ביאור מושגי שמיטה
תוכן העניינים
עקרונות כלליים
- שמיטה בזמן הזה
- שמיטה מדרבנן- השלכות מעשיות
- תוספת שביעית
- קדושה ראשונה וקדושה שניה
- עולי מצרים
- עולי בבל
- אוצר בית דין
- היתר המכירה
מלאכות
- המלאכות האסורות מן התורה
- מצוות עשה של שביתת הקרקע
- חרישה בשמיטה
- זריעה בשמיטה
- זמירה בשמיטה
- קצירה ובצירה בשמיטה
- אוקמי ואברויי
- אוקמי אילנא
- ספיחין- הגדרת האיסור
- שמור ונעבד
קדושת פירות שביעית
- קדושת שביעית
- קדושת פירות שביעית
- שימוש בפירות קדושים בקדושת שביעית
- איסור הפסד פירות שביעית
- איסור סחורה בפירות שביעית
- מדידת פירות שביעית
- ייצוא פירות הקדושים בקדושת שביעית לחו"ל
- הפקר
- דמי שביעית
- ביעור פירות שביעית
דינים נוספים
עקרונות כלליים
שמיטה בזמן הזה
מן התורה, חיובה של השמיטה הוא רק בארץ ישראל, לאחר כיבושה וחלוקתה, כפי שנאמר בתורה (ויקרא כה, ב): 'כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה''. לאור זאת, דנו הפוסקים בשאלה מה תוקפה של מצוות השמיטה בזמן הזה – האם חיובה הוא מן התורה או שמא מדרבנן? לשאלה זו יש השלכות מעשיות על כל הלכות השמיטה. למעשה, נפסקה ההלכה כדעת רבי (מועד קטן ב, ע"ב), שהשמיטה בימינו היא מדרבנן מכיוון שהשמיטה תלויה ביובל, וכל עוד שאי אפשר לקיים את מצוות היובל, מכיוון שרוב עם ישראל עדיין אינם בארצם ואינם מכירים את נחלתם, אי אפשר לקיים שמיטה מן התורה, וחיובה הוא מדברי חכמים.
שמיטה מדרבנן- השלכות מעשיות
לאור האמור לעיל ששמיטה בימינו היא מדברי חכמים, הרי שלמעשה כל דיני השמיטה הם מדרבנן, ובכלל זה: איסור עשיית המלאכות, חיובי מצוות ה'עשה' של 'ושבתה הארץ', קדושת השביעית של הפירות, ושמיטת כספים. אחת ההשלכות של שמיטה מדרבנן, היא שאפשר למכור קרקע לנכרי על פי היתר המכירה, ואין בכך משום הפקעה של מצוות השמיטה מן התורה, כיוון שבנסיבות מסוימות הקלו הפוסקים להפקיע מצווה דרבנן באופן זמני. כמו כן, במקרים מסוימים הפוסקים מקלים יותר בנוגע למלאכות שמותר לעשות בעבור הפירות או הצמחים לאור העובדה ששמיטה בימינו היא רק מדרבנן.
תוספת שביעית
מ'הלכה למשה מסיני' למדו חז"ל שאיסור עבודת האדמה מתחיל שלושים יום לפני שנת השמיטה, כלומר: מראש חודש אלול. חכמים (שביעית פרק א משנה א; פרק ב משנה א) הוסיפו שאסור לחרוש בשדה תבואה מפסח ובשדה אילנות מחג השבועות, כיוון שנראה כאילו החרישה נועדה להכין את הקרקע לזריעה של השנה הבאה. דין זה נקרא 'תוספת שביעית', ועניינו הוספה על הזמן של שנת השמיטה, כך שאיסורי המלאכה חלים עוד לפני כניסת השנה. אולם 'הלכה למשה מסיני' זו בנוגע לדין תוספת שביעית אמורה דווקא כשבית המקדש קיים. אבל בזמן שבית המקדש אינו קיים, כל המלאכות מותרות עד ראש השנה של השמיטה למעט השתילה, שאותה מקדימים, בכדי שקליטת הצמחים תהיה לפני שנת השמיטה.
קדושה ראשונה וקדושה שניה
במהלך ההיסטוריה היו שתי פעמים שארץ ישראל נתקדשה בידי עם ישראל בקדושה המחייבת את קיום המצוות התלויות בארץ. הקדושה הראשונה הייתה בכיבושיו של יהושע בן נון. כיבושים אלו המשיכו עם פטירתו ונסתיימו בימי דוד המלך, שהרחיב את שטחי כיבושו של יהושע. קדושה ראשונה זו בטלה עם חורבן הבית הראשון. הקדושה השניה הייתה עם עלייתו של עזרא הסופר ובית דינו. הם קידשו את רוב האזורים שהם ישבו בהם; היו אזורים שהם לא קידשו באופן מכוון, על מנת שבאזורים אלו לא יתחייבו במצוות התלויות בארץ בשל סיבות שונות. קדושה שניה זו לא בטלה לדעת הרמב"ם ועוד פוסקים, על אף חורבן הבית השני.
עולי מצרים
השטחים שנכבשו בידי עולי מצרים כוללים בתוכם את רובם המוחלט של שטחי מדינת ישראל כיום ואף מעבר לכך. שטחים אלו, כיוון שלא נתקדשו מחדש בימי בית המקדש השני, יש בהם הלכות מסוימות שהקלו בהן חכמים, כגון איסור ספיחין, שחכמים לא גזרו באזורים אלו.
גם בנוגע לקדושת שביעית בירקות ופירות שגדלו בשטח שנכבש בידי עולי מצרים נחלקו הפוסקים, ולכתחילה יש לנהוג קדושת שביעית בכל היבולים שגדלו גם בתחום עולי מצרים, וכן כל מלאכות הקרקע האסורות בשביעית אסורות גם בתחום שנכבש בידי עולי מצרים.
חשוב לציין שיש הסוברים שבשטח עולי מצרים אין איסור 'לא תחונם', ולדעתם קל יותר לבצע מכירת אדמות על פי היתר המכירה בשטח זה.
עולי בבל
השטח שקידשו עולי בבל בעלייתם לארץ בתחילת ימי הבית השני, קטן יותר באופן משמעותי מן השטח שכבשו עולי מצרים. על פי רוב הדעות, שטח עולי בבל גבולו בחלקה הדרומי של הארץ מתחיל דרומית לים המלח, משם הוא פונה לנחל צין ולנחל הלבן עד לחיבורו לים התיכון. כל השטחים הנמצאים צפונית מן הקו הנ"ל נכללים בגבולות עולי בבל. בשטח עולי בבל חלים כל דיני השביעית, איסור מלאכה, איסור ספיחין וקדושת שביעית בתוצרת החקלאית.
מצוות יובל נוהגת רק כאשר עם ישראל יושב בארץ ישראל, ומסודר על פי הנחלות שהנחיל אותם יהושע בן נון. ברובה המוחלט של תקופת בית המקדש הראשון יכולים היו לקיים מצוות יובל מן התורה, אולם כשחלק מהשבטים גלו על ידי מלך אשור, כבר לא יכולים היו לקיים מצווה זו מן התורה לדעת הרבה פוסקים. ולאחר חורבן בית ראשון לא מנו כלל את שנות היובל. לאחר עליית עזרא ונחמיה כשמיעוט מהעם היה בארץ ולא היה מסודר לפי נחלות, המשיכו לנהוג במקצת מדיני היובל עד חורבן בית המקדש השני, ולאחר החורבן הפסיקו לנהוג כלל בדיני יובל, ואף לא מנו את שנות היובל, אך המשיכו לנהוג בדיני שמיטה מדברי חכמים. ויהי רצון שנזכה לבנין הבית השלישי, ולהחזרת מצוות היובל והשביעית על מכונן.
אוצר בית דין
אוצר בית הדין הוא תקנה שהובאה בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א-ב) ומבוססת על כך שהתוצרת החקלאית הגדלה בשמיטה היא הפקר, וכולם יכולים ליטול ממנה בשווה.
עיקר תקנת אוצר בית דין, הוא שבית הדין ממנים שליחים שיטפלו בפירות האילן שגדלו מאליהם ויספקו אותם לאנשי העיר. בימינו תקנת אוצר בית דין הורחבה, ובית הדין אף מחלק ירקות שנזרעו או נשתלו בערב השמיטה וכן ירקות שגדלו בשישית ונשמרו באופני השימור השונים. עשיית הפעולות השונות הכרוכות בגידול הצמח והפרי תלויות בהנחיות בית הדין, ואף לצרכן מותר להשתמש בפירות על פי הלכות קדושת שביעית, בהתאם להנחיות ההלכתיות.
הרמב"ם אמנם לא הביא בהלכותיו את התקנה של אוצר בית הדין, אך רבנו שמשון משאנץ (הר"ש משאנץ) הביאה בביאורו למשנה (שביעית פ"ט מ"ח).
ברכישת פירות דרך אוצר בית הדין אין איסור סחורה, משום שהתשלום שמתקבל איננו מיועד בעבור הפירות אלא בעבור הוצאות הגידול של הפרי וחלוקתו. עם זאת, ייתכנו מצבים שבהם התשלום על סחורה של אוצר בית דין יהיה גבוה במעט מן המחיר המשולם בכל ימות השנה, משום שלעתים יש הוצאות נוספות בהליך הגידול, ההובלה והחלוקה של הפירות.
היתר המכירה
היתר המכירה הוא היתר שמבוסס על פסקו של שו"ת 'שמן המור' (יו"ד סימן ד). הוא אף נפסק בידי ר' יצחק אלחנן, ר' שמואל מוהליבר ור' יהושע מקוטנא והתבסס ברבות השנים בידי הרבנים הראשיים לדורותיהם, ובראשם מרן הרב קוק.
היתר המכירה מבוסס על כמה עקרונות הלכתיים.
1. לדעת 'ספר התרומה', כשגוי קונה קרקע בארץ ישראל, הרי שקנייתו זו מפקיעה את חיוב המצוות התלויות בארץ מקרקע זו.
2. חיוב השמיטה בימינו הוא מדרבנן.
3. אין קדושת שביעית ביבול שגדל בקרקע של גוי, כפסיקת מרן ה'בית יוסף' (שו"ת אבקת רוכל סימן כג).
4. אחת הטענות המרכזיות של המתנגדים להיתר המכירה היא העובדה שאין למכור לנכרי שדה או בית בארץ ישראל, משום שבכך עוברים על איסור 'לא תחונם', וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק י הלכה ג). במכירת הקרקע לזמן מוגבל אין משום איסור 'לא תחונם', ובעיקר משום שהמכירה נעשית מתוך מטרה לדאוג שהיישוב החקלאי לא יתמוטט ולא יגיע לחרפת רעב.
מלאכות
המלאכות האסורות מן התורה
איסורי מלאכה בשביעית מתחלקים למלאכות האסורות מן התורה – 'מלאכות דאורייתא' ומלאכות האסורות מדברי חכמים – 'מלאכות דרבנן'. לדעת כל הפוסקים, המלאכות האסורות מן התורה הן אותן ארבע מלאכות שהתורה אסרה את עשייתן במפורש באיסורי 'לא תעשה', כלשון הפסוקים (ויקרא כה, ד-ה): "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ": דהיינו, אין לזרוע בקרקע, לזמור את הכרם, לקצור את העולה בשדה או לבצור את הענבים.
מצוות עשה של שביתת הקרקע
נוסף על כך, ציוותה התורה ב'מצוות עשה' להשבית את הקרקע בשביעית, שנאמר: 'ושבתה הארץ שבת לה'' (ויקרא כה, ב). משמעות מצווה זו היא שיש חיוב על האדם שהקרקע השייכת לו תשבות ממלאכות אסורות ולא תיעבד באיסור. לדעת חלק מן הפוסקים, אם אדם עבד בשביעית בקרקע השייכת לו כרגיל בלא שינוי משאר השנים, הוא עובר על מצוות עשה של 'ושבתה הארץ' גם אם לא עשה בה מלאכה אסורה.
חרישה בשמיטה
קיימת מחלוקת האם חרישה בשמיטה נחשבת למלאכה האסורה מן התורה או מדברי חכמים. למעשה, נקטו הפוסקים שחרישה בשמיטה המטייבת את הקרקע או מכינה אותה לזריעה אסורה בוודאות מן התורה, ואילו פעולות שאינן מכינות את הקרקע לזריעה אך פולחות את הקרקע וכן פעולות שמכינות לזריעה בלא פילוח הקרקע – אסורות מדרבנן.
אין לעשות בשמיטה פעולות שגורמות לטיוב הקרקע, כגון: הפיכת הקרקע לצורך אוורורה, חיפוי זרעים וכדומה.
כמו כן, אין לעשות בשמיטה פעולות שמשביחות את הקרקע או מכשירות אותה לזריעה, אף אם הן נעשות בלא פילוח הקרקע, מפני שהן תולדות חרישה ואסורות בשמיטה מדרבנן. לכן אסור לפזר זבל אורגני, זבל כימי או קומפוסט בקרקע, להשקות את האדמה לצורך ריכוכה, לסקל אבנים בכדי לשתול, לזרוע או לטעת עצים באותו שטח. וכן אסור לבצע פעולות חיטוי בקרקע בכדי להכין את הקרקע לעיבודים החקלאיים השונים.
כשפילוח הקרקע הוא לצורך פעולות שאינן קשורות כלל להכנה לזריעה, הוא מותר בשמיטה. לכן מותר לעשות פעולות כגון: הוצאת פקעות מן האדמה לאחר שהפרחים נבלו, הוצאת ירקות מן הקרקע כשהם בשלים וכן פעולות לצורך הנחת צינורות בקרקע, הנחת דשא סינתטי, יישור קרקע לצורך סלילת כביש וכיוצא בזה, משום שבמקרים אלו ניכר הדבר שפילוח הקרקע הוא לצורך פעולות שאינן קשורות כלל להכנה לזריעה, ולכן גם אין מראית עין של עשיית מלאכה אסורה בשמיטה.
זריעה בשמיטה
איסור הזריעה בשמיטה מן התורה הוא הטמנת זרע בקרקע לשם הצמחתו. בכלל איסור זה, אין לטעת צמחים חד-שנתיים או רב-שנתיים, בין אם הם מצויים בגוש אדמה ובין אם הם חשופי שורש וגם אם מטרת הפעולה היא לצורך נוי, יצירת מחיצה, או שוברי רוח. אולם בקרקע שנמכרה בהיתר המכירה, במקרים בהם הותר לשתול צמחים חדשים בקרקע, עדיף לשתול צמחים הנתונים בגוש לעומת זריעתם בקרקע, כיוון שצמח הנתון בגוש כבר קיים, לעומת צמח שנזרע שעדיין אינו קיים.
כמו כן, אסור להרכיב עצים בכדי לחדש עצים קיימים או להבריך ענפי עץ לתוך האדמה. כמו כן, אסור להרבות ייחורים בתוך האדמה, להטמין פקעות בקרקע וכדומה.
זמירה בשמיטה
אסור מן התורה לקצר את ענפי הגפן בשמיטה לשם פריצת ענפי פרי חדשים ממנה. איסור זה נכלל באיסור התורה 'וכרמך לא תזמור'. אמנם נחלקו הפוסקים האם גם בצמחים אחרים האיסור 'לא תזמור' מן התורה שייך, ולמעשה כתבו הפוסקים שכל פעולה של חיתוך הצמח על מנת לגרום לו לצמיחה מחודשת או ליצירת ענפי פרי חדשים, בין בצמחים חד-שנתיים ובין בצמחים רב–שנתיים, נכללת באיסור תורה של 'לא תזמור' על זמירה בשמיטה.
קצירה ובצירה בשמיטה
אין לקצור, לבצור, לקטוף או לאסוף את היבול בקרקע השייכת ליהודים לצורכי שיווק רגיל בשנת השמיטה, כפי שהבעלים עושים בכל שנה. מותר לקחת יבול רק לצורכי בני הבית ובכמות מועטה או בשליחות מטעם אוצר בית דין. אם האיסוף הוא לצורך אוצר בית דין, מותר לאסוף את היבול כרגיל.
מותר לקטוף כמות מועטה לצרכי הבית, כמות מועטה היא הנחוצה למשך כשבוע לבני הבית.
אסור לבצע בשמיטה קטיף שאינו לצורך שימוש בפירות אלא לצורך תיקון העץ או לצורך תוספת בפירות הנותרים, משום שפעולה זו נחשבת ל'בצירה לעבודת האילן', והיא נכללת באיסור התורה (ויקרא כה, ה) 'ואת ענבי נזירך לא תבצור'. לפיכך, יש להקפיד שלא לקטוף פירות בוסר, ויש לקטפם רק מרגע הגיעם לשלב שהם ראויים לאכילה בדוחק או על ידי הבחלה מלאכותית. מסיבה זו מותר לקטוף פירות ערלה בשמיטה רק אם בלי קטיף זה יש חשש שאנשים ייכשלו באכילתם או שייגרם נזק ממשי לעץ.
אוקמי ואברויי
מלבד המלאכות האסורות מן התורה, יש מלאכות נוספות רבות שנעשות בעבור הצמחים, מהן מלאכות שמותר לעשותן ומהן מלאכות שאסור לעשותן. המלאכות שמותר לעשותן מוגדרות 'אוקמי אילנא' והמלאכות שאסור לעשותן מוגדרות 'אברויי אילנא', מלאכות אלו אסורות מדרבנן.
המשמעות המילולית של 'אוקמי אילנא' היא להקים או לקיים את האילן, והמשמעות המילולית של 'אברויי אילנא' היא הבראת האילן.
אוקמי אילנא
האחרונים נחלקו בשאלה עד כמה אפשר להקל בעשיית מלאכות לאור ההיתר של 'אוקמי אילנא'. לדעת מרן הרב קוק, מותר לעשות את המלאכות האסורות מדרבנן רק אם פעולות אלו נועדו לשמור על העץ כדי שלא יתמוטט, אך אסור לעשות כל פעולה שמסייעת לקיום הפירות על העץ, כיוון שהפירות הם הפקר, וחז"ל (ע"ז נ ע"ב ובמקומות נוספים) לא התירו בשביעית מלאכות שעניינן טובת הפירות.
לעומתו, סוברים הרב יחיאל מיכל טיקוצ'נסקי, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, בעל ה'חזון איש', ואחרונים נוספים שמותר לעשות אפילו פעולות ל'אוקמי-פירא', כלומר, לטפל בעץ כדי שיגדלו פירות בכמות ובגודל סבירים שאפשר יהיה לקטוף אותם, אך אין לעשות פעולות על מנת לקבל יבול גבוה מן הרגיל.
קיימת דעה מכרעת של הרב שאול ישראלי, שמותר לעשות פעולות 'לאוקמי פירא' רק בעבור הפירות שכבר קיימים על העץ, אך אין לעשות פעולות על מנת לייצר פירות נוספים על העץ.
ספיחין- הגדרת האיסור
מן התורה, הצמחים החד-שנתיים שגדלו בארץ מעצמם ובלא זריעה מכוונת של האדם – מותרים באכילה, משום שנאמר (ויקרא כה ו) : 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה', כלומר שכל מה שגדל בארץ מותר באכילה. אולם חז"ל גזרו שכל הירקות הגדלים מעצמם, נאסרים באכילה, מפני אנשים שהיו הולכים וזורעים בסתר וטוענים לאחר מכן שצמחים אלו גדלו מעצמם. (רמב"ם שמיטה ויובל פ"ד ה"א-ב).
מכיוון שירקות אלו גדלו בשמיטה, יש לנהוג בהם קדושת שביעית כדין גידולי שביעית, ואין להשחיתם או לעשות בהם דברים שאסור לעשות לפירות שביעית, ואין לעקרם בשלב שיש עליהם פירות, וכאמור אין לאכלם.
הכלל הקובע באילו מינים יש לחשוש לאיסור ספיחין הוא מינים שהאדם רגיל לזרוע. לכן יש לנהוג איסור ספיחין בכל הצמחים שמיועדים למאכל אדם, ולכתחילה יש לנהוג איסור זה גם בצמחים שמיועדים למאכל בהמה כגון חציר ותחמיץ.
שמור ונעבד
בשמיטה יש לדאוג שלא תיעשנה בארץ מלאכות אסורות, ולכן אין לסייע בידי עוברי עבירה ולרכוש מהם תוצרת שגדלה באיסור בשמיטה. אך במקרה שכבר נרכשו, יש הבדל בין פירות לירקות – פירות מותרים באכילה, אך ירקות אסורים באכילה.
רכישת פירות וירקות מותרת רק ממי שמגדל אותם בדרכים מותרות: על פי היתר המכירה או על פי ההיתרים הנהוגים באוצר בית דין.
יש לתת את הדעת לכך שיש היתרים שונים לגידול תוצרת חקלאית בשמיטה, ואין לזלזל חלילה במי שפוסק בדרך שונה מן הדרך שהאדם רואה לעצמו כנכונה, ובוודאי שמי שמגדל על פי הדרך שהורו לו, אין בכך משום איסור שמור ונעבד.
קדושת פירות שביעית
קדושת שביעית
דיני קדושת שביעית נוגעים לשימוש בתוצרת חקלאית שגדלה בהיתר בשמיטה, לעומת איסור המלאכה בשמיטה שהוא נרחב יותר וכולל את כל מיני הצמחים שקיימים, הן מיני מאכל והן מיני סרק.
ככלל, המינים שיש בהם קדושת שביעית הם מינים שיש לאדם שימוש בהם, בין לאכילה, בין לבהמה או שימושים נוספים. . חז"ל (סוכה מ, ע"א) הגדירו את קדושת השביעית במינים השונים לפי השימוש בהם, ולכן יתכן כי מינים שבעבר השתמשו בהם היתה בהם קדושה, אך מכיוון שהיום לא נוהגים להשתמש בהם אין לנהוג בהם קדושה, וכן להפך, מינים שבעבר לא השתמשו בהם וכיום משתמשים בהם יש לנהוג בהם קדושה. דיני קדושת שביעית כוללים גם את איסור 'ספיחין'. ירקות שנאסרו באיסור 'ספיחין' קדושים בקדושת שביעית.
קדושת פירות שביעית
א. פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית הם הפקר לכל אדם מישראל, בין עשיר ובין עני, שנאמר (שמות כג, יא) 'והשביעית תשמטנה ונטשתה'. ומה שנאמר 'ואכלו אביוני עמך' בהמשך הפסוק, הכוונה שכיוון שכל המטעים מופקרים, גם העשירים נחשבים אביונים.
ב. פירות השביעית הם הפקר מכיוון שהתורה הגדירה אותם כך, ואין צורך לבצע הפקרה מפורשת של הפירות, אך מן הראוי לתלות בפתח הגינה שלט 'הפקר'. חשוב לציין שלהלכה למעשה אין חובה שהגינה תהיה פתוחה, אלא אפשר להשאיר את הגינה מתוחמת ולציין בשלט שאפשר לקטוף בתיאום מראש, בכדי שלא ייפגע ציוד אחר שנמצא בגינה
ג. יש לאכול פירות אלו דווקא בארץ ישראל ואין לייצאם לחוץ לארץ.
אמנם, יש לאפשר לכל אחד לאכול מהם, אך שייכות פירות אלו הם רק לישראל ואין לתת אותם למי שאינו מישראל.
שימוש בפירות קדושים בקדושת שביעית
א. פירות שביעית מיועדים מלכתחילה לאכילה בעבור כל המעוניין בכך.
לכן, אין לסחור בפירות שביעית, כפי שלמדו חז"ל מן הפסוק (ויקרא כה, ו) 'לכם יהיה לאכלה': (פסיקתא זוטרתא ויקרא פרשת בהר דף ע עמוד ב): 'לאכלה - ולא לסחורה'.
ב. עוד דרשה שנלמדה מפסוק זה היא 'לאכלה - ולא להפסד' (פסחים נב ע"ב). לכן אסור להשחית פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית.
ג. כמו כן, אסור לאכול פירות שביעית או לעבדם על ידי בישול, סחיטה וכדומה, בצורה שאינה מקובלת, על פי הדרשה 'לאכלה - ולא לשנות פרי מברייתו'. (רמב"ם שמיטה ויובל פ"ה ה"ג).
ד. לכן, מותר להשתמש בפירות שביעית רק בשימוש הדומה לאכילה, כגון: הדלקת הנר, אך אסור להשתמש בהם לכל שימוש שאינו דומה לאכילה, כגון: רפואה או כביסה.
איסור הפסד פירות שביעית
נאמר בתורה (ויקרא כה ו): 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'. חז"ל למדו מכך (פסחים נב ע"ב- נג ע"א) שפירות שביעית נִיתנו לאכילה, ואסור לקלקל ולהשחית אותם. לפיכך, אסור להפסיד פירות שביעית בידיים , וכן אסור לגרום לפירות שביעית להיות מאוסים בעיני בני אדם, גם אם לא נשתנתה צורתם. כמו כן, אסור לעשות בפירות שביעית שימוש החשוב פחות מייעודם המקורי; לעשות שימוש נאות פחות מן המקובל; להאכיל לבהמה או אפילו להכין תרופה ולאכול אותם באכילה גסה.
איסור סחורה בפירות שביעית
מותר לאכול את פירות השביעית, אך אין לסחור בפירות שביעית כדרך שסוחרים בפירות וירקות במשך השנה. יש הסוברים שאיסור סחורה בפירות שביעית הוא מן התורה, שהרי נאמר בתורה (ויקרא כה ו): 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה', וחז"ל דרשו (פסיקתא זוטרתא ויקרא פרשת בהר דף ע עמוד ב): לאכלה – ולא לסחורה. ולפי הסוברים שדין זה הוא מדרבנן, טעם האיסור הוא שפירות השביעית הם הפקר ושייכים לכל אחד מישראל על מנת שיאכל אותם ולא על מנת שיסחר בהם.
מדידת פירות שביעית
מלכתחילה אין לשקול פירות שביעית במדויק אלא באומדן בלבד, גם כאשר מוכרים אותם באופנים שאין בהם איסור סחורה. איסור זה חל גם על פירות שבשאר השנים לא רגילים לשקול אותם, אלא הם נמכרים ביחידות. אמנם חכמים תיקנו שבשביעית אסור למדוד גם פירות שגדלו אצל גויים או פירות מיובאים שנראים כמו פירות הגדלים בארץ ואי אפשר להבחין בינם לבין פירות הגדלים בארץ. איסור זה הוא משום מראית העין, שיחשדו בו שהוא מוכר פירות שביעית באופן רגיל, אך כיום אין חשש לחשד זה כיוון שיש בשווקים פירות שגדלו על פי היתר מכירה, ומותר למכרם כרגיל.
ייצוא פירות הקדושים בקדושת שביעית לחו"ל
במשנה (שביעית פ"ו מ"ה) נאמר שאין מוציאים פירות שביעית מן הארץ לחו"ל. כמה טעמים נאמרו להלכה זו, אחד הטעמים הוא משום שנאמר בפסוק (ויקרא כה, ו): 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה', וחז"ל דרשו (פסיקתא זוטרתא ויקרא פרשת בהר דף ע עמוד ב): לכם ולא לאחרים. לכן אין לייצא את הפרי, משום שברוב המקרים כשמייצאים פירות, הגויים הם אלו שנהנים מהם.
טעם נוסף הוא שביעור הפרי צריך להתבצע דווקא בארץ ישראל. דין זה נלמד מן המילה 'בארצך'.
הפקר
נאמר בתורה (שמות כג, יא): 'והשביעית תשמטנה ונטשתה', ובמקום אחר (ויקרא כה, ו): 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עימך'. הדין הנלמד מפסוק זה הוא שהפירות והירקות השייכים לשנה השביעית קדושים בקדושת שביעית, ויש להפקיר אותם. ההפקר הוא לכל אדם מישראל, ויש להרשות לכל אדם מישראל להיכנס לגינה ולקטוף פירות לצורכי משפחתו. לעניין זה, אין הבדל בין בעל העץ לאדם אחר, ומותר לכל אחד לקטוף מן הפירות רק כמות קטנה לצריכה ביתית. קטיף זה צריך להיעשות בשונה מאופן הקטיף הרגיל.
פירות שביעית הם הפקר מכיוון שהתורה הגדירה אותם כך, ואין חובה להפקיר בפועל על ידי דיבור. אין לנהוג בפירות כפי שהבעלים נוהג בפירותיו.
דמי שביעית
אף במקרים שמותר לקנות או למכור פירות שביעית, הכסף הניתן תמורתם נתפס בקדושת שביעית, על אף שהפירות הראשונים נשארים בקדושתם. לכן גם אם הקונה מכר פירות אלו פעם נוספת, הכסף שהוא קיבל תמורת הפירות קדוש בקדושת שביעית. אמנם, במקרה שהחליפו פירות שביעית בפירות אחרים שאינם קדושים בקדושת שביעית, יש המקלים ופוסקים שהפירות ירדו מקדושתם. כסף הקדוש בקדושת שביעית, יש מגבלה בשימוש בו, כפי שיבואר להלן.
ביעור פירות שביעית
נאמר בתורה (ויקרא כה, ז): 'ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול', וכן נאמר (שמות כג, יא) 'ויתרם תאכל חית השדה'. והרי חיית השדה אוכלת כרצונה ואינה תלויה באדם, אלא מכאן למדו חז"ל (פסחים נב ע"ב): שהבהמה שבבית האדם יכולה לאכול רק בזמן שהפרי מצוי גם לחיה שבשדה, וכשלחיה שבשדה הפרי אינו מצוי, יש לכלותו גם מן הבית.
מחלוקת נוספת שנחלקו בה הראשונים היא מה חיובו של הביעור. לדעת רש"י (יומא פג ע"א), חיובו של הביעור הוא מן התורה, אך לדעת הרמב"ן (ויקרא כה, ז) הוא מדרבנן, משום שעיקרו הוא שהאדם לא יבוא לידי תקלה. למעשה, מכיוון שחיובה של השמיטה כיום הוא מדרבנן לדעת כל הפוסקים, גם חיובו של הביעור הוא מדרבנן.
הראשונים נחלקו גם כן בשאלה מה מהותו של הביעור. לדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל ז, ג), הביעור הוא איבוד הפרי מן העולם על ידי שרפתו. לדעת רש"י (פסחים נב ע"ב), הביעור הוא שהאדם מניח את הפרי במקום שאדם ובהמה יכולים לאכול אותו בשווה, ולדעת הרמב"ן (ויקרא כה, ז), הביעור הוא הוצאת הפרי מרשות הבעלים.
למעשה, כתב הרב קוק (משפט כהן סימן פג) כי מכיוון שהשרפה גורמת בהכרח לאיבודם של הפירות, יש לנהוג לפי הסוברים שהביעור הוא הוצאת הפרי מרשות האדם בלבד, ואין לשרוף אותו.
כאשר מגיע זמנה של מצוות הביעור בכל מין, צריך כל אדם להוציא מביתו את כל פירות השביעית או ירקות השביעית שנותרו ברשותו מאותו מין ולהפקיר אותם לעניים ולכל אדם. חיוב זה חל על כל מי שיש בבעלותו האישית פירות שביעית, בין גברים ובין נשים, בין אם מדובר בפירות שגדלו ברשותו של האדם או בפירות שהוא קיבל מאוצר בית הדין.
דינים נוספים
ביעור ווידוי מעשרות
יש שני מועדים במהלך שבע שנות השמיטה שמצווה לבער בהם את המעשרות מרשותנו – בשנה הרביעית ובשנה השביעית. שנים אלו הן השנים שבאות לאחר שנות מעשר עני. מצוות הביעור אינה חלה מיד בתחילת השנה הרביעית והשביעית, אלא רק לאחר שהאדם סיים להפריש את המעשרות מן התבואה והפירות של השנה הקודמת, כשהוא נהנה עדיין מן התבואה הישנה, של השנה השישית. יש לסיים את הביעור עד שיגיע הזמן שמתחילים ליהנות מן התבואה החדשה.
מצווה זו מחולקת לשניים: א. ביעור מעשרות ב. וידוי מעשרות.
זמנה של מצוות ביעור המעשרות הוא בערב חג שביעי של פסח. זמנה של מצוות וידוי המעשרות, הוא ביומו של חג שביעי של פסח, בשעת המנחה. אם ערב שביעי של פסח חל בשבת, מקדימים ומבערים את המעשרות כבר בערב שבת. חשוב לציין, שיש המחמירים לבער את המעשרות כבר בערב יום טוב ראשון של פסח. נשים חייבות במצוות ביעור המעשרות, אך לא במצוות וידוי.
שמיטת כספים
נאמר בתורה (דברים פרק טו פסוק ב): 'מקץ שבע-שנים, תעשה שמיטה, וזה, דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו, אשר ישה בריעהו לא ייגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'. את-הנוכרי תיגוש ואשר יהיה לך את-אחיך, תשמט ידך'. בפסוקים אלו מצווה אותנו התורה לשמוט את כל החובות בשנת השמיטה.
מצווה זו נוהגת כיום מדרבנן, משום שגם היא תלויה ביובל, ככל שאר מצווֹת השמיטה, אך בשונה ממצווֹת השמיטה, הנוהגות רק בארץ ישראל, מצוות שמיטת כספים נוהגת גם בחוץ לארץ. הטעם לדבר הובא בגמרא (קידושין לח ע"ב) והוא משום שנאמר בפסוק: "כי קרא שמיטה לה' ", ולמדו מכך חז"ל (גיטין לו ע"ב) שמדובר בקריאה כללית, השייכת לכל מקום שישראל נמצאים בו, ולא רק בארץ ישראל.
פרוזבול
נאמר בתורה (דברים פרק טו פסוק ג): 'ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך'. חז"ל למדו מכאן שרק חוב שנמצא אצל אדם אחר הוא זה שנשמט, אך חוב שנוצר כתוצאה מפסיקת בית דין, שהחליטו לקנוס אדם או לחייבו בתשלומים וכן חוב שנמסר לבית דין – אינו נשמט.
מכוח דין זה תיקן הלל הנשיא את תקנת ה'פרוזבול'. משמעותו של הפרוזבול היא הודעה של המלווה שהוא מוסר את חובותיו לבית הדין וגובה את חובותיו לאחר השמיטה מכוחו של בית הדין. תקנה זו נועדה למנוע מצב שאנשים יימנעו מלהלוות בכדי שלא יפסידו את כספם כתוצאה משמיטת הכספים שתגיע ובכך יעברו על האיסור: (דברים טו, ט) 'הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל'. אולם כשאדם יודע שהוא יוכל לגבות את חובותיו, כבר לא תהיה לו כל מניעה להמשיך ולהלוות. יש להדגיש כי תקנתו זו של הלל מבוססת על כך שחיוב השמיטה כיום הוא מדרבנן, ואין בתקנה זו משום ביטול מצווה מן התורה.
נדיבי ארץ
יחד עם תקנתו של הלל, שיש לחתום על הפרוזבול, יש המהדרין להלוות כסף אחר כתיבת הפרוזבול ולקבוע את זמן פירעונו לפני כ"ט באלול שבשנה השביעית, כדי שיישמט, ובכך לקיים את מצוות שמיטת כספים. דרך אחרת היא לציין במפורש חוב אחד שהפרוזבול לא יחול עליו.
במיזם נדיבי ארץ מלווים הלוואה לקרן על מנת שהלוואה זו תישמט בסוף השמיטה, כאשר כנגד כל סכום שאדם משמט יש כמה בנקים שמוסיפים סכום דומה וכך מסייעים למשפחות שרובצים עליהן חובות כבדים לצאת ממעגל החובות. אפשר לחתום על הטפסים של קרן 'נדיבי ארץ' באתר 'אוצר הארץ' ובאתר 'מכון התורה והארץ'.
הקהל
נאמר בתורה (דברים לא, י- יג) שיש לקיים בחג הסוכות הראשון אחרי השמיטה את מצוות ה'הקהל'. בזמן זה כל ישראל נמצאים בירושלים ומקיימים את מצוות העלייה לרגל, ואפשר לקיים את המצווה ברוב עם. מצווה זו נעשית בבית המקדש: המלך קורא חלקים מספר דברים ומברך את ברכות התורה וברכות מיוחדות למקדש, ישראל והכוהנים.
אחת ממטרות המצווה היא לחזק ולרומם את מיוחדותו של עם ישראל משאר העמים ולהטביע בתוכם את מהותה של התורה והשפעותיה על כלל האומה, כלשונו של ספר החינוך: 'כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת'.
בזמננו, כל עוד בית המקדש עדיין לא נבנה, וישראל אינם יכולים לעלות ולהיראות בו, מצוות ה'הקהל' אינה נוהגת כלל, ואין חיוב לקיימה גם מדרבנן, אולם נהגו לעשות זכר למצווה ולקיים את מעמד ה'הקהל' ביום הראשון של חול המועד סוכות במוצאי שנת השמיטה, כפי שהנהיגו האדר"ת ואחרונים נוספים אחריו.
יובל
לאחר שבעה מחזורים של שבע שנות שמיטה יש לקיים את מצוות היובל. שנת היובל היא מיד לאחר השמיטה השביעית, ויש לקיים בה את כל דיני השמיטה. נוסף על כך, העבדים משתחררים והשדות חוזרים לבעליהם המקוריים.
כיום מכיוון שעדיין לא כל ישראל על אדמתם, השבטים אינם בנחלתם ואף אחד אינו מכיר את נחלתו ומקומו – דיני היובל אינם מתקיימים, ויהי רצון שישובו כל נידחי ישראל למקומם ויכירו את נחלתם ונוכל לקיים את כל הלכות השמיטה והיובל כהלכתם. ונזכה לשמוע בתקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים שהיא זכר ליובל, גם את שופרו של משיח.
