חרישה היא פעולה חקלאית מובהקת, ובכל זאת היא לא כתובה בתורה בפרשיית השמיטה.
בדברי התורה נאסרו ארבע מלאכות חקלאיות - זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. התנאים והפוסקים נחלקו האם חרישה נאסרה מהתורה, או שמא נאסרה מדברי חכמים. לשאלה זו ישנה השלכה על שיקולי הפסיקה במקרים מיוחדים.
בנוסף, הפוסקים נחלקו מהי הגדרת החרישה - האם כל פליחת קרקע כלולה באיסור החרישה, או רק חרישה שמטרתה להכשרת הקרקע לזריעה עתידית?
בדברי התורה נאסרו ארבע מלאכות חקלאיות - זריעה, זמירה, קצירה ובצירה.[1] נחלקו התנאים והפוסקים האם חרישה נאסרה מהתורה או שמא נאסרה מדברי חכמים.
הסוברים שחרישה נאסרה מהתורה מתבססים על פסוק שנאמר ביחס לשבת: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת',[2] ומכיוון שאיסור מלאכה בשבת נכתב בתורה במקומות שונים הרי שניתן ללמוד פסוק זה לאיסור חרישה בשמיטה.[3]
ויש הסוברים, שלא נאסרה חרישה מהתורה אלא מדברי חכמים, משום שפסוק זה מתייחס לשבת ולא לשביעית.[4]
יש סוברים, שחרישה נאסרה מהתורה באיסור עשה 'ושבתה הארץ' ולכן אין בעבירה זו מלקות כבאיסור לאו,[5] אלא יש מלקות מדרבנן בעבירה על איסור עשה.[6]
בהלכותיו של הרמב"ם מצאנו מבוכה[7] - מצד אחד הביא את הפסוק הנ"ל לאיסורי השביעית: 'מצוות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות',[8] מאידך המשיך וכתב: 'החורש לצורך הקרקע... מכין אותו מכת מרדות מדבריהן'.[9]
לאור מבוכה זו יש פוסקים שהבחינו בדבריו בין חרישה שמטרתה לצרכי הזריעה, כגון חרישה המחפה זרעים, לבין חרישה סתמית שאינה למטרת זריעה, כגון חרישה לתיקון הקרקע, וזו כוונת הרמב"ם 'החורש לצורך הקרקע' ולא לצורך זריעה.[10]
לעומת זאת, יש מי שאומר שכל פליחת קרקע אסורה בשמיטה ללא כל קשר למטרתה.[11]
עידור נאסר מדרבנן בלבד,[12] דבר המעלה את הקושי מה ההבדל בין עידור האסור מדרבנן לבין חרישה האסורה מהתורה (לשיטות הנ"ל).
הפוסקים הציעו הבחנות שונות בין שתי הפעולות הללו:[13]
יש שהבחינו בין עידור המתבצע בכלי או ביד לבין חרישה המתבצעת באמצעות בהמות או מכונה.[14] יש אומרים, שחרישה היא בכל השטח ועידור הוא רק בעיקרי האילנות.[15] יש אומרים, שעידור הוא רק הנעשה בכלי יד תחת האילנות.[16] ויש אומרים, שהעידור הוא פעולה הבאה לאחר החרישה לשם כיסוי הזרעים או פירור נוסף של הרגבים.[17] ויש אומרים, שאין הבדל בהגדרה בין עידור לחרישה, שניהם אסורים מדרבנן.[18]
יש אומרים, שחפירה סתמית ללא כוונת הכשרת הקרקע לזריעה מותרת בשמיטה.[19]
ויש אומרים, שגם פעולת חפירה סתמית ללא הכשרת הקרקע לזריעה אסורה בשמיטה משום תולדת חרישה.[20]
בדברי הבבלי מועד קטן (ג ע"א) נאמר: "ונטשתה - מלסקל". לכן, סיקול שמטרתו הכשרת הקרקע לזריעה, אסור מדרבנן. אולם, אם הסיקול נעשה במקום שאינו ראוי לזריעה, מותר.[21]
בראשית ההתיישבות התמודדו המתיישבים בין-היתר עם שכיניהם הערבים שהיו מעוניינים לתפוס קרקעות בלתי מעובדות. הדבר הצריך שמירה ועיבוד האדמות באופן תדיר למניעת תפיסתן.
בשנת השמיטה תר"ע נשאל הרב קוק 'מאת הועד הנכבד בעקרון', האם מותר להם לחרוש כדי למנוע השתלטות על האדמות. לדבריו, 'בחרישה כזו, שתהייה רק לכוונת השמירה על הבעלות של הקרקע, ולא לצורך הקרקע עצמה, ושתיעשה ע"י שינוי וע"י נכרי, יש להתיר במקום דחק כזה'.[23]
לקראת שנת השמיטה תרצ"ח נשאל החזון-איש ממתיישבי 'מחנה ישראל' האם מותר להם לחרוש בשמיטה. לדבריהם, הימנעותם מחרישה תביא לידי השתלטות ערבים על היישוב ונטישתו ובכך ייגרם להם הפסד רב?[24] למרות שסבור החזו"א ששמיטה בזמן הזה מדברי חכמים,[25] ולמרות שהגדרתו את 'חיי נפש' היא ש'קרוב הדבר לפיקוח נפשות ע"י עניות וגביית ארנוניות',[26] מ"מ הוא לא התיר מיד אלא כתב: 'אי אפשר להכריע בלא קיבוץ חכמים יחד'.[27] למעשה לא התקבצו חכמים יחד והחזון-איש נטל על עצמו את היתר החרישה ובתנאי שהחרישה נעשית בשינוי מהדרך הרגילה, שאינה מכשירה את הקרקע לזריעה, זמן החרישה לא בזמן הרגיל לחרישה, ע"י גוי או בגרמא, החרישה תהייה שטחית וכל זאת ובתנאי שההימנעות ממנה תביא לסכנת חיים.[28]
בשבת פרשת נח בשנת השמיטה תשכ"ו אירעה 'מלחמת הטרקטורים' באזור שטחי ההפקר בעמק איילון. הירדנים ניסו להשתלט על השטחים הללו, בהתייעצות עם הדרג הצבאי, הרב הראשי לצה"ל הרב שלמה גורן, הרב שלמה זלמן אוירבך - הורה הרב מאיר שלזינגר, רב קיבוץ שעלבים שיש להתיר חרישה בטרקטורים בשבת לשם תפיסת הקרקעות כדי להבטיח את השליטה בקרקע.[29]
[1] ויקרא (כה, ד-ה).
[2] שמות (לד, כא).
[3] דעת ת"ק, שביעית (פ"א מ"ד); כדעת רבי עקיבא: ראש השנה (ט ע"א); מועד קטן (ג ע"ב). ר"ש (שביעית פ"ב מ"ב ד"ה מעדרין); רש"י (מועד קטן ב ע"ב ד"ה חרישה; ראש השנה ב ע"א ד"ה לשמיטין); תוספות (סנהדרין כו ע"א ד"ה משרבו; עבודה זרה נ ע"ב ד"ה ומשקין); ר"י קורקוס (הל' שמיטה פ"א ה"א), בדעת הרמב"ם; רמב"ן (שמות כג, יא); שו"ת משפטי עוזיאל (ח"ד עניינים כלליים סי' טז). בביאור הפסוק והוצאתו מהקשרו, ראה: חקר ועיון, ח"א שביעית עמ' רעז-רפה. יש אומרים, שחרישה נאסרה מהתורה גם לדעת רבי ישמעאל, ראה: ריבמ"ץ (שביעית פ"א מ"ד); ריטב"א (מועד קטן ב ע"ב).
[4] כדעת רבי ישמעאל: שביעית (פ"א מ"ד); ראש השנה (ט ע"א); מועד קטן (ג ע"ב); תוספות (מו"ק יג ע"ב ד"ה נטייבה, השני); שער המלך (הל' שמיטה פ"א ה"א ד"ה ואולם) בשם הרמב"ן; מראה הפנים (מכות פ"ג ה"ח). כ"כ בדעת הרמב"ם: תיו"ט (שביעית פ"ב מ"ב); פאת השלחן (הל' שביעית סי' כ ס"ק א).
[5] שער המלך (הל' שמיטה פ"א ה"א); שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי' לא); מנחת חינוך (מצווה שכו).
[6] חזו"א (שביעית סי' ח ס"ק ג; סי' יז ס"ק א; סי' יח ס"ק ג); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"א ה"א ס"ק ו; שם ה"ב ציון ההלכה ס"ק טז; פ"א ה"ד ס"ק כג).
[7] ראה: רבי עקיבא איגר (שביעית פ"ב מ"ב אות יב) שתמה על סתירת הרמב"ם ונשאר בצ"ע.
[8] רמב"ם (הל' שמיטה פ"א ה"א).
[9] רמב"ם (שמיטה פ"א ה"ד).
[10] שו"ת רדב"ז (ח"ה סי' קצו); ר"י קורקוס (הל' שמיטה פ"א ה"ד; שם פ"ג ה"ט); חזו"א (דפי הלכה לחקלאים, עמוד 30 סעיף יב); הרב צבי פסח פראנק (הדרת הארץ עמ' צ-צא).
[11] ראה: קטיף שביעית (עמוד 39 הערה 3), בשם הרב שאול ישראלי.
[12] תורת כהנים (פרשת בהר פרשה א ה"ו); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ג ה"ט); תוספות יו"ט (שביעית פ"ב מ"ב ד"ה מעדרין).
[13] ראה: שבת הארץ (פ"א ה"ז אות ב).
[14] תלמיד הר"י מפאריש (מו"ק ג ע"א, בפירוש הראשון); פאת השלחן (הל' שמיטה סי' כ בית ישראל ס"ק ב); ספר השמיטה (פ"ה סעי' א, עמ' כו); הלכות שביעית (סי' א כסא דוד ס"ק י).
יש שניכר בדבריהם הגדרה זו שעידור הוא בכלי לעומת חרישה בבקר, ראה גם: ר"ש (שביעית פ"ב מ"ב ד"ה מעדרין); שבת הארץ (פ""ג ה"ט אות א).
[15] רש"י (מועד קטן ג ע"א ד"ה עידור); תוספות הרא"ש (שם ד"ה ולא יעדר); מקדש דוד (שביעית סי' נו ד"ה והנה הר"ש), בדעת הרמב"ם; ספר השמיטה (עמ' קג סעי' ב); חוות בנימין (סי' ט אות ט).
[16] שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' י); הלכות שביעית (סי' א כסא דוד ס"ק עח).
[17] תלמיד הר"י מפאריש (מו"ק ג ע"א, בפירוש השני).
[18] ר"י קורקוס (הל' שמיטה פ"ג ה"ט סוף ד"ה אף).
[19] תורת כהנים (פרשת בהר פרשה א ה"ד); פאת השלחן (הל' שמיטה סי' כא בית ישראל ס"ק כג), בדעת הרמב"ם (הל' שמיטה פ"ד הי"ד).
[20] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ב הי"ד; שם הי"א; פיהמ"ש שביעית פ"ג מ"ח).
[21] שבת הארץ (פ"ב ה"י אות ב עמוד 308).
[22] ראה גם: שו"ת באהלה של תורה (ח"ג סי' יז) - https://www.toraland.org.il/24211
[23] שו"ת משפט כהן (סי' עד). השווה כן לדבריו, אגרות הראי"ה (ח"א אגרות רס-רסד).
[24] בעניין זה, ראה: http://www.machonso.org/uploads/images/%D7%A4%D7%95%D7%A1.pdf
[25] חזו"א (שביעית סי' ג ס"ק ח).
[26] חזו"א (שביעית סי' יח ס"ק ד ד"ה מ"ק).
[27] אגרת של החזו"א (הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, 31/An3/D).
[28] על אופן צורת החרישה שהתיר, ראה: תשובות וכתבים ממרן החזון איש, זרעים סי' לג.
[29] להרחבה, ראה: המעין (גיליון ו תשרי תשכ"ו עמ' 12-14; גיליון 218 תמוז תשע"ו עמ' 62-64); ויקיפדיה (ערך שעלבים, ובהערה 6); וכן בקישורים הבאים https://www.inn.co.il/news/307805