התשובה
ראשית, היתרו של 'שבט הלוי' נאמר רק במקום שלאדם לא נוח בתוצאת האיסור הנגרמת ממעשיו.[1] במקרה של המקרר, יש מקום להגדיר את הדלקת האור וכיבויו כמצב של 'ניחא ליה', משום שהמכשיר 'ערוך ומתוקן' לפעול כך ו'כולם רוצים ונהנים מזה'.[2] מהבחינה הטכנית חשוב לדעת שגם כיום מותקנות נורות במקררים רבים, ובהדלקתן יש משום איסור. כמו כן, חשוב לשים לב לכך שברוב המקרים פתיחת דלת המקרר גורמת לכיבוי המאוורר. זהו מצב של 'ניחא ליה' – הקור במקרר נשמר יותר, וגם יותר קל להוציא ולהכניס דברים לחלל המקרר כאשר אין רעש ורוח מן המאוורר. שנית, היתרו של 'שבט הלוי' נאמר רק במקום שהאדם כלל איננו עסוק במעשה של איסור, ולכן אין זה קשור למושג של 'עשיית מלאכה לפי תומו'.[3] בנוגע לפתיחת דלת מקרר יש מקום לראות זאת לא רק כ'פסיק רישא' אלא כעיסוק באיסור עצמו, משום שזוהי הדרך היחידה להדלקה וכיבוי של האור וכך תוכנן המקרר.[4] בכל אופן אי אפשר לומר שאין כאן עיסוק במעשה איסור. מדוע הליכה ברחוב הגורמת להדלקת אור איננה נחשב כמעשה איסור לעומת הליכה ברחוב שבה האדם הורג בעל חיים או פתיחת דלת מקרר? הבדל אחד הוא במישור 'הנראות' – מידת הקשר 'הבולט לעין' בין מעשה האדם ובין תוצאת האיסור. הבדל נוסף הוא במישור של המציאות הפיזית – במקרר פתיחת הדלת גורמת להשפעה ממשית על כפתור, לעומת הליכה ברחוב שהיא רק תוצאה של חיישן רחוק.
[1]. כך מפורש בסוף דבריו שבט הלוי, שם (כך גם משמע בסי' סח – 'אין רצונו בזה כלל'. ומדבריו בח"ג סי' צז שכתב שאם האדם מתכוון לכך הרי זה איסור תורה, וממילא רואים שאין זה דומה למקרה של הרשב"א שהתיר גם במתכוון. גם בחלק יא סי' צד כתב הרב וואזנר על היתרו שהוא עדיף מ'פסיק רישא דלא ניחא ליה' – משמע שההיתר מדבר רק על מצבים אלו. וכן מוכח ממה שלא כתב היתר זה בשום מקום על מקרה של 'ניחא ליה'. הדברים מסתברים מאוד, הן במישור המעשי של הגבלת ההיתר, והן במישור המהותי של הגדרת המעשה כדבר המנותק מן האיסור).
[2]. הציטוטים הם משו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' צא אות ט, שהסתפק בכך, וכן הסתפק בזה בשמירת שבת כהלכתה, פ"י הערה מ.
[3]. וכתב על כך שבט הלוי, ח"ט סי' סח: 'שם [בדריסת מזיקים] עושה סו"ס פעולת מלאכה גמורה במעשה גופו ע"י הדריסה ברגל'.
[4]. כדברי הגרש"ז אויערבך בכמה מקומות, ראה למשל שמירת שבת כהלכתה, פ"י סוף הערה מח, ופל"א הערה א.
