמן, שם; כס"מ (תרומות פ"א ה"י, הי"ג וה"כ; שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט) כתב בדעת הרמב"ם (שם) שבזמן שהקרקע בידי הגוי - יש לו קנין להפקיע את קדושתה גם בא"י גמורה. ועי' מש"כ על כך הגר"ש ישראלי (ארץ חמדה ספר א סעי' ה סי' ח). המהריט"ץ (סי' מז) מסביר שהרמב"ם (פ"ד הכ"ט, פ"ח ה"ח) אוסר את המלאכות רק מדרבנן. וכ"כ הרב קוק (מבוא לשבת הארץ, פרק יא, ועי' "שבת הארץ" פ"ד הכ"ט אות ב/ 2) והוסיף שבזה"ז לא גזרו. ועי' מעדנ"א (סי' ט-י) המביא את דעת הסוברים שגם לדעת הכס"מ וסיעתו אין קנין הגוי מועיל אלא להפקיע את קדושת הפירות.
[61] שמן המור (יו"ד סימן ד), וכן התירו המבי"ט (ח"ב סימן סד), ומהרי"ט (ח"ב סימן נב). הר צבי (זרעים ח"ב סימן מח). ראה משפט כהן (סימן סה) שמבאר שמכירה לזמן מותרת למרות שהשכרה אסורה. וע"ע מנחת חינוך (סוף מצוה תכו).
[62] שו"ת שמן המור (יו"ד סי' ד); שו"ת ישועת מלכו (יו"ד סי' נה-נט); שו"ת אבני נזר (ח"ג יו"ד סי' תנח); אגרת האדר"ת (אדר היקר סי' י, מובאת בסוף שבת הארץ); מבוא לשבת הארץ (פרק יב); הר צבי (זרעים ח"ב סי' מז); לאור ההלכה (עמ' קכג-קכד); מאמר הגר"ב ז'ולטי (כרם ציון הלכות פסוקות, בתחילת הספר). ומקורם בירושלמי (ע"ז פ"א ה"ט בסופה); כפתור ופרח (פרק י); חכמת אדם (שערי צדק, שער משפטי ארץ פרק יא סעי' טז). ועי' שו"ת ציץ הקודש (ח"א סי' טז אות יט); חזו"א (סי' כד); מאמר הרה"ג אליהו בקשי דורון (תורה שבעל פה טו).
ליסוד זה נצטרפו עוד כמה סניפים:
האדר"ת הנהיג מכירה על תנאי שהגוי לא יקוץ את האילנות, וא"כ מעשה המכירה נגמר ע"י מעשהו של הגוי. עי': בצאת השנה (עמ' פא); ספר השמיטה (עמ' עה). ועי' מש"כ על כך במעדני ארץ (סי' א).
בספר "מזבח אדמה" (יו"ד סי' קנא, מובא בהר צבי זרעים ח"ב סי' מז, בצאת השנה עמ' פב) נאמר שאין איסור לא תחנם במכירה לגוי שאינו עובד ע"ז. וכ"כ במשפט כהן (סי' ס, סג) עפ"י: ראב"ד (הל' עבודת כוכבים פ"י ה"ו) ושו"ת הרשב"א (ח"א סי' ח). וכ"כ ר' יצחק אלחנן ספקטור (מכתבים המופיעים בחוברת "ניצני ארץ" ו, עמ' 11-16). ועי' ב"י וב"ח (חו"מ סי' רמט); ספר השמיטה (עמ' קט).
המכירה היא לזמן. הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' מח) כתב עפ"י ספר החינוך (מצוה שלט, ועי' מנ"ח שם), שאין איסור תורה במכירה שאיננה לצמיתות. ועי' ספר השמיטה (עמ' קו-קטז).
ר' זלמן ש"ך (מובא במבוא לשבת הארץ, פרק יב) העיר עפ"י הרמב"ם (הל' ע"ז פ"י ה"ד) שאין איסור תורה במכירת קרקע לגוי שכבר יש לו קרקע בארץ. ועי' ספר השמיטה (עמ' קח סעי' ג).
[63] הרב קוק מסביר שהמכירה מועילה מבחינה קניינית למרות שלא נועדה אלא להפקיע איסור: משפט כהן (סי' נח); אגרות הראי"ה (ח"א סי' שיב); מבוא לשבת הארץ (פרק יד). וכך משמע מהרשב"ם (ב"ב קלז ע"א ד"ה עד כאן, ע"ב ד"ה דאי) המובא במשנה ברורה (סי' תרנח סעי' ד, בה"ל ד"ה ומותר) לענין אתרוג. ועי' תוס' (סוכה מא ע"ב ד"ה הילך); אנציקלופדיה תלמודית (ערך הערמה); חוברת "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק א סעי' 2 והע' 10).
לענין גמירות דעת באדם שאינו שומר מצוות, עי' קונט' "מילי דאבא" (מעדנ"א שביעית עמ' 283). ועי' שם (עמ' 285) שהסביר את תוקפה הקנייני של המכירה להפקעת איסור.
אחת ההשגות על המכירה היתה הטענה שאין תוקף למכירה שאינה רשומה בטאבו. וכך כתבו הגר"ש סלאנט (מובא במכתבו של רבי יצחק אלחנן ספקטור, ניצני ארץ ו עמ' 14) והרידב"ז (בהקדמה לבית רידב"ז).אולם רבי ' יצחק אלחנן ספקטור (ניצני ארץ ו עמ' 14) והגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' מט) כתבו שאין לחשוש לכך. ועי' מעדנ"א (סי' יח-יט).
לקראת שנת השמיטה תש"ם, הועבר חוק בכנסת, הנותן תוקף חוקי למכירה זו גם ללא רישום בטאבו, אם נעשתה באישור מועצת הרבנות הראשית.
לדעת החזו"א (סי' כד ס"ק ד ד"ה ולפיכך) מכירה ע"י שליח לא מועילה, מפני שאין שליחות לדבר עבירה. ולדעת הרב קוק (משפט כהן סי' ס) והגרצ"פ פראנק (הר צבי סי' נ) אין בכך בעיה, אף לסוברים שיש איסור במכירה.
היו שהציעו שהחקלאים ימכרו את האדמה לרב הראשי והוא ימכור את הקרקע כבעלים: הרה"ג חיים יהודא ליב אויערבך (מעדנ"א, קונט' "מילי דאבא" עמ' 286); הגרח"ז גרוסברג (בצאת השנה עמ' פג). ועי' משפט כהן (סי' ס). וכך נהג הגר"ש גורן ("מאורות" 1).
[64] עי' מבוא לשבת הארץ (פרק יד-טו). ועי' מכתבו של הגרצי"ה קוק (אגרות חמדה עמ' 268). הסמ"ע (חו"מ סי' סז ס"ק א) כותב שההבטחה "וציויתי את ברכתי בשנה הששית" (ויקרא כה כא) לא נאמרה בזה"ז, כשהשמיטה מדרבנן. ועי' שו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' נג). והחזו"א (סי' יח ס"ק ד) כתב: "ולא אמרה תורה לסמוך על הנס להמנע מהשתדלות המחוייבת בדרכי הטבע
[65] כ"כ האדר"ת ("בשמן רענן" ח"ב, "שבח הארץ" עמ' רט סי' לג). ועי' שו"ת ישועות מלכו (סי' נג) שכתב: "תמה אני, הלא למכור הקרקע הוא היתר פשוט וכל ישראל הדרים בחו"ל נוהגים כן: הן לענין בכורים והן לענין מכירת חמץ בפסח...". ועי' הרחבת הדברים בקונט' "מילי דאבא" (מעדנ"א עמ' 286-288). הרב קוק (מבוא לשבת הארץ פרק יג) מביא לכך שני נימוקים: 1. המדובר בהפקעת איסור דרבנן. 2. מדובר במצוה דרבנן שניתנה בתור "זכר", ועצם ההזדקקות להערמה כדי להתיר את האיסור משמרת את ה"זכר".
[66] אגרת המתירים הראשונים (מובאת בספר השמיטה עמ' סו).
[67] ראה חוות בנימין (הקדמה לסימן צח).
[68] אגרות ראי"ה ח"א (סי' קעז, קצח, רעב); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' עא); בצאת השנה (עמ' לא סעי' יב, עמ' מו סעי' א-ב).
[69] עי' מכתבו של הגרי"מ חרל"פ לבנו ("מכתבי מרום" סי' עא). יש לתת את הדעת על כך, שכמעט אין גידול שאפשר להחזיק אותו בשמיטה ללא הסתמכות על דעות מקילות. הרב קוק (אגרות ראי"ה ח"א סי' קצו) כתב מתוך כך, שיש יותר מקום להשתמש בהיתר המכירה במטעים, בהם ישנן דרכי היתר נוספות הראויות להצטרף אל המכירה.
[70] בצאת השנה (עמ' כח בהקדמה ובסעי' ב, עמ' לח סעי' ב, ועי' עמ' נא חוזר יד). ראה משפט כהן (סי' עג): אגרות ראי"ה (ח"א סי' קעב):
אגרות ראי"ה (ח"א סי' קעז, ח"ב סי' ת): אגרות חמדה (עמ' 140, אגרת מכת"י) והגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' רא).
[71] בצאת השנה (עמ' לח סעי' ב, עמ' פז סי' ב סעי' א).
[72] שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה, ועי' פ"ד הכ"ט אות ב2/, ו); בצאת השנה (עמ' מה, נו).
[73] שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנח אות כ); הרב קוק (אגרות הראי"ה ח"א סי' שו, שי, שיב, שיח; ח"ב סי' ת; אגרות חמדה עמ' 166; משפט כהן סי' סז, עה, עו, פו, פז); הגרי"מ חרל"פ ("ניצני ארץ" ו עמ' 41); בצאת השנה (עמ' נז ד"ה ניתנים, עמ' ס ד"ה יבול); תורת השמיטה (סי' טז סעי' פז); החלטת מועצת הרבנות הראשית (תשל"ט, "מאורות" 1 עמ' 1(/.
[74] בצאת השנה (עמ' נג סעי' ב).
[75] עפ"י רמב"ם (פ"ד הכ"ט). ועי' "שבת הארץ" (שם, אות ב1/). לדעת הכס"מ ההיתר אמור דוקא במה שזרע שם הגוי. וכן משמע מתשובות הרמב"ם (סי' קלו). ולדעת מהר"י קורקוס - ה"ה למה שזרע ישראל בקרקע הגוי. ועי' חזו"א (סי' י ס"ק ו); מעדנ"א (סי' ט סוס"ק יא); חוות בנימין (ח"א סי' ט אות ט).
[76] רי"א ספקטור (מובא בבית הלוי סי' א ענף ה בסופו, ובניצני ארץ ו עמ' 16); הרב קוק ("שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה; משפט כהן סי' עא סעי' ג; אגרות ראי"ה ח"א סי' קעז); שו"ת שערי זיו (להגרי"ז וינוגרד, סי' ט); הגר"ש ישראלי (התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך); כרם ציון (פרק יט סעי' ג).
[77] התורה והמדינה (ח"ד עמ' קלט סעי' ז); בצאת השנה (עמ' נג סעי' ג, עמ' נו סי' ב סעי' בעמ' סז); מכתב הגרי"מ חרל"פ (אגרות חמדה עמ' 247); מכתב ועדת השמיטה תשמ"ז (אגרות חמדה עמ' 18). ועי' אגרות ראי"ה (ח"א סי' קצח). בספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד) נאמר שהמשקים השיתופיים יכולים לפעול כ"אוצר בית דין" לענין זה במה שהם לוקחים לתצרוכת עצמית.
[78] הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ב); התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך. ועי' ספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד); בצאת השנה (עמ' סז); "שבת הארץ" (פ"ח ה"ח אות ה).
[79] האדר"ת (מובא ב'בשמן רענן' ח"ב; 'שבח הארץ' עמ' רח סי' לב); 'משפט כהן' (סי' פז); 'בצאת השנה' (עמ' נו סעי' א). ועי' 'אגרות ראי"ה' ח"א (סי' קצו, סי' שי, שיח).
[80] הרב קוק (משפט כהן סי' עו, פז; אגרות ראי"ה ח"א סי' קצו, סי' רפט ד"ה ומה, סי' שי ד"ה נ"ב, סי' שיג ד"ה הנני, סי' שיד ד"ה כל, סי שיז ד"ה ע"ד, סי' שיח ד"ה והנה, סי' שכו בסופו); בצאת השנה (עמ' נג סעי' ג, עמ' נו סי' ב סעי' ב-ד).
[81] שו"ת 'יחוה דעת' ח"ד (סי' נג). שאלה: האם כאשר כתוב כיום "יבול היתר מכירה", זה היינו הך, או שיש הקפדה לציין "שומרי שביעית"
[82] ר' יצחק אלחנן ספקטור (מובא בשו"ת בית הלוי ח"ג סי' א ענף ה בסופו); שו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' נג, נה); הרב קוק ("שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה, משפט כהן סי' עא סעי' ב-ג, אגרות ראי"ה ח"א סי' קצח, רלב); ספר השמיטה (עמ' צד); בצאת השנה (עמ' לח סעי' א). ובשעת הדחק עי' ספר השמיטה (עמ' קה); שו"ת יביע אומר (ח"ג יו"ד סי' יט).
להסבר ההבדל שבין מלאכות דאורייתא למלאכות דרבנן, עי' שו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' נה); הוראת שעה (דף קכה); הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יט, גאון צבי ס"ק ג); לאור ההלכה (להגרש"י זוין, עמ' קי; הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ב ד"ה וטעמם, סי' יב אות טו; התורה והמדינה ח"ד עמ' קעג-קעה); הגר"ש ישראלי (התורה והמדינה שם בהערות, ועמ' קעא). ועי' נמוק"י (לרי"ף יבמות מו ע"א ד"ה של עזיקה).
[83] כרם ציון (פרק יט סעי' ג).
[84] רי"א ספקטור מקובנא (מובא בניצני ארץ ו עמ' 16); הרב קוק ("שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה; משפט כהן סי' עא סעי' ג; אגרות ראי"ה ח"א סי' קעז); שו"ת שערי זיו (להגרי"ז וינוגרד, סי' ט); הגר"ש ישראלי (התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך); כרם ציון (פרק יט סעי' ג).
[85] בצאת השנה (עמ' נג סעי' ג ועמ' סז). ועי' אגרות ראי"ה (ח"א סי' קצח). בספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד) נאמר שלמשקים שיתופיים יש גדר של "אוצר בית דין" לענין זה.
[86] עפ"י הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ב; התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך) שאין איסור כיוון שהיבול הוא יבול נוכרי. ועי' ספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד); משפט כהן (סי' סז); בצאת השנה (עמ' סז); "שבת הארץ" (פ"ח ה"ח אות ה).
[87] בצאת השנה חוזר ב.
[88] בהוראות הרבנות הראשית לשנת השמיטה תשי"ב (בצאת השנה עמ' פז סי' ב סעי' ב, ועי' עמ' פד) התירו זריעה ע"י מכונה מונעת ע"י בהמות, ואם אי אפשר - ע"י טרקטור. הוראה זו חזרה גם בשנת השמיטה תשי"ט (בצאת השנה עמ' ס והע' 3) לענין חרישה, אם כי בצורה מודגשת פחות. וכך הורה הגר"ש גורן ("מאורות" 1 עמ' 8-14) לאותם קיבוצים המקפידים בכל השנים על כך שלא ייכנסו אליהם פועלים נכרים. ובשעת הדחק עי' מש"כ הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לב-לג; כרם ציון השלם, הר צבי סי' יא; ועי' כרם ציון הלכות פסוקות פרק א, גאון צבי ס"ק א-ג). ועי' מאמר הרב יחזקאל דאום ("תחומין" א עמ' 166).
[89] הגר"ש מוהליבר (מובא בבצאת השנה עמ' לח סעי' א ועמ' פג; ניצני ארץ ו עמ' 17-18) הוסיף שחקלאי עשיר לא יעשה את המלאכות בעצמו אלא ישכור פועל עני. והרב קוק (מבוא לשבת הארץ פרק טו; משפט כהן סי' עא אות ב) התיר ללא הגבלה זו.
[90] מכתב ר' יצחק אלחנן מקובנא (ניצני ארץ ו עמ' 14); שו"ת ישועות מלכו (סי' נו); ספר השמיטה (עמ' צד פרק ז סעי' ג, עמ' קב פרק ט, עמ' קכה סעי' ב); הגריא"ה הרצוג (התורה והמדינה ח"ד עמ' קמח פרק ב; פסקים וכתבים זרעים סי' מז אות ג).
[91] שו"ת שמחה לאי"ש (להיש"א ברכה, יו"ד סי' כב); הגרש"י זוין (לאור ההלכה עמ' קכו); בצאת השנה (עמ' ל סעי' ב, עמ' סב ד"ה חוץ); ספר השמיטה (עמ' עג סעי' ה, עמ' קכה סעי' ו); תורת השמיטה (סי' טז ס"ק מו). ועי' "מאורות" (1, עמ' 30). הרב קוק (אגרות ראי"ה ח"א סי' רעב) הסתייג מהצעה זו.
[92] בצאת השנה (עמ' ל סעי' ב והע' 2) עפ"י שו"ע (חו"מ סי' רמא סעי' ד). וכן בנוסח ההרשאה שם (עמ' סב).
[93] בצאת השנה (עמ' לא סעי' ב). בצאת השנה (עמ' לא סעי' ב).
[94] 'אגרות ראי"ה' ח"א (סי' שד, ח"ד סי' א'רה); 'אגרות חמדה' (עמ' 140); 'בצאת השנה' (עמ' כט הע' 1).
[95] עפ"י 'בצאת השנה' (עמ' כח סעי' ב, עמ' לב סעי' יד, טו).
[96] עפ"י ב"י (יו"ד סי' שלא בתחילתו, ד"ה ואין בה); רמ"א (סעי' יט). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ט אות ד). חובת ההפרשה היא כדין כל פרי שגדל באדמה של גוי וגמר מלאכתו היה בידי ישראל. ועי' בצאת השנה (עמ' מה). ועי' הפרשת תרו"מ בשביעית התורה והארץ ח"ו עמ' 502-528
[97] כפתור ופרח (פרק מז); ב"י (יו"ד סי' שלא ד"ה ואין בה); רמ"א (סעי' יט); פאה"ש (סי' כג סעי' יב); שו"ת ישכיל עבדי (ח"ו, השמטות יו"ד סי' ז); שו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' פו). הגר"ש סלאנט והאדר"ת (אדר היקר, אגרות האדר"ת סי' טו), דעת כהן (סי' רלט אות א, ב), מנחת שלמה (סי' לז); כרם ציון (פרק יט, גידולי ציון ס"ק א). ועי' "שבת הארץ" (ד, כט הע' 29-30).
[98] וכך כתב הרב קוק במסקנת דבריו (שבת הארץ ד,כט).
[99] כרם ציון (פרק יט סעי' א, ה); תורת השמיטה (סי' י סעי' ג). בפירות שנקנו מן הגוי אין חובת נתינה: רמב"ם (תרומות פ"א הי"א). דין נתינה ללוי ולעני בשאר השנים, עי' "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק יד סעי' 5).
[100] עי' "שמיטת תשמ"ז בכפר עציון" (עמ' 81 הע' 98). דינם של פירות שהגיעו לעונת המעשרות ברשות גוי, עי' רמב"ם (תרומות פ"א הי"ב-הי"ג); מנחת שלמה (סי' נא אות כא); מעדנ"א (סי' א).
[101] 'בצאת השנה' (עמ' נד סעי' י, ועי' עמ' נה סעי' יב). ועי' בהרחבה נטע רבעי מפירות היתר מכירה אמונת עתיך תשס"ב
[102] לכתחילה יש לחתום על ההרשאות ולמסור אותן עד י"ד באב בערב השמיטה כדי להתיר גם את הנטיעה עד ערב ר"ה: אגרות חמדה (עמ' 121); בצאת השנה (עמ' פז סי' א). לענין הרשאות הנחתמות באיחור, עי' מש"כ הרב קוק (משפט כהן סי' סו, עא; אגרות חמדה עמ' 121) והגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יט, גאון צבי ס"ק ג, ה); בצאת השנה (עמ' פד-פה).
בדיעבד, עי' מה שכתב הרב קוק (משפט כהן סי' ג, סי' פח בסופו); אגרות הראי"ה ח"א סי' ריא; אגרות חמדה עמ' 121, 128-127) והגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' א אות יט).
[103] לענין מכירת הצמחים בנוסף למכירת הקרקע, עי' משפט כהן (סי' סו, ע).
[104] שו"ת שמן המור (יו"ד סי' ה); מכתבי ר' יצחק אלחנן ספקטור ("ניצני ארץ" ו). ומקור הדברים בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' סד), שו"ת מהרי"ט (ח"ב סי' נב); פאה"ש (סי' כג סעי' טו). במשפט כהן (סי' סו ד"ה את) כתב שהמכירה תהיה עד לאחר ט"ו בשבט של השנה השמינית. וכן במעדנ"א (סי' א אות יא) והעיר שעדיף למכור רק למשך השמיטה. ובשטר המכר המובא במשפט כהן (סי' פח) נכתב שהמכירה היא עד סוף השנה השמינית. המכירה מעלה ספק בתוקף המשפטי של עסקות במקרקעין או בעציצים במהלך שנת השמיטה. לענין זה עי' קונט' "מילי דאבא" (מעדנ"א שביעית עמ' 284). חקלאים הרוצים לשמור שמיטה ללא היתר המכירה, אך רוצים למכור את הקרקע לזמן מוגבל של שבוע כדי לעשות מלאכות בעייתיות - יעשו שאלת חכם.
[105] הרב קוק ("שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה).
[106] 'בצאת השנה' (עמ' פז סע' א).
[107] עפ"י 'משפט כהן' (סי' עא).
[108] כך הנהיג הגרנ"ה הלוי (עי' ספר "הוראת שעה") עפ"י הוראת מהרי"ל דיסקין והגר"ש סלאנט. ועי' אגרות האדר"ת (אדר היקר סי' ט); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' נג); חזו"א (סי' כא ס"ק ח); הגרח"ז גרוסברג (בצאת השנה עמ' פ); ספר השמיטה (עמ' עד-עה, עט-פ, קיד-קטז, קכג); מעדנ"א (סי' יב אות טו ד"ה אך). דרך זו מעשית בעיקר בירקות הנשתלים בששית
[109] במכירה זו אין איסור "לא תחנם": שו"ע (יו"ד סי' קנא סעי' ז).
[110] הנהגת הגרנ"ה הלוי (ספר 'הוראת שעה'), עי' פסקי הגרנ"ה הלוי, 'בצאת השנה' (עמ' עז-עט); מאמר הגרח"ז גרוסברג, 'בצאת השנה' (עמ' פ); 'תחומין' יג (עמ' 49-52).
[111] מצד הסברא היה מקום להקל להתיר שתילה בחממה בשמיטה באזורים המסופקים, גם ללא היתר מכירה. אף שחוץ מהספק אם חייבים לנהוג שמיטה במקומות אלו ניתן לכאורה לצרף את הספק שמא אין איסור לגדל בבית בשמיטה, וכן את דעת פאה"ש שבכל ארץ ישראל מותר לזרוע בשמיטה בבית בשביעית בזמן הזה. אך למעשה מומלץ לעשות גם בחממה במקומות אלו היתר מכירה, אלא אם כן מגדלים שם במצע מנותק.
[112] ע"ז (טו ע"ב); רמב"ם (ברמזי ההלכות); שבת הארץ (פ"א ה"א אות א-ה).
[113] הרב קוק, "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות ב, פ"ד ה"ל אות ד; אגרות ראי"ה ח"א סי' רפט). ובמעדנ"א (סי' יג אות טו) כתב שחיוב זה אינו נוהג במלאכות דרבנן.
[114] לדעת הנצי"ב (העמק דבר ויקרא כה ד) חובת שביתת הארץ מוטלת על כלל ישראל. ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות ד, פ"א ה"ד אות א). ולדעת הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' נא אות ג) אין איסור אלא על העובד עצמו ולא על בעל השדה. ועי' "שבת הארץ" (שם אות ג).
[115] עפ"י גמ' מו"ק ב ע"ב; שהשמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, ראה לעיל פרק א סע' א.
[116] ויקרא כה, ד- ה, רמב"ם (פ"א ה"ב), ולכן על אף שהשמיטה כיום היא מדרבנן, במלאכה ש'עיקרה הוא מהתורה' יש לנקוט לחומרא.
[117] עי' ירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "כל דבר שהיה מבחיל את הפירות - חייב משום זורע (בשבת): הנוטע, המבריך, המרכיב, המקרסם, המזרד, המפסל, המזהם, המפרק, המאבק, המעשן, המתליע, הקוטם, הסך, והמשקה, והמנקב, והעושה בתים, וכל דבר שהוא להבחיל את הפרי - חייב משום זורע".
[118] מו"ק (ב ע"ב - ג ע"א); רמב"ם (פ"א ה"ג, ה"ה וה"י). הגדרת ההבדלים שבין אב לתולדה, עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ג אות א).
[119] ראה בפרקים המתאימים (טיפול שוטף, גיזום, דילול) את פירוט המלאכות.
[120] ככל ספק מדרבנן עי' תוס' (פסחים ל ע"א ד"ה לשהינהו). וחוברת "הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית" (פרק טז סעי' 2).
[121] פעולות מטרתן הן לאוקמי ולאברויי, ניתן להתירן לדעת הרב קוק, ראה שבת הארץ (פ"א ה"ה אות כז/2).
[122] "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות ב, פ"ד ה"ל אות ד).
[123] "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות ו). לדעת הגרב"צ עוזיאל (התורה והמדינה ח"ד עמ' קמ-קמא) האיסור הוא מדאורייתא, מדין "ושבתה הארץ". והגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לב-לג) מסתפק בשאלה זו.
[124] לענין גוי, עי' שו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כז, דיני שביעית אות ד); מכתב הגרש"ז אויערבך ("מפרי הארץ" א עמ' 8); דפי הלכה לחקלאים (עמ' 30 סעי' יב); "שבת הארץ" (פ"א ה"י אות ב/4). לענין גרמא עי' חזו"א תשובות וכתבים סי' לג. וכך הורה הגר"מ אליהו (מדריך שמיטה לחקלאי תשמ"ז עמ' 29 - 28).
[125] הרב"צ עוזיאל (התורה והמדינה ד עמ' קמא), חזו"א (סי' כה ס"ק לח, סי' כז ס"ק א). עוד להגדרת גרמא עי' בצאת השנה (עמ' פז סי' ב סעי' ב); ספר "מעשה וגרמא בהלכה". "שבת הארץ" (פ"ב ה"ד אות ה); הר צבי (זרעים שם).
[126] מכיוון שכל פעולה נעשית עצמאית, בלא תלות בפעולה השנייה, כל אחת נידונה בפני עצמה.
[127] מכיוון שכלים אלו מתוכנתים על ידי האדם, והדבר נחשב ככוחו.
[128] רמב"ן (ויקרא כג כד); 'ראה שבת הארץ' (פ"א ה"ד אות א) קונטרס אחרון אות ז.
[129] עפ"י רמב"ם (פ"א הט"ו-כא; פ"ב ה"ב-ח); "שבת הארץ" (פ"א הי"ח אות ה, ה"כ אות ג/3). ועי' דפי הלכה לחקלאים (עמ' 15 סעי' ו).
[130] רמב"ם (פ"ב ה"ז); "שבת הארץ" (פ"א הי"ח הע' 22, ה"כ הע' 35, הכ"א אות א והע' 5; קונ"א סי' ט). אך יש להקל כאשר מדובר במלאכה הניכרת לאדם המצוי במקום, המתמצא בטיבן של פעולות אלו.
[131] ויקרא (כה, ד-ה), מועד קטן (ב ע"ב - ג ע"א): "רבא אמר אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא"; רמב"ם (שמיטה ויובל פ"א ה"ב-ה"ג).
[132] כדרשת רבי עקיבא בגמ' (ראש השנה ט ע"א) את הפסוק: את הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", וכביאור רש"י (ר"ה ט ע"א ד"ה אין צריך); דעת רבי אליעזר בגמ' (מועד קטן ג ע"ב); וכפי שביאר רש"י (מועד קטן ג ע"ב ד"ה חרישה בשביעית); דעה זו נידונה גם בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב), גם בשם רבי ירמיה. וכן משמע מדברי הגמ' (הוריות ד ע"ב), וכפי פירוש רש"י (הוריות ד ע"ב ד"ה זמן דליכא חרישה), רש"י (ר"ה ב ע"א ד"ה לשמיטין); ר"ש (שביעית פ"ב מ"ב ד"ה מעדרין).
ויש שכתבו שמכיוון שמטרת החרישה היא הכנת הקרקע לזריעה הרי היא כמלאכת זורע, האסורה מן התורה, ראה: רש"י (פסחים מז ע"ב ד"ה ושביעית, מכות כא ע"ב ד"ה שביעית), וכן משמע מתוספות (מו"ק ד ע"ב ד"ה מפני, ע"ז נ ע"ב סוף ד"ה ומשקין), מאירי (מו"ק ג ע"א ד"ה אע"פ שביארנו); ועי' שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפרי"ש (מו"ק ג ע"א ד"ה וחד אמר, ושם ע"ב ד"ה חרישה בשביעית).
אומנם יש המבארים שחרישה אסורה משום תולדה של מלאכת זורע, ראה שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפרי"ש (מו"ק ב ע"ב ד"ה שכתב), ראה ירושלמי (שביעית פ"ד ה"ב), "בראשונה כשהיו המלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה"; וביאור הפני משה (שביעית פ"ד ה"ב ד"ה בראשונה).
יש הסוברים שהחרישה אסורה מדרבנן כדעת רבי ישמעאל (ר"ה ט ע"א), הסובר שהפסוק "בחריש ובקציר תשבות" אינו מלמד כלל על שביעית, ועפ"י דעת רבי יוחנן (מועד קטן ג ע"א) שאין אזכור בתורה לאיסור חרישה בשביעית; וכן בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב); ראה שו"ת רדב"ז (חלק ה סימן קצו), שכתב שהדבר תלוי במטרת החרישה – כשמטרתה היא לצורך הקרקע היא אסורה מדרבנן, וכשמטרתה היא חיפוי הזרעים או צימוח של אילנות היא אסורה מן התורה, קרית ספר (שמיטה ויובל פרק א בדעת הרמב"ם אות צה); ראה תוספות (פסחים מז ע"ב ד"ה אחרישה), שו"ת רדב"ז (חלק ה סימן קצו), שכתבו שלדעה זו יש הסוברים שאם מטרת החרישה היא הטמנת הזרעים בקרקע, היא אסורה משום זורע.
ויש הסוברים שמלאכת החרישה אסורה בשביעית מדין עשה של "ושבתה הארץ" יש המבארים כן בדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל א, ב), ראה מאירי (מו"ק ג ע"א ד"ה אע"פ שביארנו). וכן מפורש בקרית ספר (הלכות שמיטה ויובל פ"א אות צה), יש לציין כי בירושלמי (גיטין פ"ה ה"י) מובאת דעה שמותר לומר לגוי לחרוש את שדהו בשביעית כשהוא מבטיח לו שיקנה אותה ממנו לאחר השביעית, אך הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ח ה"ח) פסק שכל שהתירו הוא לומר לו שיקנו ממנו שדה שכבר חרש, וכן לומר לגוי יישר כוח כשרואה אותו חורש בשביעית ועי' שבת הארץ (פ"ה ה"ח אות י).
[133] חזו"א (תשובות וכתבים זרעים סי' לג), מטרת חריש זה היא להכין את הקרקע לזריעה על ידי אוורורה, הטמנת שאריות הגידול הקודם, השמדת פתוגנים ומזיקים שונים המפריעים לגידול.
[134] כך הורה הגר"מ אליהו בהערות למדריכי השמיטה תשמ"ז . לדעת הגר"ש ישראלי שם, כל פליחה של הקרקע היא חרישה גמורה, ללא קשר למטרתה. לדעתו, הגדרת אב המלאכה בשמיטה היא כהגדרתו לעניין שבת.
[135] ראה מהר"י קורקוס (שמיטה ויובל א, ד) שכתב בדעת הרמב"ם שיש לחלק בין מקרה שהחרישה נעשית לצורך הקרקע, שאז מדובר באיסור דרבנן, אך אם מדובר בחרישה לצורך הצמחים היא אסורה מן התורה.
יש מהאחרונים הסוברים שחרישה אסורה מהתורה היא חרישה שמטרתה הכנת מצע זרעים: חזו"א (דפי הלכה לחקלאים עמ' 30 סעי' יב); שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' יא סד"ה אכן).
הגר"נ קרליץ הורה שחרישה היא פירור הקרקע להכנת מצע זרעים (למעט יישור ועירוג) או פליחה המטייבת את הקרקע. לדעתו, קלטור שבא רק להשמדת עשבייה אינו אסור מהתורה.
[136] רמב"ם (פ"א ה"ד, ו, יג, יד, טז, יח, פ"ב ה"ו-יא). אף שבשבת פעולות אלו אסורות מן התורה מכיוון שהן תולדות החרישה האסורות בשבת עי' ירושלמי (שבת פ"ז ה"ב).
[137] לדעת החזון איש הקלטור במטעים, שחדירתו לקרקע שטחית, אינו חרישה (דפי הלכה לחקלאים עמ' 49 סעי' ח והע' 11; שביעית להלכה ולמעשה עמ' 23 הע' 23). ובמקרים מסוימים נטה להקל אף בדיסוק (דפי הלכה לחקלאים שם, ועי' תשובות וכתבים סי' לב).
[138] בבלי (מו"ק ג ע"א), תרי קשקושי הוו.
[139] שבת הארץ (קו"א ב, ב), זאת על פי הדעות הסוברות שחרישה אסורה מדרבנן.
[140] ראה רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ב ה"ו-הי"ד) ובשבת הארץ שם; התורה והארץ (ח"ו עמ' 13 ועמ' 143).
[141] בבלי (מו"ק ג ע"א) "ונטשת מלסקל", תוס' הרא"ש שם. רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ב ה"ו), ומותר לעשות כן לצורך אבנים, רמב"ם (שם ה"י) וראה שבת הארץ (שם אות א-ג).
[142] תוספתא (שביעית פ"ג ה"י), ר"ת (גיטין מד ע"ב ד"ה נטייבה).
[143] לדעת החזו"א (שביעית כה, לח), החרישה באמצעות מכונה נחשבת כפעולה בידיים, אך לדעת הרב פרנק בכרם ציון (הר צבי יא-יב) אין בחרישה על ידי מכונה איסור לאו.
[144] משפט כהן, (סימן עא).
[145] מדובר בבריכות גדולות, ואין בכך חשש מראית העין שמכין את הקרקע לזריעה. בהוצאת העפר יש להקפיד לערום את העפר בערמות גדולות.
[146] מנחת חינוך (מצוה שכו).
[147] מנחת חינוך (שכז), סובר שזריעת אילנות אסורה משום זריעה ולא משום נטיעה, וכ"כ הרב קוק (מבוא לשבת הארץ סע' ד). אולם לדעת החזו"א (יז, כ) איסור זריעת אילנות הוא משום נטיעה.
[148] ראה התורה והארץ (ג, עמ' 95) שם כתב הרב ישראלי שאיסור זריעת עצי סרק הוא מהתורה.
[149] מנחת חינוך (מצוה שכו).
[150] תוספות ראש (מו"ק ג, א) לדעת המנחת חינוך (שכו) חל איסור על חיפוי, אך לא לוקים על לאו זה. וכ"כ חוות בנימין (א, ה).
[151] מחלוקת החזו"א שביעית (סי' כה ס"ק לח; סי' כז ס"ק א (והרב פרנק שו"ת הר-צבי (זרעים ח"ב סי' לב-לג) לגבי זריעה על ידי טרקטור בגרמא.
[152] באהלי שדה (סימן יא עמ' 116), לגבי זריעה בגרמא ראה הרב פרנק, (כרם ציון אוצר השביעית אות יב), שנטה לומר זריעה בגרמא אסורה מדרבנן בשביעית. והגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ח"ג, זרעים, סי' מז אות ד).
[153] ראה שבת הארץ (א, ו אות ד).
[154] נחלקו הראשונים במעמדה של מלאכת הנטיעה. יש מהם הסוברים שנטיעה אסורה מהתורה, ומדובר בחלק מאב המלאכה של זורע, כך סוברים הר"ש (שביעית א, א; ב, ו); ר"ן (שבת לא ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה תנא הזורע), ולדעתו זורע הוא בזרעים, נוטע הוא באילנות, ועי' חזו"א (שביעית יז, כד ד"ה שם משום דאין), שכתב בדעת ר"ת שנטיעה בשביעית היא מדאורייתא, אך נטיעה בתוספת שביעית היא מדרבנן.יש הסוברים שמדובר בתולדה של מלאכת זורע. כך סובר ר"ח (שבת עג ע"ב) ראה אג"ט (מלאכת זורע). ויש הסוברים שמדובר באיסור דרבנן: דעת ר"ת הובאה בר"ש (שביעית א, א; ב, ו), וכך מבארים בדעת הרמב"ם מהר"י קורקוס (שמיטה ויובל א, ד), ורדב"ז (א, ה).
לסוברים שנטיעה אסורה מדרבנן, עי' בשו"ת מהריט"ץ החדשות (סי' קעו), ומשמע שכל שתילה המצמיחה פירות שיהיו קדושים בקדושת שביעית אסורה מן התורה; אבל כל נטיעת אילן שלא יניב פירות בקדושת שביעית אסורה מדרבנן. אולם הרב קוק (שבת הארץ קונ"א סי' ו; אגרות ראי"ה ח"ב סי' ת) נקט כדעת הסוברים שנטיעת ייחור ושתילת ירק אסורות מדרבנן, ואילו זריעת גרעין, בין באילן ובין בירק אסורה מדאורייתא.
[155] בירושלמי (שביעית ד, ד) הובאה דעתו של רשב"ג הסובר שמותר בשמיטה לטעת עצי סרק, ראה כס"מ (פ"א ה"ה) שביאר שמתוך שדין זה הובא בירושלמי כדעת יחיד, מובן שחכמים חולקים על דין זה וסוברים שאיסור הנטיעה כולל גם נטיעת עצי סרק. ראה רש"ס (ד,ד) שביאר שלדעת רשב"ג איסור הנטיעה כולל רק צמחים שמטרתם היא אכילה, אך מה שלבניין או לצרכים אחרים, לא נאסר.
הרמב"ם (פ"א ה"ה) אוסר לטעת עצי סרק, לדעת מרן הגר"ש ישראלי, (התורה והארץ ח"ג עמ' 95), נטיעת עצי סרק אסורה מדרבנן. וכ"כ שבט הלוי (חלק ג סימן קנח) בדעת ערוך השולחן, אולם לדעת שו"ת שבט הלוי אין לחלק בין נטיעת מאכל לנטיעת סרק, ושניהם אסורים מהתורה. וכ"כ חוט שני (א, ה).
יש שכתבו שבמקום הצורך מותר לטעת עצי סרק לצורך רפואה וטיהור האוויר. ראה תורת השביעית (עמ' לז), וכתב שם שהתירו לטעת עצי איקליפטוס בשמיטה כדי לייבש את הביצות. היתר נוסף לטעת עצי סרק במקום שיש צורך ראה הרנ"צ פרידמן (נצר מטעי סי' כח), והתיר כן בעיקר כשהדבר היה נחוץ לשם יצירת פרנסה לעולים החדשים בשנים הראשונות לקום המדינה.
יש לציין שבתוספתא הובא בדעת רשב"ג, (שביעית ג, יט) שהיתר זה הוא לצורך גדר, אולם הגרסה שהובאה בירושלמי נוקטת בסתמא ולא מסייגת את ההיתר לצורך גדר, ראה חזו"א (יט, כ) שדן בכך.
[156] שו"ת רדב"ז (א, מד), בצאת השנה (חוזר ג עמ' לא סע' יא).
[157] לדעת החזו"א (סי' יט ס"ק כ), איסור נטיעת אילן בגוש הוא מדאורייתא. וכך הורה הגר"מ אליהו, וכ"כ הגר"א שפירא בהערותיו למדריכי השמיטה בהוצאת המכון, שנטיעה בגוש אסורה מהתורה, ואלו דבריו: "בענין נטיעה בגוש, יש בזה שני טעמים: חדא די"א שכל שתילה בגוש היא רק מדרבנן, ויש דעה ששביעית דומה לערלה. וע"ז י"ל שאין לדמות לערלה, ששם תלוי אם יש יניקה חדשה או ישנה. אבל לגבי מלאכה נראה שהוי מלאכה גמורה לשתול נטיעה כזאת בשבת, שהוי מלאכה, וא"כ הו"ה בשביעית". אולם יש הסוברים שנטיעת צמח הנתון בגוש אדמה אסורה מדרבנן, מכיוון שהצמח כבר קיים, ראה בצאת השנה (עמ' לג הע' 16). עי' שבת הארץ (פ"א ה"ה אות א).
[158] ההשרשה נעשית בתוך בית, וכשהרקמה נתונה בכלי ייעודי לשם כך, אין בהשרשתה משום נטיעה האסורה.
[159] משנה שביעית (פ"ב מ"ו), דעת רבי יוחנן בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב), תוס' (גיטין נג ע"ב), ראה רש"י (ר"ה ט ע"ב ד"ה יעקר); שכתב שטעם איסור הנטיעה בתוך שלושים יום לשביעית הוא מדין תוספת שביעית, ר"ש על הספרא.
[160] רמב"ם (פ"ג הי"א); ועי' שבת הארץ (פ"ג הי"א אות ג). זמן זה מחושב לפי שבועיים לקליטה ועוד שלושים יום להיחשב שנה לעניין עורלה. באופן זה לא ייווצר מצב שמניין שנות העורלה מתחיל מהשמיטה. ועי' שבת הארץ (שם אות א) דעת הסוברים שאם זמן הקליטה שונה משבועיים, הולכים אחריו. להגדרת הקליטה עי' שם (אות ה).
לדעת החזו"א (סי' כו ס"ק ב) מותר עד ט"ז באב, מפני שאומרים "מקצת היום ככולו".
מכיוון שהאיסור לטעת באופן זה - בו שנות העורלה נמנות מהשמיטה - הוא משום מראית עין, מסתבר שהולכים אחר השיטה שבה נהוג למנות בפועל את שנות העורלה. לכן נראה שיש להחמיר בכל הספקות כספקא דאורייתא. ועי' מכתב הגרש"ז אויערבך (מפרי הארץ שביעית עמ' 10), ולדעתו אפשר להקל בכל הספקות הללו לעניין שמיטה ככל ספקא דרבנן.
[161] עי' בצאת השנה (עמ' נד סעי' יא והע' 19). ולעניין עורלה עי' התורה והארץ (ח"א עמ' 241-240). במקרה זה אין צורך בשבועיים לקליטה, שכן העץ קלוט ועומד בגוש. יסוד זה נלמד משו"ת ישועות מלכו (קרית ארבע, כלאים פ"ה הי"ד אות ג). אומנם יש מחמירים הסוברים שגם בנטיעה בגוש צריך שבועיים לקליטה, אם היה במצע מנותק. כן כתבו הלכות שביעית (סי' ב, כסא דוד ס"ק ע), הגרי"מ טיקוצינסקי (ספר השמיטה פ"א סעי' ג), וכך גם דעת הגר"ש מן ההר במכתב תשובה לרבני המכון בספר התורה והארץ ח"ד עמ' (86-85).
[162] כי אם יתפורר הגוש הוא יוגדר כעץ פרי חשוף שורש שהזמן האחרון לנטיעתו הסתיים בט"ו באב, כנ"ל בסעי' הקודם.
[163] ראה התורה והמדינה (ח"ד עמ' קלז). מפני שמניין שנות העורלה נמשך מהשנה השישית ואין צורך בזמן קליטה. ועי' שבת הארץ (פ"ג הי"א אות ב, התורה והארץ (ח"א עמ' 221, עמ' 225).
[164] תוס' רי"ד (מהדורא תניינא ר"ה ט ע"ב, תוס' רי"ד מו"ק ג ע"ב), לדעה זו אסור לטעת בתוך ארבעה עשר יום לפני השמיטה, מכיוון שאז קליטת העץ היא בשביעית, ולדעתם נחשב כאילו נטע בשביעית ועליו לעקור את העץ, התורה והמדינה (ח"ד עמ' קלז, קמח). וכך הורה הגר"מ אליהו . וכן משמע מדברי הרב קוק (שבת הארץ פ"ג הי"א אות ב הע' 11).
הגרב"צ עוזיאל (התורה והמדינה ח"ד עמ' קמ) אוסר נטיעת עצי סרק במועד זה, מפני שלדעתו האיסור אינו משום מניין שנות עורלה אלא משום שעץ צעיר נראה כעץ שניטע בשמיטה. וכן נכתב בכרם ציון (פרק א סעי' ח) ראה מנחת שלמה (חלק א סימן מח) שדן בשיטות השונות בשאלה זו.
[165] כן הקל למעשה הראשל"צ הרה"ג בן-ציון מאיר חי עוזיאל (התורה והמדינה ח"ד עמ' קמ).
[166] חזו"א (סי' כב אות ה). ולדעתו איסור נטיעת עצי סרק י"ד יום לפני השמיטה הוא רק בזמן שתוספת שביעית נוהגת, בצאת השנה (עמ' כח סי' א, עמ' מב ד"ה נטיעה); הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' ט אות ח).
[167] התורה והמדינה (ח"ד עמ' קלז); בצאת השנה (עמ' מב ד"ה ירקות).
[168] עי' בהרחבה "נטיעת עצי סרק ערב שביעית" הרב אהוד אחיטוב, (אמונת עתיך מנחם-אב אלול תשס"ז).
[169] עי' התורה והארץ (ח"א עמ' 240), שם מבואר שכמישת העלים היא סימן לכך שגוש האדמה אינו מספיק למחייתו של העץ, וצריך למנות לו את שנות העורלה מחדש. יש להיוועץ במדריך חקלאי כדי לוודא שהכמישה אינה נובעת מסיבות אחרות, כמו מכת שמש או חוסר מים.
[170] שו"ת (מנחת שלמה תנינא ב - ג סימן קכג), לדעתו, מכיוון שאיסור העורלה בעציץ שאינו נקוב הוא מדרבנן, אין בו גזירת מונין.
[171] רמב"ם (פ"א הי"ב, פ"ג הי"א).
[172] משנה (תרומות פ"ב מ"ג), בטעם הדבר מדוע אם נטע בשביעית חייב לעקור הובא בגמרא (גיטין נג ע"ב) משום גזירת 'מונים'. ביאר רש"י שם, שטעם הגזירה הוא שלאחר סיום שלוש שנות העורלה, כאשר אנשים יאכלו מפרי העץ, ימנו, יספרו לאחור את שנותיו של העץ, וכשיבינו ששנת השמיטה היא השנה הראשונה לנטיעה, יתירו בשל כך נטיעות מלכתחילה בשמיטה. טעם נוסף שהובא בגמרא הוא שאם נתיר בשוגג יטעו במזיד ויאמרו שהדבר נעשה בשוגג מכיוון שנחשדו ישראל לזלזל במזיד במלאכות בשביעית, אף במקום שלא נחשדו לעשות באופן זה מלאכות בשבת.
[173] כפתור ופרח (פרק מז ד"ה נטיעה קודם שביעית).
[174] ערוה"ש (יז, א), מנחת שלמה (ח"א סי' מח), אור לציון (שביעית א, יב), דרך אמונה (א, יב ס"ק צח), באהלה של תורה (שביעית סי' כח), ילקוט יוסף (שביעית ח"א עמ' קפב סע' ו).
[175] מו"ק (ב ע"ב - ג ע"א); רמב"ם (פ"א ה"ג, ה"ה וה"י). הגדרת ההבדלים שבין אב לתולדה, עי' שבת הארץ (פ"א ה"ג אות א).
[176] הזמירה אף היא מוגדרת כתולדת זריעה, ראה בבלי (מו"ק ג, א).
[177] רש"ס שביעית (פ"ב ה"ד ד"ה מזהמין את הנטיעות, ה"ה ד"ה סכין), ולדעתו כל פעולה שמטרתה היא הבשלת הפרי מוגדרת כתולדה של נטיעה.
[178] רמב"ם (פ"א ה"ד), איסור זה הוא מדרבנן, ראה בצאת השנה (עמ' כט הע' 4), שבת הארץ (ד, ד אות ג). ועי' פנ"מ (פ"ד ה"ד ד"ה א"כ) שכתב לאסור הרכבה לאוקמי אילנא.
[179] להגדרת כנה כנושאת פרי, עי' התורה והארץ (ח"א עמ' 118 ואילך), כגון לימון גס בהדרים.
[180] בהרכבה כזאת לא מונים את שנות העורלה מחדש: עי' מהר"י קורקוס (מע"ש ונט"ר פ"י הי"ד); התורה והארץ (ח"א עמ' 85 ואילך).
הבעיה היחידה בהרכבה כזאת היא הקליטה בשמיטה: התורה והארץ (שם); שבת הארץ (פ"ג הי"א אות ב, ח).
דין הרכבת תמך לעניין עורלה עי' התורה והארץ (ח"א עמ' 57 ואילך). ומכאן נפק"מ לנטיעה בערב שמיטה לסוברים שהאיסור תלוי במניין שנות העורלה.
[181] הש"ך (יו"ד סי' רצד ס"ק לא) פסק שאילן שנגמם מתחת לגובה טפח - יש למנות לו את שנות העורלה מחדש, מדרבנן. ועי' מאמר הגרח"ז גרוסברג (התורה והמדינה יא-יג); מאמר הרב יהודה עמיחי (ברקאי ד). בהרכבת צד ניתן לגזום מעל 10 ס"מ, להרכיב בגובה הרצוי, ולאחר שהרוכב מתפתח ועובר את גובה הכנה - לגזום אותה מעל ההרכבה.
[182] עפ"י בצאת השנה (עמ' כט הע' 5, עמ' מב ד"ה נטיעה).
[183] לדעת הרמב"ן (ר"ה י ע"א) הרכבה ע"ג כנת סרק מחייבת מניין מחודש של שנות העורלה. ועי' נטע הילולים (סי' י ס"ק קמד); התורה והארץ (ח"א עמ' 103 ואילך). ולדעת החזו"א (סי' כב ס"ק ה) גם בכנת סרק מונים את שנות העורלה לפי הכנה.
[184] תורת השמיטה (סי' א הע' ו) עפ"י רמב"ם (פ"ג הי"א).
[185] מדובר בפעולות שנועדו ל"אוקמי אילנא".
[186] שבת הארץ (פ"ח ה"ח אות ה' הע' 23-21).
[187] משפט כהן (עא); בצאת השנה (חוזר ב הערה 1).
[188] ויקרא (כה, ד).
[189], מו"ק (ב ע"ב - ג ע"א); רמב"ם (פ"א ה"ג, ה"ה וה"י). הגדרת ההבדלים שבין אב לתולדה, עי' שבת הארץ (פ"א ה"ג אות א). עי' ירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "כל דבר שהיה מבחיל את הפירות – חייב משום זורע בשבת".
[190] ביחס לזמירה ישנן שתי מחלוקות עקרוניות בפוסקים. 1. אם איסור הזמירה מהתורה הוא רק בגפן או שמא הוא בכל הצמחים. 2. אם איסור הזמירה הוא רק זה שגורם לצימוח מחודש של ענפי פרי באותה שנה, אך אם ההנאה מהזמירה תהיה רק בשנה העוקבת, אין זה בכלל הזמירה שאסרה התורה. מחלוקות אלו יתבארו בהערות הבאות.
[191] הסוברים שפעולת הגיזום בכל סוגי הצמחים היא מהתורה: מכילתא דרשב"י (פרשת משפטים); רמב"ם (שמיטה ויובל פ"א ה"ב); ספר החינוך (מצווה שכז); רדב"ז (שמיטה ויובל פ"א ה"ב); ספר השמיטה (עמ' יח סע' א, עמ' יט סע' ד). ראה ר"ש (שביעית ב, ג), שכתב שפעולת הקרסום היא כפעולת הזמירה, אלא שהזמירה היא בגפנים והקרסום הוא בשאר האילנות, וכן משמע בערוך (ערך קרסם) שכתב שקרסום הוא כמו זמירה. עי' שבת הארץ' (פ"א ה"ב אות ג, הט"ו אות ה, ה"כ אות א). בצאת השנה (עמ' לא סעי' ה והע' 5, עמ' מז והע' 8). הגיזום הדומה ביותר לזמירת הגפן הוא גיזום הקיווי, הנותן פירות באותה שנה על הענפים המתפתחים כתוצאה מהגיזום. פחות דומה לכך הוא הגיזום הגס באפרסק, המצמיח ענפי פרי שעליהם יצמח הפרי בשנה הבאה.
ראה אג"ט (זורע אות ב ס"ק ד בדעת רש"י מו"ק ג, א), חזו"א (סי' כא ס"ק טו ד"ה ואילני, הסוברים שפעולת הגיזום מהתורה היא רק בגפן, מכיוון שרק הגפן נזכרה במפורש בתורה.
[192] יש הסוברים שגיזום עצי סרק אסור מהתורה בדומה לגיזום הגפן: הרב קוק בשבת הארץ (א, ה אות ב, ג א, טו אות ה; יב, יג, כג; א, כ אות א; ג, ט אות ב, ד). ולדעתו כל גיזום הנועד להצמיח אסור מן התורה, אור שמח (א, טו), ספר השמיטה (עמ' יט סע' ד), בצאת השנה (עמ' לא סעי' ה והע' 5, עמ' מז והע' 8). ויש הסוברים שגיזום עצי סרק הוא מדרבנן עי' חזו"א (סי' כא ס"ק טו ד"ה ואילני), כרם ציון (פרק ד סעי' א).
[193] לסוברים שכל גיזום אסור מהתורה ואין משמעות לשלב שבו ייהנו מפעולה זו או מפני שהוא "עבודה שבשדה ושבכרם" (עי' שבת הארץ פ"א ה"ה אות ח, ה"י אות א). לכן יש להימנע ככל האפשר מגיזום ולשנות באופן הפעולה. אומנם לדעת המהריט"ץ (שו"ת החדשות סי' קעו) בדעת הרמב"ם משמע שזמירה של תורה היא רק זו המצמיחה פירות באותה שנה, כמו זריעה. ועי' אג"ט (זורע אות ב ס"ק ה). הגר"ש ישראלי הורה שגיזום שאינו מצמיח ענפי פרי אינו אסור מן התורה. ועי' שמיטת תשמ"ז בכפר עציון (עמ' 53); שמיטה ממלכתית (פרק ג סעי' 4).
[194] ר"ח (ע"ז נ ע"ב); רש"י (מו"ק ג ע"ב ד"ה זמירה; ע"ז נ ע"ב ד"ה כאן וכאן); רשב"ם (ב"ב פ ע"ב ד"ה מפני); מאירי (ב"ב פ ע"ב); עי' שבת הארץ (פ"א ה"ב אות ג, הט"ו אות ה, ה"כ אות א); ספר השמיטה (עמ' יח סע' ב).
הזמירה מוגדרת כעבודת האילן, כמובא בב"ב (פ ע"ב) אין קוצצים בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה, ירושלמי (כלאים פ"ח ה"א), סמ"ג (ל"ת סי' רסו- רסז), קרית ספר (אזהרת קפו), ועי' שו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד עניינים כלליים סימן טז).
[195] עפ"י דברי הרב קוק, (שבת הארץ פ"א ה"ה אות יב; ה"כ אות ד/ 2). הגדרת הנזק, ראה בפרק ט סע' יא, 3.
[196] עי' שבת הארץ (פ"א ה"ג אות א). ועי' בדברי הרב קוק (קונ"א סי' יא, משפט כהן סי' סז), שכתב שזמירה בשינוי מה, כגון אלכסון, היא קלה יותר. ועי' בצאת השנה (עמ' לא סעי' ח, עמ' לג הע' 10, עמ' נ חוזר יג), שם דנו בזמירה באלכסון או בשינוי במספר העיניים. ובחוזר לשמיטת תשי"ב (עמ' פז סעי' ו) דנו בשינוי בצורת החתך ובגבהו.
לביאור יסודה של הלכה זו, עי' תוספות (מו"ק ד ע"ב ד"ה מפני) שכתבו שפעולה בשינוי איננה מלאכה. ועי' אג"ט (פתיחה אות ג) האומר שכל "שינוי באיכות הנפעל" אינו בכלל מלאכה בכל מצוות התורה, ואילו "שינוי באיכות הפועל" הוא דין מיוחד לשבת, הנובע מ"מלאכת מחשבת". דרכים שונות של זמירה בשינוי עפ"י הוראות החזו"א נידונו בהליכות שדה (מס' 47 עמ' 27-10).
[197] כדין "פסידא דהדר", עי' שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 26 סעי' ב).
[198] הצעת הרה"ג יהושע י' נויבירט.
[199] בצאת השנה (עמ' נ חוזר יג).
[200] פעולה זו היא פעולת "זירוד" לדעת רוב המפרשים: עי' שבת הארץ (פ"ג ה"ט אות ב). עי' מאורות (מס' 1 עמ' 24).
[201] תוספות (ב"ב פ ע"ב ד"ה לא מקשי); דעת הרב קוק (שבת הארץ פ"א ה"כ, עמ' 275 בדעת ר"ח, קונטרס אחרון סי' יא; משפט כהן סי' סז); ולכן ניתן להקל ולזמור את הענף באופן חלקי. עי' הליכות שדה (מס' 2 עמ' 4; מס' 3 עמ' 2), שם התירו באופן זה רק ע"י גוי.
[202] השארת מספר העיניים צריכה להיות באופן שיוכיח שיש שוני ניכר בין זמירה זו לזמירה שנעשית בכל שנה.
[203] רש"ס (שביעית פ"ב ה"ג). לדעתו כל פעולה שמטרתה היא שיפור הפרי אסורה משום נוטע, ופעולת הקרסום היא פעולת הזמירה, ואופן הפעולה הוא הורדת ענפים יבשים.
[204] גדר "זמירה" הוא הכוונה להצמיח: עי' שבת הארץ (פ"א ה"ה אות ג, ד, יג, יד, כג, פ"א ה"כ אות א והע' 13-11). לכן מסתבר שגיזום שמטרתו הפוכה אינו אלא תולדה. אך מכיוון שתכלית הפעולה היא הגברת הצמיחה במקום אחר – הדבר אסור כמו כל מלאכה לאברויי אילנא. מדברי הרשב"ם (ב"ב פ ע"ב ד"ה הלכך) משמע שכל גיזום הנועד להצמיח אסור מן התורה. וכך הורה הגר"ע יוסף (ילקוט יוסף שמיטה תשמ"ז, עמ' כה סעי' ה).
[205] הלכות שביעית (סי' א, כסא דוד ס"ק ס). וכן משמע בתורת השמיטה (סי' ג, ציונים ס"ק כז).
[206] עפ"י הליכות שדה (מס' 43 עמ' 20).
[207] תוספות (סנהדרין כו ע"א ד"ה לעקל); רשב"ם (ב"ב פ ע"ב ד"ה הלכך); רשב"א (ב"ב פ ע"ב).
[208] תוספות (ב"ב פ ע"ב ד"ה לא מקשי); מאירי (ב"ב פ ע"ב).
[209] סנהדרין (כו ע"א) ההוא גברא דהוה כסח בכרמי, ומובן שם שאם ישנה ודאות שמטרת הכיסוח של הכרם היא שימוש בזמורה ולא השבחת העץ – זמירה זו מותרת. כך מבאר הרמב"ם (פיה"מ פ"ד מ"ו) את דעת רבי עקיבא בהגדרת פעולת הזינוב, ספר השמיטה (עמ' יט סע' ג), ולדעתו יש לעשות גיזום זה באופן המקלקל את העץ.
[210] שבת הארץ (פרק א הלכה כ). לדעת מרן הרב כל פעולה שמטרתה אינה להצמיח את הגפן אלא להאריך את ימיה – הזמירה אינה אסורה מן התורה.
[211] עפ"י רמב"ם (פ"א הט"ו-כ"א; פ"ב ה"ב-ח); שבת הארץ (פ"א הי"ח אות ה, ה"כ אות ג/3). ועי' התורה והארץ (ו עמ' 148-143).
[212] רמב"ם (פ"ב ה"ז); שבת הארץ (פ"א הי"ח הע' 22, ה"כ הע' 35, הכ"א אות א והע' 5; קונ"א סי' ט). אך יש להקל כאשר מדובר במלאכה הניכרת לאדם המצוי במקום, המתמצא בטיבן של פעולות אלו.
[213] בדברי חז"ל מצאנו שגיזום ענפים יבשים או חולים אסור בשמיטה: עי' שבת הארץ (פ"א ה"ה אות ב, ג, ח, כג; ה"כ אות א; פ"ג ה"ט אות ב). בשנים האחרונות התברר שענף חולה או יבש עלול לגרום למות העץ אם לא ייגזם מייד. לדעת הרב קוק, יש להתיר את כל המלאכות המוזכרות לאיסור במקרה שמתברר שהן דרושות לאוקמי אילנא: עי' שבת הארץ (פ"א ה"ה אות כז/ 6).
[214] זו פעולה שמטרתה מניעת נזק לצמח, פעמים רבות מחלות שונות חודרות לעץ דרך הפצע הפתוח, ראה (שמיטה ממלכתית עמ' 102).
[215] רמב"ם (פ"א הכ"ב). ועי' שבת הארץ (שם אות ג). פעולה זו נצרכת כדי שלא ייכנסו מחלות לעץ דרך הגדם.
[216] עי' שבת הארץ (פ"א ה"ט אות א-ב). ולעניין גיזום שלא למטרת הצמחה, עי' שבת הארץ (פ"א ה"כ אות ג/3; שם הכ"א אות א). עפ"י רש"ס (פ"ב ה"ד ד"ה ונוטל את הרואה). וכך נכתב בשם החזו"א (הליכות שדה 47 עמ' 14). לעניין פעולה שאיננה מלאכה חקלאית מצד עצמה, ואיננה אלא "הכשר למלאכה", עי' חזו"א (סי' יז ס"ק יט ד"ה שם מה); שבת הארץ (פ"א ה"ט אות א-ב). ולעניין גיזום שלא למטרת הצמחה עי' שבת הארץ (פ"א ה"כ אות ג/ 3, הכ"א אות א).
[217] בתוספות (ב"ב פ ע"ב ד"ה לא), נאמר שגיזום למטרה שאיננה חקלאית מותר רק כשאינו מועיל לעץ. ובתוספות (סנהדרין כו ע"א ד"ה לעקל) נאמר שהגיזום מותר רק אם נעשה באופן המזיק לעץ. ועי' פאה"ש (סי' כ ס"ק נא); "שבת הארץ" (פ"א ה"כ אות ג/ 2).
החזו"א (סי' יט ס"ק יד ד"ה ובתו') כתב שכל שאינו מדקדק לזמור בצורה האידיאלית – חשיב "קשה לאילן". ועי' שבת הארץ (פ"א הכ"א אות א).
[218] איסור זה הוא משום מראית עין.
[219] פאה"ש (סי' כ סעי' ה בהג"ה וביש"ר ס"ק יז); הרב קוק (שבת הארץ פ"א ה"ה אות ח, טז).
וכן הורו לאיסור הגרי"ש אלישיב (הליכות שדה 50 עמ' 8) והגר"נ קרליץ. לדעתם, פגיעה בהידור האתרוג אינה מוגדרת כ"פסידא" המתירה מלאכות בשמיטה.
[220] הלכות שביעית (סי' א, כסא דוד ס"ק לב); הגר"ש גורן (מאורות 1 עמ' 57). יש לסמוך על דעה זו, המגדירה פגיעה בהידור האתרוג כ"פסידא" בצירוף דעת הסוברים שפעולת הגנה שאיננה מצמיחה איננה מלאכה כלל.
[221] על פי רמב"ם (פ"א הי"ט). ועי' שבת הארץ (פ"א ה"ה אות ז, ח, ט, כב; שם הי"ט אות ג).
[222] ע"ז (נ ע"ב) שמותר לסוך שמן לאחר הגיזום; שבת הארץ שם.
[223] הרחקת הגזם איננה אלא מניעת נזק שיכול להיגרם לעץ או פעולה שנועדה לאפשר מעבר נוח בין העצים. ריסוק הגזם מקובל במקומות רבים כדי להחזיר לאדמה את החומרים הנמצאים באותם ענפים. בתנאי האקלים של הארץ אין לפעולה זו משמעות חקלאית רצינית ללא תיחוח החומר לתוך הקרקע.
[224] עפ"י היסודות ההלכתיים של היתר המכירה במושבות בשמיטת תרמ"ט, וכן נקט בשו"ת משפט כהן (סי' סז), הסובר שגם לאחר שהשטח נמכר בהיתר המכירה אין לעשות בו מלאכות האסורות מן התורה, שבת הארץ (פ"ח ה"ח אות ה); משפט כהן (סי' עא סעי' ג); בצאת השנה (עמ' נ).
[225] הערת הגר"מ אליהו .
[226] בצאת השנה (עמ' לח סעי' ב, עמ' ל הע' 9).
[227] ויקרא כה, ה.
[228] שם, פסוק ו.
[229] בספרא בהר פרשה ו, מוזכר הביטוי שלא לבצור כדרך הבוצרים, והרמב"ם פיהמ"ש שביעית פ"ח מ"ו מדגיש שלא יעשה כדרך שהוא עושה בשאר השנים, ובעקבות כך דנו הפוסקים בהגדרה של "כדרך הקוצרים", ראה חזו"א (סי' יב ס"ק ה-ו); ספר השמיטה (עמ' כא הע' 12); מעדנ"א (סי' ז אות ד ד"ה הנה); הגר"ש ישראלי (התורה והמדינה ח"ג עמ' קלט, ח"ד עמ' קסד-קסה).
[230] רמב"ם שמיטה ויובל: פרטי המצוות: "שלא יקצור כדרך הקוצרים, ושלא יבצור כדרך הבוצרים" (פ"ד ה"א והכ"ב-הכ"ד), ועי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות א-ב).
[231] בצאת השנה עמ' נט סע' יח, חוות בנימין סימן צח.
[232] רמב"ם (פ"ד ה"א); שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות ה). בספר השמיטה (עמ' קד ד"ה דרך) נאמר שקצירת שחת ותבואה לצורך הכנת הקרקע לזריעה אסורה מהתורה משום "קצירה לעבודת הארץ". וכן הורה הגר"ש ישראלי שאיסור תורה זה אמור דווקא בקצירה לתועלת הקרקע ולא כשהיא לטובת הצמח.
[233] רמב"ם פ"ד הכ"ב; שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות ה-ו). לדעת ערוה"ש (סי' כא סעי' ב) האיסור הוא "ליקח מעט פירות כדי שהשאר יגדילו". וכן דעת ספר השמיטה (עמ' ק סי' ד). הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ג פרק ב אות ה-יא) כתב שבכלל איסור זה כל קטיף פירות למניעת ניצול של העץ. ואיסור זה הוא משום "מנהג בעלות". לדעת הגר"ש ישראלי, איסור זה אמור דווקא בבצירה הנעשית לטובת האילן ולא כשהיא לטובת הפירות. ועי' מצוות הארץ (סי' מ הע' יט); "הליכות שדה" (מס' 3 עמ' 1); שמיטה ממלכתית (פרק ד סעי' 2); שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות ג-ד).
[234] משנה שביעית ו, ב.
[235] שו"ת משנה יוסף ג, כה- כו, משום שיש בכך בצירה לעבודת האילן.
[236] בצאת השנה עמ' נג הע' 1.
[237] עפ"י אמונת עתיך 108, תמוז תשע"ה, עמ' 27-26.
[238] מכיוון שאיסור הבצירה לא חל רק על פירות הקדושים בקדושת שביעית, שבת הארץ ד, כב אות ה, וכן הנחיות עשיית המלאכות, "לאוקמי" או "לאברויי", הם גם ביחס לעצי סרק, לכן ודאי שדיני השביעית שייכים גם בעצי סרק.
[239] שבת הארץ ה, ח אות ה.
[240] משנה שביעית ד, י רמב"ם שמיטה ויובל ה, יז.
[241] הבחלה מלאכותית היא הזרמת הגז אתילן על הפרי כדי לגרום לו לייצר סוכרים, ישנם מינים שמלכתחילה נקטפים בעודם בוסר ולא ראויים לאכילה, וזאת משום שמיד עם הבשלתם הם מתחילים לפתח תהליכי ריקבון ולא ניתן לשווק אותם.
[242] משנה שביעית פ"ד מ"י; רמב"ם פיהמ"ש שם, מהדורת מוסד הרב קוק: "משיוציא פרי"; ועי' שבת הארץ פ"ה ה"ד אות ח, וכן פ"ח ה"ו אות ו והע' 18-17.
[243] עפ"י משנה שביעית ה, ז, תורת כהנים בהר פרשה א תחילת פרק א, ראה רמב"ם (פ"ד ה"א והכ"ב-הכ"ד); בצאת השנה (עמ' נט סעי' יח). ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"א אות ג-ד, הכ"ב אות א, הכ"ג אות א-ו).
[244] עפ"י המשנה שביעית ה, ז, שניתן לקחת חמישה עשר כדי יין וחמישה כדי שמן.
[245] רמב"ם (פ"ד הכ"ד). ועי' שבת הארץ (שם, אות א). בתנאים שבהם מותר לגדור (לקמן סעי' ה) מותר גם לתקן גדר שנפרצה. במקרים אחרים, עי' רמב"ם (פ"ב הי"ג); שבת הארץ (שם, אות א-ב); שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 67-66 סעי' ה-ו).
[246] גם הקרקע מופקרת לעניין זה שכל אדם רשאי להיכנס למטע. עי' נדרים (מב ע"א); שבת הארץ (פ"ד הכ"ד אות א, פ"ז הי"ח).
[247] לדעת הרב קוק (שבת הארץ פ"ו הט"ו אות א) תיקנו חכמים שלא לקחת ללא בקשת רשות מבעל הבית. ועי' הלכות שביעית (סי' ז סעי' טו וכסא דוד ס"ק קי) שחולק על כך.
[248] חזו"א (מובא בדפי הלכה לחקלאים, עמ' 43 סעי' ה); הלכות שביעית (סי' ד, כסא דוד ס"ק צ).
[249] רמב"ם (פ"ד ה"ל); שבת הארץ (פ"ד ה"ל אות א). ועי' שו"ת הרשב"ש (סי' רנח ד"ה ולענין) שכתב שלא התירו שמירה זו אלא לאוצר בי"ד. ועי' שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' כ).
[250] חזו"א (סי' יד ס"ק ד ד"ה שם פירות); מצוות הארץ (סי' מד סעי' ג). ועי' "שמיטה ממלכתית" (פרק יג סעי' 2).
[251] כך נמסר בשם החזו"א (מצוות הארץ סי' מד הע' פט). וכך הורה הגר"מ אליהו, והוסיף שמותר לגדור בלילה בפני בני אדם שאינם יודעים לשמור על קדושת הפירות, כאשר אין אפשרות להודיע להם את הדבר. ועי' הלכות שביעית (סי' ד, כסא דוד ס"ק צ).
[252] שבת הארץ ו, טו אות א.
[253] אף אם הבעלים הרשה לאחר להיכנס כדי לקטוף, אין בכך משום איסור לפני עיוור שהרי הקוטף עושה זאת מעצמו.
[254] כפי ההבנה בתוספתא ששליחי אוצר בית דין קוטפים את הפירות, ולא צוין שם שהדבר נעשה בשינוי, ראה חזון איש (שביעית יב, ו). חוות בנימין (א, ט, ט). היסודות ההלכתיים של אוצר בית דין (התורה והארץ ח"ו עמ' 400 אות ד).
[255] ראה היסודות ההלכתיים של אוצר בית דין (התורה והארץ ח"ו עמ' 411 אות ז סעי' 2-1).
[256] מעדני ארץ ז, ד ד"ה הנה.
[257] מעדני ארץ (שביעית סי' ז) עפ"י דין המשנה (שקלים פ"ד ה"א); שהיו שומרי ספיחין בשביעית, אך תפקידם היה לבקש מאחרים שלא יקטפו כפי שביארו זאת התוספות (מנחות פד ע"א ד"ה שומרי ספיחים); וראה במאמר היסודות ההלכתיים של אוצר בית דין (התורה והארץ ח"ו עמ' 410 אות ו).
[258] במאכל בהמה התבואה ראויה למאכל בכל שלבי הגידול, בין כשהצמח צעיר ובין כשהוא מבוגר יותר. ולכן בכל שלב אין הצמח נפסד, מכיוון שגם כשהצמח יבש אפשר להאכיל בו בהמה.
[259] מזמן ההשתבלות עד זמן "הבשלת דונג" חל איסור לקצור את התבואה מפני שהקצירה גורמת להפסד גידולים שקדושים בקדושת שביעית. בעניין זה עי' חזו"א (סי' ט ס"ק ו ד”ה וכשתולשין); שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' טו אות ד(.
[260] בקבורת פירות שביעית יש חשש לאיסור הפסד פירות שביעית. אך יש לשקול אם לראות בכך גרם הפסד, שמותר. לעניין זה עי' שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ו).
[261] שבת הארץ פ"ח ה"ח אות ה, ועי' פ"ד הכ"ט אות ב2/, ו); בצאת השנה (עמ' מה, נו).
[262] שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנח אות כ); הרב קוק (אגרות הראי"ה ח"א סי' שו, שי, שיב, שיח; ח"ב סי' ת; אגרות חמדה עמ' 166; משפט כהן סי' סז, עה, עו, פו, פז); הגרי"מ חרל"פ ("ניצני ארץ" ו עמ' 41); בצאת השנה (עמ' נז ד"ה ניתנים, עמ' ס ד"ה יבול); תורת השמיטה (סי' טז סעי' פז); החלטת מועצת הרבנות הראשית (תשל"ט, מאורות 1 עמ' 1).
[263] בצאת השנה (עמ' נג סעי' ב).
[264] לדעת הרמב"ם (פ"ד הכ"ט) אין איסור ספיחין במה שזרע הגוי באדמתו. ונחלקו המפרשים בדין מה שזרע ישראל בקרקע הגוי: עי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ט אות ב1/). לדעת הכס"מ ההיתר אמור דווקא במה שזרע שם הגוי. ועי' חזו"א (סי' י ס"ק ו); מעדנ"א (סי' ט אות יא). ולדעת מהר"י קורקוס הוא הדין למה שזרע ישראל בקרקע הגוי. ועי' תשובת הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' נד בסופו); שבת הארץ (שם, אות ב/ 1); הגרי"ז מינצברג (פירות שביעית סי' ט); פרי הארץ (להרב אלעזר הכהן כהנוב, סי' כא-כב); חוות בנימין (סי' ט אות יב); ילקוט יוסף (שמיטה, תשמ"ז, עמ' לד); "ניצני ארץ" (ח"ו עמ' 138); מכתב ועדת השמיטה תשמ"ז (אגרות חמדה עמ' 16). ועי' כרם ציון (פרק יא, גאון צבי ס"ק ז).
[265] ולכן אין בהם קדושת שביעית.
[266] רי"א ספקטור (מובא בבית הלוי סי' א ענף ה בסופו, ובניצני ארץ ו עמ' 16); הרב קוק (שבת הארץ פ"ח ה"ח אות ה; משפט כהן סי' עא סעי' ג; אגרות ראי"ה ח"א סי' קעז); שו"ת שערי זיו (להגרי"ז וינוגרד, סי' ט); הגר"ש ישראלי (התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך); כרם ציון (פרק יט סעי' ג).
[267] התורה והמדינה (ח"ד עמ' קלט סעי' ז); בצאת השנה (עמ' נג סעי' ג, עמ' נו סי' ב סעי' בעמ' סז); מכתב הגרי"מ חרל"פ (אגרות חמדה עמ' 247); מכתב ועדת השמיטה תשמ"ז (אגרות חמדה עמ' 18). ועי' אגרות ראי"ה (ח"א סי' קצח). בספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד) נאמר שהמשקים השיתופיים יכולים לפעול כאוצר בית דין לעניין זה במה שהם לוקחים לתצרוכת עצמית.
[268] עפ"י משפט כהן (סי' עו), אגרות ראי"ה (ח"א סי' שי, שיח)
[269] הרב קוק, שבת הארץ פ"ח ה"ח אות ה, משפט כהן סי' עו, פז; התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך. ועי' ספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד); בצאת השנה (עמ' סז); ועי' הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ב) שהתיר מלכתחילה.
[270] עפ"י משפט כהן (סי' סז, פז); מכתב הגרי"מ חרל"פ (אגרות חמדה עמ' 247); בצאת השנה (עמ' לב סעי' טז, עמ' נו סעי' ד); התורה והמדינה (ח"ד עמ' קלט).
[271] עי' שו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' נג), שם נאמר שאין להכשיל את אלה שאינם נוהגים עפ"י היתר המכירה באכילת מה שאסור להם עפ"י מה שנהגו בהוראת רבותיהם.
[272] האדר"ת ("בשמן רענן" ח"ב; "שבח הארץ" עמ' רח סי' לב); משפט כהן (סי' פז); בצאת השנה (עמ' נו סעי' א). ועי' אגרות ראי"ה (ח"א סי' קצו).
[273] באופן זה מוכח שכל התשלום התקבל בהבלעה.
[274] בבלי מו"ק ג ע"א, ראה רדב"ז שמיטה ויובל א, ט.
[275] ויקרא כה, ד-ה; רמב"ם שמיטה ויובל פ"א ה"ב.
[276] רש"ס שביעית ב, סוף הלכה ב.
[277] רש"י ע"ז נ ע"ב ד"ה שלא ימות, ראה ספר השמיטה (עמ' כב) בשו"ת מהרי"ל דיסקין שביעית כז, ד כתב את הנ"מ בין ההבנות השונות בהגדרת אוקמי.
[278] רש"י ע"ז נ ע"ב ד"ה אוקומי; ר"ח מו"ק ג ע"א; תוס' תענית ג ע"א.
[279] תוס' ב"ב פ ע"ב ד"ה לא מקשי לה; תוס' הרא"ש מו"ק ג ע"א ד"ה סתומי;, ר"ש שביעית ב, ב; רמב"ם פ"א ה"ח-י; שבת הארץ (פ"א ה"ה-י). שיעור הנזק, עי' שבת הארץ (פ"א ה"י אות ב / 1).
[280] ירושלמי שביעית ב, ב. בזמננו אף מצרפים לכך את העובדה שהשמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, ולכן ניתן להקל בהגדרת "לאוקמי" במלאכות אלו.
[281] רש"י ע"ז נ ע"ב ד"ה אוקמי וד"ה אברויי; ר"ח מו"ק ג ע"א; ע"ז נ,ע"ב.
[282] ר"ש שביעית ב, ד ד"ה מזהמין; רמב"ם שמיטה ויובל פ"א ה"ג, שכל התולדות שנאסרו הן מדרבנן.
[283] הזמירה היא מלאכה משמעותית הנעשית באופן שגרתי בכל משך גידולו של הצמח. ישנם מינים שללא גיזומם ייגרם לצמחים נזק משמעותי, במקרה זה הגיזום שניתן לעשות הוא גיזום בשינוי מאופן עשייתו בכל שנה, ראה בפרק גיזום וזמירה, וכן ביחס למלאכת החרישה, שהרי ישנם אופנים שונים של הפיכת הקרקע, יש מהם שאסורים מדרבנן שניתן להקל בהם במקרה שהדבר נצרך "לאוקמי", ראה בפרק חרישה.
[284] רמב"ם פ"א ה"י; רשב"א ב"ב פ ע"ב; מאירי ב"ב פ ע"ב; שבת הארץ א, כ אות ד. לדעת הסוברים ש"אוקמי" הוא גם במלאכות דאורייתא ראה קרן אורה מו"ק ד ע"ב ד"ה הא בחדתי; בית זבול חלק ו עמ' ק ד"ה ואמנם, שכתב שמלאכות שהן לאוקמי מותרות משום שהן אינן מוגדרות כמלאכות בשדה ובכרם, וכך הבין הרב קוק, שבת הארץ א, כ אות ד באפשרות ראשונה בדעת הר"ח ע"ז נ ע"ב. וכך משמע בתוספות ב"ב פ ע"ב ד"ה לא מקשי שכתב שהגדרות אוקמי ואברויי הן גם ביחס למלאכת הזמירה.
[285] עי' שבת הארץ (פ"א ה"י אות א). לעניין מלאכות בגופה של הקרקע, עי' עוד ה"ה (אות י, יד, ה"י אות א), ולעניין מלאכות בגוף האילן, עי' שם ה"ה (אות ח). פאת השלחן א, ה, וראה שם בבית רידב"ז.
[286] יש הסוברים שפעולות מניעה שאינן מצמיחות אינן בכלל תולדות "זורע", ומותרות בלא הגבלה: שבת הארץ (פ"א ה"י אות ג), חזו"א (סי' יז ס"ק כ, ד"ה ונראה, ס"ק כז, סד"ה ויש).
[287] הרב קוק, שבת הארץ (פ"א ה"ה אות כז/6). לדעה זו, פעולות להגנה על פירות השביעית אסורות: שם (אות טז).
[288] עפ"י דברי הרב קוק, משפט כהן (סי' עט).
[289] הרב קוק, אגרות הראי"ה ב, אגרת תקנה עמ' קצג-קצד; שבת הארץ (קונ"א סי' יא, ד"ה ובזמירה); שם (פ"א ה"ה אות כז/ 2); מהר"ם שיק ע"ז נ ע"ב ד"ה ומשקין. ראה רמב"ן ב"ב פ ע"ב בשם הר' שמואל שכתב שמכיוון שהמלאכה בסופו של דבר משבחת את העץ אין לעשותה.
[290]כרם ציון (פרק ו, גידולי ציון ס"ק ה); שבת הארץ (שם).
[291] עי' שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 26 סעי' ב).
[292] שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' יב אות יג); שבת הארץ (פ"א ה"י אות ב/ 6). וכנראה, זוהי גם דעת הרב קוק : עי' שבת הארץ (פ"א ה"ה אות כז/ 6). וכך הורה הגר"מ אליהו, והוסיף שבספק אפשר להקל.
[293] עי' שבת הארץ (פ"א ה"י אות ב/ 3). וכך הורה הגר"מ אליהו .
[294] עפ"י בה"ל (סי' תריח סעי' א).
[295] מחלוקתם תלויה בשאלת הגדרת 'אוקמי אילנא', אם המלאכות שהותרו הן מלאכות הנעשות עבור העץ או עבור הפירות.
[296] דעת הרב קוק, שבת הארץ א, ה אות טז, קונטרס אחרון סימן י, משפט כהן סימן עז, ולדעתו 'אוקמי אילנא' הוא בעץ עצמו, ולא עבור הפירות כלל.
[297] הרב ישראלי, התורה והמדינה חלק ט החל מעמ' שמו, בצאת השנה (עמ' לב הע' 5, עמ' לט סעי' ה, עמ' מז הע' 3, עמ' מב, ד"ה ירקות, פרדסים).
[298] ויש אומרים שאין לעשות מלאכות, אא"כ ייפסדו רוב הפירות: בצאת השנה (עמ' מב, ד"ה ירקות). ועי' שבת הארץ (פ"א ה"י אות ב/1).
[299] הגר"ש ישראלי, התורה והמדינה ט-י (עמ' שמו-שנה); בצאת השנה (עמ' לט סי' ה).
[300] חזו"א שביעית כא, יד. וכן דעת הגרח"ז גרוסברג, התורה והמדינה ט-י (עמ' שמח-שנד); תורת השמיטה (סי' ב ס"ק יא).ספר השמיטה עמ' כד הע' 5, וכך מובן ברש"ס שביעית ב, ב ד"ה שאני, שמותר לעשות מלאכות שהן 'לאוקמי אילנא' אם מטרתן היא שהאשכול יבשיל באופן שווה.
[301] עד שישית מהיבול אין הדבר נחשב להפסד משמעותי, כדין הונאה במיקח וממכר, שעד הבדל שתות (שישית) אין הדבר נחשב לביטול מיקח, ויותר מכך הדבר נחשב להונאה שמבטלת את המיקח, ראה גמ' קידושין מב, ב, ב"מ נ, ב שו"ע חו"מ רכז, ז, וכן הובא גדר זה לעניין הפסד מרובה, ראה שו"ע (אה"ע סי' קד סע' ג, ו).
[302] עפ"י חזו"א סי' כא ס"ק יד.
[303] דעת הגר"ש ישראלי, חוות בנימין ח"ג (סי' צח עמ' תרכב), וכ"כ הגר"י אריאל, באהלי שדה (סי' ט אות ז).
[304] למעשה הורו הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי, שמכיוון ש"כבר הורה זקן" ניתן לסמוך על הדעה המקלה. אך עדיף במקרה זה לצרף גם את מכירת הקרקע.
[305] עי' שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 27 סעי' ג והע' 10). מסיבה זו יש להקדים ככל האפשר את קבלת המינוי מאוצר בית הדין, ובכך למנוע מצב שבו בית הדין מינה שלוחים לכל הכמות שהציבור זקוק לה.
[306] מנחת שלמה נא, ח.
[307] בבלי מו"ק ב ע"ב, ראה רש"י מו"ק ג ע"א שכתב שמשקה נחשב לתולדה מכיוון שלא היה במשכן.
[308] סמ"ג לא תעשה רסז. ראה ריטב"א מו"ק ב ע"א ד"ה שביעית שכתב: "דאע"ג דמדאורייתא תולדות שרו והשקאה תולדה, חכמים אסרו תולדות בדבר שאינו אבד, ואסרו ג"כ בדבר האבד דבר של טורח". ולדעתו חז"ל השוו בעניין זה את דין שביעית לחול המועד, בכל הנוגע ל"דבר האבד" ו"טרחא", ראה רש"י (הוצאת מקיצי נרדמים, מו"ק ו ע"ב ד"ה כדי שיצאו) שכתב שהשקייה בשביעית "אינה עבודת קרקע בשביעית"
[309] משנה מו"ק ב, א שמותר להשקות את בית השלחין בשביעית, רמב"ם שמיטה ויובל פ"א ה"ח, בצאת השנה חוזר יא עמ' מו סעיף ב הע' 3 עפ"י תשובת המבי"ט ב, סד, חוות בנימין ג, צח. וכן מותר לעדור את הגפנים בשביעית, ומטרת עידור זה היא להגביר את קליטת המים בקרקע.
בטעם היתר זה בשמיטה נאמרו כמה טעמים: לדעת המאירי מו"ק ב ע"א ר"י מלוניל מו"ק א, א, מדובר במלאכה שנעשית באופן תדיר והיא אינה חשובה. לדעת תלמיד ר"י מפרי"ש למו"ק ו ע"ב אינה נחשבת כעבודת קרקע; לדעת הריטב"א מו"ק ג ע"א אין בה טרחה רבה; לדעת הר"ש שביעית ב, ב, פסקי ריא"ז מו"ק א, ב פעולה זו מותרת מכיוון שללא השקייה השדה ייפסד.
[310] משנה שביעית ב, י, שמותר למרס באורז, ופעולה זו היא השקייה, ראה ר"ש במקום. ועי' שו"ת המבי"ט ב, סד שמתיר כל השקייה, בתנאי שבלעדיה ייגרם נזק לצמח, בין בצמחים חד שנתיים ובין ברב שנתיים.
[311] עפ"י משנה מו"ק ב, א שאין להשקות את שדה בית הבעל. ראה חזו"א שביעית טז, יג.
[312] שמירת שבת כהלכתה (ח"ב סי' ס"ז ס"ק סג) עפ"י הגהות רעק"א או"ח סי' תקלז, שבכל השקייה האוקמי יכולה גם לגרום לאברויי.
[313] עפ"י החזון איש שביעית כא, יד, ש"אוקמי אילנא" הוא ביחס לפרי, ולכן מותר להשקות את הצמח במטרה לקבל כמות פירות רבה יותר, גם לדעת הרב ישראלי הסובר שמותר לעשות רק מלאכות כדי לשמור על הקיים, ראה בצאת השנה לט, ה, גם לדעתו ההשקייה מותרת כרגיל, כאמור. עם זאת, לדעת הגראי"ה קוק, שבת הארץ קונטרס אחרון סימן יב, שהפירות הם הפקר בשמיטה ואין לעשות עבורם כל מלאכה, אין להשקות כלל באופן מיוחד לצורך יצירת הפירות, ולא לצורך הבשלתם.
[314] רמב"ם (פ"א ה"ח וה"י); שבת הארץ (פ"א ה"ח אות ב).
[315] רש"ס שביעית ב, י.
[316] עפ"י שמירת שבת כהלכתה ב, סז ס"ק סג, שאין צורך לכוון את כמות המים המדויקת בעת ההשקייה.
[317] עפ"י חזו"א (סי' טז ס"ק ד ד"ה ודין). ועי' שבת הארץ (פ"א ה"ח אות א), שם מובאת דעת האוסרים השקייה בשטחי בעל, אף לפי המשנה שביעית ב, י שהתירה למרס באורז – להשקות צמחים חד שנתיים, דין זה הוא רק כשהצמחים קיימים, אך כשהצמח עדיין אינו בעולם, אין להשקות כדי ליצור צמח חדש. דין השקייה בגידולים הנזרעים בשינוי ממחזור הזרעים, עי' שבת הארץ (פ"א ה"ו אות ו, ה"ח אות ד).
[318] השקייה זו נצרכת אם סביב שורשי הצמח יש הצטברות של מלחים העלולים להזיק לו נזק ניכר. במקרה כזה יש להשקות את הצמח כדי לדחוק את המלחים שהצטברו סביב העץ, ומותר לעשות זאת מדין 'אוקמי אילנא'.
[319] לאחר ההשקייה, מכסים את השטח בניילון, הזרעים נובטים ובשל החום המוגבר, החוסר בקבלת אנרגיית שמש וחוסר המים העשבים מתים.
[320] בניקיון זה אין פעולה בקרקע או באילן.
[321] רמב"ם (שמיטה ויובל פ"א ה"ט).
[322] מכיוון שבזמן זה לא משקים שטחים אלו, ראה חזו"א (סי' יט ס"ק י ד"ה ונראה). ועי' שבת הארץ (פ"ב הי"א אות ג-ד). להיתר בשטחי בעל לאחר חג השבועות, עי' שבת הארץ (אות ד בתחילתה). ועי' פאה"ש (סי' כא ס"ק יז)
[323] רמב"ם (פ"א ה"ט); חזו"א (סי' יט ס"ק י ד"ה ונראה). ועי' שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 42 סעי' לא). ועי' שבת הארץ (אות א-ב): לדעת הרב לא התירו חפירת עוגיות לגפנים אלא לאוקמי אילנא. אך מסתבר שלא אסר אלא פעולה בקרקע, שהיא תולדת חריש. ראה שביתת השדה (מהד' חדשה), עמ' תמ.
[324] עי' מאמר הגרי"ש אלישיב (מפרי הארץ א עמ' 15-11).
[325] בצאת השנה (עמ' לא סעי' ד).
[326] ויקרא (כה, ו); רמב"ם (שמיטה ויובל ד, א-ב); שבת הארץ (ד, ג, אות ב).
[327] משנה (שביעית ט, א); פסחים (נא א-ב); ירושלמי (ברכות א, א): "רבי שמעון בר יוחאי וכו'". רמב"ם (שמיטה ויובל ד, ב). ועי' מהר"י קורקוס שם וכס"מ ד"ה ולמה; שהרמב"ם דייק זאת מכך שלא גזרו איסור זה על צמחים שלא רגילים לזרוע אותם, בד' שדות שבהם לא רגילים לזרוע.
[328] לדעת הר"ש (שביעית ט, א) ד"ה כל הספיחים מותרין, איסור זה חל רק על הצמחים שהחלו לגדול במהלך השמיטה, ודי אם הצמח נבט לפני השמיטה הוא מוצר באכילה, לדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל ד, א-ג) האיסור כולל את כל הצמחים החד-שנתיים שנקטפו בשמיטה, בין צמח שנבט וגדל בשמיטה עצמה, בין צמח שרובו המוחלט של הגידול היה בשנה השישית ואפילו כולו היה בשישית ורק הקטיף בלבד היה בשביעית.
[329] בצאת השנה (חוזר ט עמ' מב), חזון איש (שביעית סי' ט ס"ק יז בדינים העולים ד"ה ירק); ומוסיף לכך ששמיטה בזמן הזה היא מדרבנן. וכך הוא המנהג המקובל כיום על מרבית הפוסקים בארץ-ישראל, לפסוק לקולא בדין ספיחין. יש לציין שכך גם נקטו חלק מפוסקי יוצאי ספרד, אף על פי שבדרך כלל הם פוסקים כדעת הרמב"ם במצוות התלויות בארץ ראה ילקוט יוסף (שביעית פרק כג הערה יד), וכתב שיש לנהוג כן מכיוון ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, אף שבאור לציון (שביעית עמ' סו) כתב שיש לנהוג כרמב"ם, להלכה ניתן להקל כר"ש. יש לציין שבילקוט יוסף שם הוסיף שגם אם המחמיר כדעת הרמב"ם תבוא עליו ברכה, מכל מקום יש להעדיף יבול יהודי המסתמכים על דעת הר"ש, כדי לחזק את החקלאים היהודים לשמור שמיטה ושתהיה להם פרנסה. ראה מנחת שלמה (שם סי' מט-נ) סבר אחרת מהחזו"א, בכל זאת ביטל דעתו מפני ש"כבר הורה זקן".
[330] ירושלמי (ב"ב ה, א): בשדה בור אין כל רגילות לזרוע. שדה ניר הוא שדה חרוש שהבעלים אינו מעוניין לזרוע בו אלא להובירו. גם בשדה כרם אינו מעוניין לזרוע כי השארת הצמחים תאסור את הכרם מדין כלאי הכרם. שדה זרע – שזרוע שם מין אחר שנזרע בהיתר, והבעלים אינו מעוניין בגידול הנוסף. לדעת הרב קוק (שבת הארץ, פ"ד הט"ו אות ב/1) היתר "ארבעה שדות" בזמן הזה נאמר אפילו אם זרע בידיים במקומות אלו, שמכיוון שחכמים לא גזרו כי אין דרך לזרוע שם – מותר. ומסתבר שהוא הדין למקרים דלקמן. ועי' חזו"א (סי' י ס"ק ו ד"ה ואם). ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"ד אות ה-ו).
[331] רמב"ם (פ"ד ה"ד) בהיתר "שדה בור". מתוך כך יש שנהגו להקל כאשר משנים ממחזור הזרעים, והגידול הוא בשטחים גדולים.
[332] רמב"ם (פ"ד ה"ד).
[333] בנוגע לשדה גוי, ראה רמב"ם (פ"ד הכ"ט), בנוגע לגידול השייך לגוי, ראה שו"ת המבי"ט (ח"א סי' כא, ריז); שבת הארץ (קונטרס אחרון סי' א אות א ד"ה וכיון)
[334] שו"ת המבי"ט (ח"א סי' כא, ריז). וכ"כ הרב קוק (שבת הארץ, קונ"א סי' א אות א עמ' 726 ד"ה וכיון שלפי), אלא שבמקרה זה אף לדעת הב"י יש בפירות אלו קדושת שביעית, רק שאין בגידול הגוי איסור ספיחין מכיוון שהבעלות על הקרקע היא של ישראל וכך הורה הגר"א שפירא עפ"י מהר"י קורקוס (פ"ד הכ"ט). ועי' כרם ציון (פרק יא, גאון צבי ס"ק ח); חזו"א (סי' ד ס"ק ד ד"ה ועובדא, סי' י ס"ק ו); שו"ת מהריט"ץ (החדשות, סי' קכט); שבת הארץ (פ"ד הכ"ט אות ז והע' 21, פ"ח ה"ח אות י); ועי' מעדנ"א (סי' יא ס"ק א-ב) שחולק ואוסר.
[335] עפ"י מהר"י קורקוס (פ"ד הכ"ט); כ"כ הרב קוק (מבוא לשבת הארץ פרק יא, עמ' 156 ד"ה והנה) בהסתמך על דעות ר"ח, רש"י, הערוך, תוספות, ספר התרומה, הל' א"י לבעל הטורים – שלמ"ד יש קניין לגוי להפקיע – מותרות גם מלאכות דאורייתא ע"י ישראל. ועי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ט הע' 18, פ"ח ה"ח אות ה והע' 15). ומכיוון שאיסור ספיחין נאסר שמא יזרע בסתר – בכהאי גוונא, שאין איסור מלאכות – אין מקום לאסור ספיחין.
[336] חזו"א (סי' כב ס"ק ב); דפי הלכה לחקלאים (עמ' 39 סעי' ט והע' 24-23); בצאת השנה (עמ' מב ד"ה ירקות). והגר"מ אליהו בהערותיו למדריכי השמיטה בהוצאת המכון הורה לאיסור. ועי' שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' לה); שבת הארץ (פ"ד ה"ד אות ב).
[337] הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' נ); שו"ת ישועת משה (זרעים סי' י-יג).
[338] לדעת מראה הפנים (ערלה פ"א ה"ב) הספק של הירושלמי לעניין שמיטה בבית אמור לעניין איסור ספיחין. והגר"ח ברלין (מובא בספר השמיטה עמ' כח סוף הע' 2) כתב שמכיוון שמעיקר הדין אין איסורי שביעית בבית (עפ"י פאת השולחן סי' כ ס"ק נב) יש להקל לכל הפחות בספיחין, שעיקרם מדרבנן. ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"ד הע' 12-11).
[339] ספר השמיטה (עמ' כח סעי' ו). ועי' שבת הארץ (פ"א ה"ו הע' 22); הגר"מ אליהו העיר שלעניין זה יש להקפיד על כל גדרי עציץ שאינו נקוב, כגון שלא יהיה חיבור בין הנוף לקרקע וכן שיהיה בכלי מיטלטל.
[340] רמב"ם (פ"ד הכ"ו, תשובות הרמב"ם סי' קכח). ואף הראשונים המפרשים "נאכל" (פ"ו מ"א) לעניין קדושת שביעית או ביעור – בוודאי מודים שאין איסור ספיחין בגידולים אלו, שכן הוא רק מדרבנן. ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ו אות ב והע' 16). לגבי השיטות השונות בגבול הדרומי, ראה פרק א, ובמפה בכריכת הספר.
[341] רמב"ם (פ"ד ה"ג). ועי' שבת הארץ (אות א, ד).
[342] עי' שבת הארץ (פ"ד ה"ה אות ב): לדעת המשנ"ר (פ"ז מ"ג ד"ה ירקות) מותר למכרם באופנים שאין בהם איסור אחר. הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' ט אות יא) הורה שאין בספיחין כל איסור הנאה. לדעת החזו"א (סי' יג ס"ק טז ד"ה ויש) נאסרה בהם הנאה של השתמשות. לדעת הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' נא אות יא) ספיחין אסורים בשימוש שהם מיועדים לו. ולדעת הגר"מ אליהו ספיחין אסורים בהנאה.
[343] שבת הארץ (ד, ה, אות ב).
[344] לדעת ערוה"ש (סי' כב סעי' ט) יש קדושת שביעית בספיחין האסורים. ולדעת הריעב"ץ (לחם שמים פ"ה מ"ד) אין בהם קדושת שביעית. והחזו"א (סי' ט ס"ק ו) מסתפק בשאלה זו. ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"ה הע' 5, 6, הי"ח אות ד).
[345] ערוה"ש (סי' כב סעי' ט); בית רידב"ז (סי' ג סעי' ה). לדעת החזו"א (סי' כא ס"ק יד ד"ה בסי', סי' ט ס"ק ד ד"ה ר"מ, ס"ק ו ד"ה וכשיתלשו) מצווה לעקור את הספיחין ולהניחם במקום שירקבו מאליהם. ומפני הפסד פירות שביעית אין לעשות זאת לפני שהגיעו לעונת המעשרות. ועי' דפי הלכה לחקלאים (עמ' 36 סעי' ג).
ולדעת הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' סג) והגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' ט אות י) אין מצווה לעקרם. ועי' שבת הארץ (פ"ד הי"ח אות ד). מאידך גיסא ישנו איסור לקיים ירקות הרכים. עי' רמב"ם (פ"ד הי"ח); שבת הארץ (שם, אות ה). לדעת הגריא"ה הרצוג (שם) והגר"ש ישראלי (שם) איסור זה אמור בקיום ע"י מעשה ואינו מחייב עקירה. ויש אומרים שמצווה לעקור את הירקות הרכים בשביעית, ואף אם אין בהם איסור ספיחין. ועי' שבת הארץ (פ"א ה"ו והע' 45, פ"ד הי"ח אות ד-ה).
[346] רש"ס (פ"ה ה"ג ד"ה בעלה לוף) בדעת הר"ש (שביעית פ"ט מ"א ד"ה כל), הסובר שהולכים אחר תחילת הגידול. וכ"כ הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יא, גאון צבי ס"ק ב); תורת השמיטה (סי' ט ס"ק מז); הלכות שביעית (סי' ח ס"ק מב).
לדעת הריבמ"ץ (פ"ה מ"ה, פ"ז מ"א) יש איסור ספיחין גם בצמחים רב-שנתיים. וכ"כ בספר השמיטה (עמ' כז סעי' א) עפ"י דיוק לשון הרמב"ם (פ"ד ה"א-ב). והגר"מ אליהו כתב שמכיוון שלא זורעים גידולים אלה בכל שנה לא שייכת בהם הגזרה שמא יזרע בסתר. ועי' תשובות הרמב"ם (מקיצי נרדמים סי' קכח, קלו); שבת הארץ (פ"ד הי"ח אות ז).
[347] הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יא, גאון צבי ס"ק ב); חזו"א (מובא בשמיטה כהלכתה פרק ב סעי' ו); שו"ת ישועת משה (זרעים סי' ה); שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כ); משנת יוסף (ח"ד עמ' כד בשיה"מ אות יא). בשו"ת ישועת משה (שם אות ג) כתב להקל בבננות גם אם הן מניבות כבר בשנה הראשונה, מפני שאין גזירת ספיחין בירקות הנשתלים בשביעית אלא רק באלו הנזרעים בשביעית.
[348] כדעת רוב האחרונים המקילים בירקות חד-שנתיים, והוא הדין נענע כמפורט בהע' הקודמת, ושלא כדעת המחמירים. ראה: שו"ת ישכיל עבדי (חלק ח יו"ד סימן )ל לגבי איסור ספיחין בנענע, שלדעת הרמב"ם פ"ד ה"ב; כל מה שתוציא הארץ בשביעית חל עליו איסור ספיחין, וכן שו"ת אור לציון (שביעית עמ' סט).
[349] עי' שבת הארץ (פ"ד הי"ח אות ו).
[350] רש"ס (פ"ה ה"ג ד"ה בעלה הלוף). וכך הורה הגר"נ קרליץ (מובא בשביעית להלכה ולמעשה, עמ' 70 סעי' ז והע' 59). בבננות בכל מקרה אין איסור ספיחין מפני שמה שמתחיל לגדול בשביעית מבשיל לאחר זמן ההיתר בשמינית. ועי' בספר שביעית כהלכתה (להרב משה הורביץ, בני ברק תשנ"ג, עמ' מה סעי' כח); שבת הארץ (פ"ד ה"ו אות ב, הט"ו אות א).
[351] רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ד ה"ג).
[352] עפ"י חזו"א (סי' כ ס"ק ב, ובמכתב הנדפס במוריה צז, אלול תשל"ט, ובשביעית להלכה ולמעשה עמ' 8). בהליכות שדה (מס' 3 עמ' 1) מוסבר שבאופן עקרוני הגבעולים מותרים גם לאחר מכן, אבל לא מעשי לברור את הקש מהגרעינים לאחר ההשתבלות. ועי' שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' טו-טז) שנוטה להקל במקרים מסוימים גם לאחר הבאת שליש. לעניין האכלת ספיחי אדם לבהמה, עי' שבת הארץ (פ"ד ה"ה אות ב) הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים סי' סא-סב) מסתפק בדינו של הזורע מאכל אדם בצפיפות, כך שיגדל באופן שיהיה ראוי רק לבהמה, ונוטה להקל.
[353] רש"ס (פ"ט סוף ה"ה ד"ה בקדושת); פנ"מ (ד"ה מתניתא); ניר (ד"ה הצבעין); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' נז-סא); חוות בנימין (סי' ט אות יא). ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"ד אות ז והע' 18).
ויש אוסרים: מעשה אורג (מובא במשנת יוסף ח"ד עמ' עא); הרב יצחק ירוחם דיסקין (מובא בשמיטה כהלכתה פרק ב סעי' ז); בצאת השנה (עמ' מח סי' ג סעי' ד והע' 25); שו"ת ישועת משה (זרעים סי' א אות יג). וכן משמע מדברי הרב קוק (שבת הארץ פ"ד ה"ד אות ז, ועי' הע' 19). ועי' רדב"ז (פ"ד ה"ד, פ"ה הי"ט); ישועת משה (זרעים סי' א אות כח).
[354] וכן זנים המיועדים לשתי המטרות.
[355] ירושלמי (פ"ט ה"ה); רמב"ם (פ"ד ה"ד). ועי' שבת הארץ (שם אות ז) הבשלת דונג היא השלב השני של התפתחות גרעין החיטה, ראה אנציקלופדיה הלכתית חקלאית ערך 'דגן'.
[356] פרחים ריחניים הם פרחים שמגדלים וקונים אותם גם בגלל ריחם, כגון נרקיסים.
[357] בצאת השנה (עמ' מח סי' ג סעי' ד).
[358] הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ג ס"ק ט ד"ה וכמו, מנחת שלמה סי' נא אות יא, ועי' במכתבו הנדפס בחוברת מפרי הארץ שביעית עמ' 9, שם הוא חוכך להחמיר). ועי' שמיטה כהלכתה (פרק ב סעי' יב).
ויש אוסרים, מהטעם שגם בהם קיים טעם הגזירה "שמא יזרע בסתר": שו"ת אז נדברו (ח"ד סי' ג-ה). ועי' חזו"א (סי' כז ס"ק ב, מעשרות סי' א ס"ק יט); ברית עולם (סי' ג סעי' יז ובהערה שם); שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' ט אות א); שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 70 הע' 63); שבת הארץ (פ"ז הי"ט אות ד; פ"ח הי"ד אות ב).
לעניין קדושת שביעית בכותנה ראה לעיל פרק יד (סעיף י, 9 ובהערה). ולעניין איסור ספיחין עי' שו"ת ישועת משה (זרעים סי' א, ג); שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' לא, לג); שבת הארץ (פ"ח הי"ד אות א-ב).
[359] שתילי ירקות שהוכנו בהיתר, כגון בחממה במצע מנותק, מותר לשותלם על ידי גוי בקרקע שנמכרה בהיתר מכירה. ומכיוון שגידולם התחיל בהיתר, אין בהם איסור ספיחין כדעת הר"ש (פ"ט מ"א ד"ה כ), שכן שתילתם באדמה אינה יוצרת איסור ספיחין מחדש מפני שהיא אינה שתילה מחודשת וגם אין בה איסור דאורייתא בשמיטה. עי' שבת הארץ (פ"א ה"ד אות ג); נוסף על כך, יש הסוברים שאיסור ספיחין חל רק על ירקות שנזרעו ולא על ירקות שנשתלו: שו"ת ישועת משה (זרעים סי' ה אות ג). הגר"מ אליהו העיר שלדעת הרמב"ם שתילה באופן זה אסורה. שבת הארץ (פ"ח הי"ד אות ב).
[360] כדעת הר"ש שביעית ט, א; חזו"א (סי' ט ס"ק יז ד"ה ירק, סי' כו, סדר השביעית אות ו). ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"ג אות ב, הי"ב אות ג).
[361] חזו"א (מובא במנחת שלמה סי' נ). הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' מט-נ) כתב בדעת התוספות שכוונתם לכך שהחלק הנאכל התחיל לגדול בשישית, אך למעשה הורה לסמוך על דעת החזו"א. ועי' שו"ת ישועת משה (זרעים סי' י, יב, יד); שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכה).
[362] רמב"ם (פ"ד ה"ט; שם הי"ג); חזו"א (סי' ט ס"ק יז ד"ה דינים); שבת הארץ (פ"ד ה"ג אות ב-ג). הגדרת "שליש", ראה (פרק טו סע' יט ובהערה). בספר שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 62 הע' 12) נכתב עפ"י החזו"א (סי' יט ס"ק כג) שהולכים אחר שליש ההבשלה, וציין שבדגנים וקטניות הוא קרוב מאוד לשליש הגודל. ובהליכות שדה (מס' 4 עמ' 6) נאמר ששליש הוא, בערך, "הבשלת דונג". ועי' דפי הלכה לחקלאים (עמ' 38 סעי' ו, עמ' 40 סעי' ב)
[363] הלכות שביעית (סי' ג, כסא דוד ס"ק עה) על פי רש"ש (פ"ב מ"ח). ועי' שבת הארץ (פ"ד הי"ד אות א).
[364] רמב"ם (פ"ד ה"ה). לדעת 'פאת השולחן' (סי' כב ס"ק ט) איסור הספיחין במה שנלקט בשמינית הוא גזירה מיוחדת, שכן מעיקר הדין היה צריך ללכת אחר הלקיטה. ועיין שבת הארץ (פ"ד ה"ו אות א/1, הי"ב אות ג, הי"ג אות ג).
[365] חזו"א (סי' ט ס"ק יג ד"ה פ"ו, והא). ועיין שבת הארץ (פ"ד ה"ו אות ב, ה"ח אות ב/3).
[366] שו"ת נחפה בכסף (ח"א יו"ד סי' ה), בצאת השנה (עמ' מח סי' ב סעי' ג). ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ו אות ד). לדעת הגר"מ אליהו יש להסתפק אם נוהגת שם קדושת שביעית. הגר"ש ישראלי הורה שאין להקל במלאכות דרבנן במצע מנותק שלא בחממה. וכ"כ בשו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' ג סעי' ד). גדרי עציץ שאינו נקוב ומצע מנותק, עי' מאמר "בירור בהלכות ערלה במשתלות" ("התורה והארץ" ח"א עמ' 196-236); וע"ע ס' התורה והארץ ח"ו מעמ' 340 ואילך.
[367] דינים אלו הם מספק עי' כרם ציון (פרק ג, גידולי ציון ס"ק ו); שבת הארץ (קונטרס אחרון סי' ג). עם זאת, אפשר להקל בייצוא; עי' התורה והארץ (ח"א עמ' 174).
[368] מהרי"ל דיסקין (סי' כז, דיני שביעית אות א), בצאת השנה (עמ' מב ד"ה גידולים, עמ' מח סי' ב סעי' ד, ועי' עמ' מג הע' 13). ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ו אות ה).
ויש מקילים בגידולי מים בכלי שאינו נקוב, אף שלא בתוך מבנה: שו"ת נחפה בכסף (ח"א יו"ד סי' ה); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים, מצוות התלויות בארץ סי' עג) בשעת הדחק. ולדין בריכות שבקרקע עי' ספר השמיטה (עמ' טז סעי' ג-ד, עמ' צז-ק).
[369] במצוות השמיטה נאמרו בתורה שני לשונות: פסוק אחד תולה את חיוב השמיטה בארץ: (ויקרא כה, ב) "ושבתה הארץ שבת לה' ובהמשך הפסוקים (שם פסוק ד) מובן שחיוב השמיטה הוא בשדה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" מתוך כך הסתפק הירושלמי (ערלה א, ב) האם איסור מלאכות הקרקע בשמיטה נאמר גם בבית, ספק זה לא הוכרע בירושלמי.
להלכה, יש הסוברים שאין להקל בדבר ואין לעשות כלל מלאכות בבית תוס' הרי"ד (מעשרות פ"ה סוף ד"ה וכן משמע), מנחת שלמה (ח"א סי' נא אות ז) יש להחמיר בדבר ולא לזרוע בבית כלל, וכ"כ פנ"מ (ערלה פ"א ה"ב ד"ה ובשביעית), ראה תורת הארץ (פ"ו סע' כה) שכתב שלדעת הרמב"ם איסור הזריעה בבית הוא איסור עשה מדין 'ושבתה הארץ', ראה כרם ציון (הלכות שביעית, הלכות פסוקות פרק ג סע' ג), שכתב שבזריעה בתוך בית יש להחמיר לכתחילה ולא לזרוע, וכן הוא המנהג. ראה רמב"ם (פיה"מ מעשרות ה, ב), שכתב שבצלים שנפלה עליהם מפולת בבית והם השרישו בקרקע זו, יש לנהוג בהם את כל דיני השביעית.
יש הסוברים שיש להכריע ספק זה לקולא וניתן לעשות בבית את כל המלאכות, ומצרפים לכך את העובדה שחיוב השמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, במקום שבו יש הפסד פאת השולחן (סי' כ ס"ק נב), ערוך השלחן העתיד (סי' טז סע' א), כרם ציון (הלכות שביעית, הלכות פסוקות פרק ג סע' ג בדעה ראשונה), שבת הארץ (פ"א ה"ג אות ב). לדעת הרב קוק (שם ובקונ"א סי' ג) אפשר להקל במלאכות דאורייתא בבית, אם הוא מקום הפסד, בצירוף לכך ששמיטה בזמן הזה היא מדרבנן. ועי' משפט כהן (סי' עג) חזו"א (סי' כב ס"ק א); הרש"ז אויערבך ("הליכות שדה" 72 עמ' 15); בצאת השנה (עמ' מח סי' ב סעי' ב).
[370] לדעת הרמב"ם (טומאת אוכלין פ"ב הי"ב ובפיה"מ עוקצין פ"ב מ"י, ועי' הל' ביכורים פ"ב ה"ט) משטח מנתק שאינו כלי - אינו חוצץ, למרות שהוא מונע את היניקה. ולדעת הר"ש (עוקצין שם) ועוד ראשונים, משטח מנתק אכן חוצץ: עי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 230).
כאשר מדובר במשטח מנתק הקבוע בקרקע, כתבו הראשונים שאינו חוצץ: שו"ת הרא"ש (כלל ב סי' ד); שו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' כו). ועי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 231-232). ומסתבר שמשטח גדול שעליו כמות גדולה של עפר - דינו כגג לענין זה. וכ"כ הגרי"ש אלישיב ("הליכות שדה" 48 עמ' 7-8), הגרח"ש גריינמן (חו"ב שביעית סי' יא ס"ק ח) והגרי"ב זילבר (הלכות שביעית ח"ב עמ' קפב; משנת בנימין סי' ב, ה).
ויש אומרים שגם משטח מנתק הקבוע בארץ מפריד בין הגידול לבין הקרקע: תוס' (גיטין ז ע"ב ד"ה הא); תוס' הרא"ש (שם, וצ"ע שסותר לדבריו בתשובתו, ושם דיבר במפורש גם לענין תרו"מ ושביעית); הגר"א (יו"ד סי' רצד ס"ק סג); הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לו). ועי' מעדנ"א (תרומות פ"א הכ"ג ד"ה גם); "התורה והארץ" (ח"א עמ' 232); "שבת הארץ" (פ"א ה"ו אות ו).
לדעת הגר"ש ישראלי, יריעה שכל תפקידה הוא לנתק מהקרקע - הרי היא מנתקת. והגר"מ אליהו הורה לאסור. ועי' מאמר הרה"ג יעקב אריאל ("התורה והארץ" ח"א עמ' 167-159).
[371] חזו"א (סי' כב ס"ק א, ד"ה ואף); הגרב"צ עוזיאל (התורה והמדינה ח"ד עמ' קמא); בצאת השנה (עמ' לה הע' 3, עמ' מב ד"ה גידולים). ועי' משפט כהן (סי' עג); הגריא"ה הרצוג (התורה והמדינה ד עמ' קנא; פסקים וכתבים ג סי' מז אות ה).
ויש מקילים גם בסככה זמנית: רנ"ה הלוי (בצאת השנה עמ' עח שאלה ה); הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לד ד"ה גם). הגר"ש ישראלי . לביאור דין סככה ניידת, עי' מש"כ הגריא"ה הרצוג (שם).
[372] חוות בנימין (ח"ג סי' צז) על חממות בדיני שביעית, שכתב שמכיוון ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, ניתן לפסוק לקולא ודי בכך שמקום הגידול יוגדר כבית על מנת שלא ינהגו בו דיני שמיטה, אפילו אם מקום גידול זה מועיל לצמח. ראה מאמריהם של הרב יהודה עמיחי 'גידול במצעים מנותקים בחממות' והרב יואל פרידמן, 'דין ירקות במצע מנותק בחממה בגוש קטיף' ('התורה והארץ' חלק ו, עמ' 312- 333). שו"ת ישכיל עבדי (ח"ו יו"ד סי' יז בסופו). וכך הורו הגר"א שפירא, הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי . וכ"כ הגרש"ז אויערבך ("הליכות שדה" 72 עמ' 15) והגרי"מ אהרונסון (ישועת משה ח"ד סי' יב, מובא בשו"ת משנת יוסף ח"ב סי' יד אות ב).
אך יש הסוברים שחממה אינה כבית, ומותר לעשות בה מלאכות רק בתנאי שהיא אינה מהווה בית גידול מיטבי לצמחים כך נמסר בשם הגרי"ש אלישיב ראה הליכות שדה (אב תשנ"א). לדעה זו מכיון שחממה מועילה בגידולים ובשיטות שמקובל לגדל בה - הרי היא שדה: הגרי"ש אלישיב (הליכות שדה" 72 עמ' 21), שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 57 הע' 29); הגר"נ קרליץ (שביעית להלכה ולמעשה שם); הגר"ב זילבר (הליכות שדה 73 עמ' 9-7; משנת בנימין סי' א). וראה ספר "לעבדה ולשמרה" (ספר היובל לקב' חפץ חיים, עמ' 196-197 ועמ' 100), שם מובאת תמונה של גידולי מים תחת גג שנעשו בחפץ חיים עפ"י הנחיות החזו"א, אמנם בחזו"א (סי' כ ס"ק ו ד"ה והזורע), כתב שניתן לזרוע בבית רק אם בית זה הוא לרועץ לגידול, אך כתב (שם כו, ד), שניתן להקל במקום הצורך. בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קסז), כתב שניתן להקל בבית בלבד, ולא בחממה
[373] כך הורה הגר"מ אליהו . רשת הנקראת "50% צל" אינה כלולה בהיתר זה, מפני שכמות החומר שבה קטנה בהרבה. ולדעת הגר"ש ישראלי אין להקל בבית רשת כלל. ולא הקלו אלא בגג שהחומר שלו אטום.
[374] בצאת השנה (עמ' לא סעי' י, עמ' לה ד"ה זריעת); כרם ציון (פרק ג סעי' ג); הגרש"ה ואזנר ("הליכות שדה" 72 עמ' 19).
[375] עפ"י בצאת השנה (עמ' מב ד"ה גידולים, עמ' מח סי' ב סעי' ב, ועי' עמ' לא סעי' י והע' 14). ועי' חזו"א (סי' כב ס"ק א ד"ה וגדר).ויש אומרים שזהו תנאי הכרחי: כרם ציון (פרק ג סעי' ג); הגרש"ה ואזנר ("הליכות שדה" 72 עמ' 19). וכך הורה הגר"א שפירא. לדעת הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לד ד"ה וכן; כרם ציון השלם, הר צבי סי' טו) אין צורך בדפנות. וכך משמע מדברי הרב קוק (משפט כהן סי' עג). מספר הדפנות לא נתבאר בדברי הפוסקים. ויש מקום לדמות דין זה לסוכה.
[376] חזו"א (כב, א ד"ה ואף), ראה בספר השמיטה (פרק ג סע' ח) שהיקל בענין.
[377] ראה לעיל פרק ה (סעי' א- ה).
[378] לענין מלאכות דרבנן - הספק הוא ספיקא דרבנן, ועי' תוס' (פסחים ל ע"א ד"ה לשהינהו). וחוברת "הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית" (פרק טז סעי' 2). למעשה הורה הגר"ש ישראלי להקל רק ב"תרי דרבנן". לדעת הגר"מ אליהו ניתן להקל גם במלאכות דרבנן גמורות בחממה.
[379] כך הורה הגר"ש ישראלי . ועי' שו"ת ישועת משה (ח"ד סי' יב, מובא בשו"ת משנת יוסף ח"ב סי' יד).
[380] שבת הארץ (פ"א ה"ג אות ב, קו"א סי' ג), ילקוט יוסף (שביעית, עמ' ריח), שניתן להקל כן במקום הצורך, אך עדיף שהחממה תהיה חממת מצע מנותק.
[381] ככל "תרי דרבנן". וכ"כ הגרח"ז גרוסברג (תורת השמיטה סי' טז הע' קעד). וראה לקמן (הע' 16).
[382] שתילה בגוש אסורה מדרבנן: ראה לעיל פרק ו סע' יא. לכן יש מקום להקל בה בחממה. ולכך נוטה דעת הגרח"ז גרוסברג (תורת השמיטה סי' טז הע' קעד באמצעה). אך מלאכה זו היא מלאכה דרבנן גמורה, ואף יש אומרים שאסורה מהתורה. לכן הורה הגר"ש ישראלי להקל בשתילה בגוש בחממה רק כאשר מדובר בצמחי סרק.
היתר השתילה ע"י גוי נכתב עפ"י פסקי הגרנ"ה הלוי (בצאת השנה עמ' עח שאלה ה). ועי' הרה"ג יעקב אריאל ("המעיין" שבט תשמ"ו).
[383] חפירת הגומה היא תולדה של חרישה, ואסורה מדרבנן. ובאדמה תחוחה יש יסוד נוסף להקל. לכן יש להקל בחממה.
[384] הגהות אשר"י (שבת פרק ח סי' ב ד"ה אע"פ); בצאת השנה (עמ' מח סי' א סעי' ד והע' 8, עמ' פז סעי' ג). ועי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 209, ; ח"ו מעמ' 340 ואילך234); שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 52 הע' 16). והגר"מ אליהו הורה שהדבר אינו מועיל, מפני שהמשטח המנתק הוא חלק מקרקע העולם. ולמעשה הורה להקל בהנחת כלים שגודל הנקב שלהם הוא פחות מ1- ס"מ.
[385] עפ"י מנחות (פד ע"ב). ועי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 201-209); "הליכות שדה" (48, עמ' 21). לבירור דעת הרמב"ם עי' "התורה והארץ" שם (עמ' 202 אות ה).עי' מאמר הרה"ג יעקב אריאל ("התורה והארץ" ח"א עמ' 172).
[386] תוספות (גיטין ז ע"ב ד"ה הא); רא"ש (גיטין פרק ב סי' כב). ועי' שו"ת בית דוד (להגר"ד טעביל ממינסק, סי' א); חזו"א (סי' כב ס"ק א).
[387] עפ"י בצאת השנה (עמ' מח סי' א סעי' ג, עמ' פז סעי' ג). ועי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 205-207). הגר"ש ישראלי הוסיף שהמדובר בפח שאינו מחליד
[388] ולדעת הגר"מ אליהו יש להקל בירקות גם בחמרים אלו.
[389] הכרעה זו היא מספק. וכך נכתב בשו"ע (או"ח סי' שלו סעי' ח, חו"מ סי' רב סעי' יב). ולדעת החזו"א (שביעית סי' כב ס"ק א) בצמחים חד-שנתיים יש להקל. ועי' כרם ציון (שביעית פרק ג סעי' ג; תרומות פרק כד סי' טו); "התורה והארץ" (ח"א עמ' 201-203).עי' התורה והארץ (ח"א עמ' 207; שם עמ' 203-201).
[390] עי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 207).
[391] פלריג הוא יריעת ניילון שארוגה מחוטים רבים, בין החוטים יש חורים קטנים שמטרתם היא ניקוז המים, ולכן על אף שקוטר החור אינו עולה על מ"מ ספורים, בכל זאת מכיוון שהיריעה עצמה עשויה כדי שיעברו בה מים, והשורשים חודרים אותה בנקל, היא אינה נחשבת כמנתקת לענין הגדרת 'מצע מנותק'.
[392] בצאת השנה (עמ' מח סי' א סעי' ב-ג והע' 7, סי' ב סעי' ה). ועי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 207 ועי' שו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קסז, ח"ז סי' קפד), הגרי"ב זילבר (שו"ת משנת בנימין סי' ד, הלכות שביעית סי' א ס"ק קלד). ועי' חו"ב (שביעית סי' יא ס"ק ח).עי' התורה והארץ (ח"א עמ' 207).
[393] מכיוון שיש לחשוש שמא העפר אינו בטל, כי יש בשכבת העפר חשש של זריעה בקרקע. לעניין ערלה, עי' מכתב הגר"ע יוסף שמובא בספר 'התורה והארץ' (ח"א עמ' 233).
[394] לדעת האג"ט (קוצר סעי' ג ואות י) וערוה"ש (או"ח סי' שלו סעי' לא), כל כלי שאינו מיטלטל נחשב מחובר. ומקורם בתשובת הרא"ש וכך הורה הגר"מ אליהו להחמיר בכל כלי שאין אדם יכול לטלטל אותו.
[395] הגר"ש ישראלי הורה ששיעור הכלי לענין זה הוא ארבעים סאה. ומקורו בשו"ע בהלכות שבת, (או"ח סי' שיד סעי' א ומ"ב ס"ק ב, ועי' סי' שח סעי' ב), מידה זו של 330 ליטר נקבעה לפי שיעורי הגרא"ח נאה. ועי' רמב"ם (כלים פ"ג ה"א) שכתב שלא נאמרו ארבעים סאה לענין טומאה אלא בכלי סתם, שלא ידוע אם עשוי לנחת או לטלטול
[396] שיעור נקב זה הוא רק אם יש תחת העציץ משטח מנתק, אך אם אין משטח כזה מתחת לעציץ, שיעורו המקסימלי של הנקב הבודד הוא שליש ס"מ בלבד.
[397] בצאת השנה (עמ' פז סעי' ג).
[398] עפ"י ירושלמי ערלה (פ"א ה"ב). ועי' התורה והארץ" (ח"א עמ' 202). לדעת ר"ח (שבת פא ע"ב ד"ה אמר אביי) והערוך (ערך פרפיסא) גדר "עציץ נקוב" הוא האפשרות לחדירת השרשים לקרקע. ועי' עוקצין (פ"ב מ"י).
[399] היתר זה מבוסס על ההגדרות שהובאו בספר 'התורה והארץ' (ח"א עמ' 222-218).
[400] אם מקובל לגדל בשרוול בלבנים של צמר סלעים שגודלן 20 X 5 ס"מ ללא תוספת שכבת 'קלקר', אפשר להקל גם ביחידה שאורכה כ-1 מ', אם מצע הגידול לא עבה מדי. הגר"מ אליהו הורה שהכלי צריך להיות כלי שאדם אחד יוכל להרים אותו. ומסתבר שיש מקום להקל בשרוולים ארוכים וגמישים, אם אפשר להזיז אותם חלק אחר חלק.
[401] בצאת השנה (עמ' מח סי' ב סעי' ב); לדעת הרמב"ם (מעשר פ"א ה"י) הגדל בבית חייב בתרו"מ מדרבנן. ולדעת הראב"ד (השגה שם) - פטור לגמרי. ועי' מש"כ הגרח"ז גרוסברג (תורת השמיטה סי' יז הע' קפג בסופה, שבילין יד-טו עמ' פה). מה שגדל במצע מנותק חייב בתרו"מ מדרבנן: דמאי (פ"ה מ"י); רמב"ם (תרומות פ"ה הט"ו). לביאור דין תרו"מ בגידולי מים עי' "הליכות שדה" (מס' 35 עמ' 15, מס' 36 עמ' 5, מס' 37 עמ' 4).
[402] עי' תורת השמיטה (סי' יז הע' קפג בסופה).
[403] פתח הדביר (סי' רג סעי' א); שדי חמד (ח"ג מערכת הכ' כלל ק); ועי' ירושלמי כלאים (פ"ז ה"ז); חיי אדם (כלל נא סעי' יז, כלל קנב סעי' יז ונשמת אדם ס"ק א).
לדעת הגר"ש ישראלי, יש לברך "בורא פרי האדמה" על מה שגדל במצע מנותק, ו"שהכל" על מה שגדל בהידרופוניקה. וכ"כ הגרח"ז גרוסברג (כרם ציון השלם, גידולי ציון עמ' סה בהערה) לברך "שהכל" בהידרופוניקה.
לדעת הגרש"ה ואזנר (שו"ת שבט הלוי ח"א סי' רה, בהע' לשו"ע סי' רד) הברכה נקבעת עפ"י המין בכללותו ולא עפ"י מקום הגידול. וכן נמסר בשם החזו"א ("הליכות שדה" 36 עמ' 5, ועי' חזו"א כלאים סי' יג ס"ק טז).
[404] הגרצ"פ פראנק (מקראי קודש הל' פסח ח"ב סי' יב). וכך הורה הגרש"ז אויערבך . והביאו לכך ראיה מהגמ' בפסחים (לו ע"ב) המעמידה את המשנה שם במצה שנעשתה מחיטה שגדלה בעציץ שאינו נקוב. ועי' חזו"א (כלאים סי' יג ס"ק טז ד"ה ירו').
[405] עי' שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 59). נראה שמותר לקנות שתילים ממשתלה שהכינה אותם עפ"י היתר המכירה. אך אין לעשות כך בשתילי ירקות שמגדלים לשם שיווק לציבור שאינו רוצה לאכול ממה שגדל עפ"י היתר זה.
לענין זה עי' שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סוף סי' קכד, ד"ה והנה) שהקל אפילו בבצלים שאין זרעם כלה, עפ"י רמב"ם (פ"ד הכ"א). אך לא דיבר בשתילה בגוש, שאינה שתילה חדשה אלא המשכה של השתילה הקודמת. ועי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ז אות ב, ג, ז); שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' לו)..
[406] בזרעים יש מקום להקל לקנותם ממי שהכין אותם עפ"י היתר המכירה, אף אם השיווק מיועד לצרכנים שאינם סומכים על היתר זה. זאת מפני שאין איסורי שביעית חלים על מה שגדל מזרעים של שביעית, למעט בצלים וכדו'. לענין זה עי' רמב"ם (פ"ד ה"ו); "שבת הארץ" (שם, אות ג); שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' לה).
[407] לדעת הגרש"ה ואזנר (בשיחה עם רבני מכון התורה והארץ) והגר"מ שטרנבוך (במכתב ששלח לרבני המכון) אין לסמוך על שיטה זו למעשה אלא באיזורי הארץ שלא נכבשו ע"י עולי בבל.
בשם הגרי"ש אלישיב נמסר ("הליכות שדה" 78 עמ' 24) שניתן להקל ולגדל בשיטה זו בכל איזורי הארץ. וכך הורה הגר"מ אליהו .
הגדרת האיזורים שלא נכבשו ע"י עו"ב, עי' לעיל פרק א סע' כג.
בהערותיו כתב לנו הגר"מ אליהו בזו הלשון: "זריעה על גבי מצע מנותק ועל עציץ שאינו נקוב בתוך חממה הוא עדיף על הנוהגים לקנות ממקומות שאינם יהודים זורעים על אדמת ישראל הקנויה לנו מדורי דורות. וכן על המקילים במקומות שלא נכבשו ע"י עולי בבל. ובפרט עתה לא לתת חרב בידי האויב להורגנו ופיקוח נפש חמור מאד. וכיום אם אפשר לקנות בדרך זו ברור שיש "לא תחנם".
[408] הוראת הגר"מ אליהו, הצעה זו באה לענות על מספר בעיות: בדרך זו ניתן לעשות נקבים לניקוז ללא כל חשש., בדרך זו אין לחשוש מתקלה שתגרום לקריעת היריעה. יש אומרים שבדרך זו אין לחשוש לכך שהיריעה בטלה לקרקע. ועי' מאמר הרה"ג יעקב אריאל, ("התורה והארץ" א עמ' 159-167), שהסיק שגם יריעה אחת איננה בטלה.
[409] עי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 235-236).
[410] עפ"י האג"ט וערוה"ש. ולדעת הגר"מ אליהו צריך שאדם אחד יוכל לטלטלו
[411] הגרי"ש אלישיב ("הליכות שדה" 78 ע' 23); הגרש"ה ואזנר (שם עמ' 24). ועי' בצאת השנה (עמ' מח סי' ב סעי' ג והע' 14).
מכירת העפר לגוי מועילה לדעה זו מהנימוקים הבאים: במקום שעיקר חיובו בשמיטה מדרבנן, לכו"ע יש קנין לגוי להפקיע את קדושת הקרקע.
לדעת מהרי"ל דיסקין מועילה מכירה לגוי של שיכבת הקרקע העליונה בשיעור יניקה. ועי' ירושלמי (חלה פ"ב סוף ה"א), חזו"א (סי' כא ס"ק ט ד"ה ואם); שו"ת שערי זיו (סי' ט דף יח ד"ה ומה). במעדנ"א (תרומות פ"א הכ"ג ד"ה היוצא) נאמר שהמצוות התלויות בארץ לא חלות בעפר חו"ל הנמצא במצע מנותק. ומסתבר שה"ה לעפר א"י השייך לגוי. במכירה זו אין חסרון של גמירות דעת ושאלה של "לא תחנם".
[412] הוראת הגרי"ש אלישיב ("הליכות שדה" 78 ע' 23). ולדעת הגר"מ אליהו אין נפק"מ בכך.