'קדושת שביעית' הוא מושג הקשור ליבול שגדל בשנת השמיטה, שהוא קדוש בקדושת שביעית. קדושה זו של היבול מתבטאת בדינים והגבלות שונים שמחויבים לנהוג בהם, כגון איסור סחורה בפירות שביעית, איסור להפסיד את הפירות, ואיסורים נוספים.
בפרשיות התורה המצוות על שנת השמיטה לא נזכרת המילה 'קודש', אך חכמים למדו מהאמור בשנת היובל 'כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ',[1] על פירות שביעית 'מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה',[2] והיינו שפירות השביעית קודש והכסף תמורת מכירתם קדוש כקדושת הפירות.
כאמור, הגבלות שונות יש ליבול הקדוש בקדושת שביעית, שהמוכר בניהן הוא איסור הפסד.[3]
מהי 'קדושת שביעית'?
יש שביארו שמדובר על קדושה מהותית שיש בגידולי השביעית.[4] לדבריהם, האיסור להפסיד פירות שביעית הוא איסור משום הפסד קדשים או ביזיונם.[5]
ויש שביארו שיבולי השביעית הם חולין, אלא שחלים עליהם איסורים ודיני התנהגויות שונים,[6] כאיסור הפסד, איסור הוצאתם לחו"ל ועוד?[7]
ישנן השלכות שונות משתי הבנות אלו בביאור מהות קדושת שביעית:
1. נטילת ידיים קודם אכילת פירות שביעית
יש הסוברים שיש ליטול ידיים לפני אכילת פירות הקדושים בקדושת שביעית.[8] הוראה זו נובעת מההבנה שקדושת שביעית היא תוצר מקדושתם העצמית של הפירות.
ויש הסוברים שאין לנהוג כן, משום שהפירות אינם קדושים בקדושה מהותית, אלא הם פירות חולין עם דיני התנהגות שונים.[9]
ויש מי שהסתפק בהוראה זו.[10]
השלכה נוספת משאלת הגדרת מהות קדושת שביעית נוגעת בעניין עשיית מלאכות להצלת פירות שביעית. חכמים הגדירו שיש פעולות חקלאיות המותרות בשביעית משום שעניינן הוא הצלת העץ, 'אוקמי אילנא',[11] ויש פעולות כאלו שאסורות משום שעניינן הוא השבחת העץ, 'אברויי אילנא'.[12]
הפוסקים נחלקו מה דין עשיית פעולות שכל עניינן הוא הצלת הפרי, 'אוקמי פירא'[13] - האם ההיתר האמור מתייחס רק להצלת העץ ולא להצלת היבול,[14] או שמא יש להרחיב את ההיתר גם להצלתו של היבול?[15]
יתכן ושורשה של מחלוקת זו נעוץ בהבנת מהותה של קדושת פירות שביעית - אם הכוונה שישנה קדושה עצמית בפירות, הרי שמכוח קדושתם הם הופקעו מאיתנו ואינם שייכים לנו, כדברי הראי"ה קוק: 'שמה שהוא לצורך הפירות הפקיעה תורה, שהפקירה את פירות שביעית לכל וסילקה יד הבעלים מהם ואפילו כשהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם',[16] משום 'שאין אנו אחראים לקיומם כלל'.[17] אך אם ההבנה היא שמהות קדושת פירות שביעית היא שהפירות הם חולין ויש לאדם דינים התנהגותיים בהם, כאיסור סחורה והפסד, אזי ניתן לעשות פעולות להצלת הפירות משום שייכותם לכלל ישראל, כדברי מהרי"ל דיסקין: 'חשיבי הני פירי דשייכי לכלל ישראל'.[18]
[1] ויקרא (כה, יב).
[2] ספרא (בהר, פרשה ב פ"ג אות ג); סוכה (מ ע"ב); קידושין (נח ע"א); עבודה זרה (נד ע"ב).
[3] ראו ערך 'הפסד פירות שביעית'
[4] שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מג); ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' כג סעי' ג); שו"ת דגל ראובן (ח"ב סי' לא-לב).
[5] משנה ראשונה (שביעית פ"ד מ"י ד"ה מאימתי); מקדש דוד (שביעית סי' מב); ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' כד סעי' טו).
[6] כלכלת שביעית (עמ' ריא).
[7] ראה: שו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קנב אות א).
[8] שבת הארץ (קונטרס אחרון סי' כה); חכמת אדם (שערי צדק שער מצוות הארץ פי"ז סעי' יז); תורת הארץ (ח"א פ"ח אות סא); תורת השביעית (עמ' שמט); הלכות שביעית (סי' ה כסא דוד ס"ק ס).
[9] אור שמח (הל' שאר אבות הטומאה פ"ח ה"ח ד"ה ולפ"ז). ראה: שו"ת משנת יוסף (חי"ב סי' ע).
[10] שלחן שלמה (הלכות שביעית עמ' קפג).
[11] ראו ערך 'אוקמי ואברויי'.
[12] מועד קטן (ג ע"א); עבודה זרה (נ ע"ב).
[13] ראו ערך 'אוקמי פירא'.
[14] הראי"ה קוק (שבת הארץ, פ"א ה"ה; שם קונטרס אחרון סי' יב; שו"ת משפט כהן, סי' עט; ספר השמיטה, עמ' כד הערה 5).
[15] שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות רנט); חזו"א (שביעית סי' כא ס"ק יד).
[16] שבת הארץ (פ"א ה"ה).
[17] שו"ת משפט כהן (סי' עט).
[18] שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות רנט).